סעדיה כובשי

פוליטיקאי ישראלי

הרב סעדיה כובשיערבית: سعديه كوبشي, 19021990) היה מחנך, מראשי יוצאי יהדות תימן בישראל ומחותמי מגילת העצמאות.

סעדיה כובשי
סעדיה כובשי.jpg
סעדיה כובשי בשנות החמישים
לידה 1902
תימן עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1990 (בגיל 88 בערך)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל  ישראל
תאריך עלייה 1909
מקום קבורה הר המנוחות, ירושלים
עיסוק איש חינוך, מחנך, פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה התאחדות התימנים בישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
חבר מועצת המדינה הזמנית
15 במאי 194814 בפברואר 1949
(39 שבועות ו-3 ימים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

כובשי נולד בכפר שאהל באזור אלשרף בתימן ביום ד' בסיוון תרס"ב (1902). כשהיה בן 4, עברה משפחתו לכפר אלמחאבשה, באותו אזור. אביו, יחיא, היה מנהיג בקהילה היהודית המקומית ושימש כשוחט ומוהל.[1] אמו נפטרה כשהיה ילד, טרם עליית המשפחה לארץ ישראל.[2] בחול המועד פסח החליטו מספר משפחות בכפר לעלות לארץ ישראל ובאסרו חג שבועות שנת תרס"ט (1909) יצאה השיירה לדרכה, על חמורים וגמלים, ובראשה מלווה מוסלמי. השיירה חנתה בעיירה מידי, שעל החוף המזרחי של ים סוף, שם דאגו התושבים המוסלמים לנוסעים היהודים לכל צורכיהם עד שאלה שכרו להם מקום באניית מפרש.[1] בכפר מְצַוַּע שעל החוף המערבי של ים סוף, עלו על אניית קיטור לפורט סעיד ומשם המשיכו ליפו, אליה הגיעו ביום י"ז בתמוז. עם רדתם מהאנייה, נחשדו הגברים על ידי השלטונות העות'מאניים כמרגלים ונלקחו לבית הסוהר, ואילו הנשים והילדים נשלחו לשכונת מחנה יוסף. לאחר שחרור הגברים, יצאו המשפחות בבוקר יום ה' באב לירושלים, בהליכה, וביום ז' באב בערב, הגיעו אל העיר. משפחת כובשי מנתה אז שמונה נפשות: לסעדיה היו אז שלושה אחים ושלוש אחיות. מאוחר יותר התחתן אביו בשנית וסעדיה התגורר עמם בחדר שכור בשכונת נחלת צבי.[2]

בתחילה למד כובשי בבית אולפנא פרטי ולאחר מכן בתלמוד תורה "תורה אור", בבית מהמדרש "דורש ציון", ובישיבת "שיבת ציון". בשלב מסוים נעשה מורה-עוזר בתלמוד תורה ובעקבות סגירתו הזמנית, החל באייר תרפ"ב ללמוד בבית המדרש למורים "מזרחי".[3] באותה שנה הוסמך על ידי ר' יוסף צפירה להיות שוחט עופות,[4] והקים אגודה לסיוע לנזקקים בשם "דגל הצבי", וכיהן כמזכירה.[5] בזמן לימודיו, העביר שיעורים קבועים לילדי הפלאשים. בתמוז תרפ"ה (1925) סיים את לימודיו בסמינר והוסמך למורה. הוא התגורר בירושלים עד סוף שנת תרפ"ה. בתחילת תרפ"ו (1926) נשלח להורות בתלמוד תורה לתימנים בתל אביב, שם לימד עד 1928.[3]

בסוף תרפ"ח התחתן עם רעייתו, מלכה, ונסע איתה לארצות הברית, כשהוא מצויד בהמלצות מהראשון לציון הרב עוזיאל ומהרב אליעזר מאיר ליפשיץ. הוא התקבל כמורה בתלמוד תורה "מגן דוד" של קהילת יהודי סוריה בברוקלין, ניו יורק, ולאחר מכן מונה כמנהלו. עם שובו לארץ ישראל בתרצ"ו (1936), עבד כמורה וכמנהל בבתי הספר של הוועד הלאומי בזרם "המזרחי".[6]

ביום ז' בסיוון תש"ג נבחר כובשי לחבר הוועד הפועל של הוועד הכללי לקהילת התימנים בירושלים,[7] בשנת תש"ד נבחר לייצג אותו באספת הנבחרים שליד הוועד הלאומי, במקומו של נשיא העדה משה קהתי, ולאחר מכן מונה לחבר בהנהלת הוועד הלאומי מטעם התאחדות התימנים בישראל במקומו של ר' רפאל אלשיך. הוא המשיך בעבודת ההוראה ומונה לסגן מנהל מחלקת הקהילות תחת ר' משה אוסטרובסקי (המאירי).[6] בתקופה מסוימת ערב הקמת מדינת ישראל, היה מנהלו של התלמוד תורה "תורה אור".[8]

כובשי היה חבר מועצת העם (לפני הקמת המדינה) ומועצת המדינה הזמנית (לאחר מכן) מטעם התאחדות התימנים בישראל. במועצת המדינה הזמנית, שירת בוועדה לענייני השירותים ובוועדה לענייני פנים.[9] ביום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל היה בין חברי המועצה שנותרו בירושלים הנצורה ונבצר מהם להשתתף בטקס. בזמן ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, טס לתל אביב והצטרף לישיבת המועצה הרביעית, שבסיומה נקרא אל ראש הממשלה דוד בן-גוריון וחתם על מגילת העצמאות.[10]

בנאומו בישיבת מועצת המדינה ב-16 בדצמבר 1948 טען נגד החלוקה לזרמים בחינוך הממלכתי. לדבריו, כאיש דתי היה מעדיף כי "החינוך יתנהל בדי זרם דתי אחד", אולם בשל המציאות החברתית בישראל, יש להסתפק בשני זרמים בלבד: דתי וכללי. באותו נאום טען כי יש להכריז על חינוך חובה מיד, והציע לקבוע את גיל 14 כגיל החובה. הוא טען כי במידה ואין באפשרותה של הממשלה להעניק תמיכה כספית מלאה לתלמידים מעל גיל זה, יש להעניק אותה תחילה לתלמידים שהצטיינו בבית הספר העממי ואינם יכולים להמשיך ללימודים בבית הספר התיכון בשל חוסר אמצעים.[11] בנאום זה טען כי יש למנות שר מיוחד לענייני החינוך ולא להסתפק בוועדת שרים לנושא זה.[12] בנאומו בישיבה ה-22 של מועצת המדינה, ב-7 באוקטובר 1949, הביע את תמיהתו לגבי מינויים של כל הרבנים על פי חלוקה שווה בין ספרדים ואשכנזים ותהה: "מתי נזכה לכך, שבחירת הרבנים תיעשה לפי הכשרה אישית ולא עדתית"? הוא טען כי אם כבר "נגזרה" גזרה זו ואי אפשר לקיים בחירה אישית, "הרי צריכה לקום שלישייה של רבנים, מבני העדה הספרדית, האשכנזית והתימנית". עוד טען, כי משרד הפנים גורם לאפליה כלפי העדה התימנית ב"קול ישראל", משום שלא נשמעים שם בקביעות נוסחי התפילה שלה ומנגינותיה.[13] הוא מחה על "הבזבוז הגדול בהוצאות לכלי הרכב של רוב המנהלים והפקידים", וזאת בזמן שחלק מחברי מועצת המדינה "שרויים בדאגה למצוא מכונית שתסיעם למקום עבודתם הציבורית, ויש שחבר מועצה צריך לעמוד בתור גדול, כדי לזכות למקום באוטובוס".[14]

לאחר הקמת מדינת ישראל, עבר כובשי לתל אביב ומונה לתפקיד מפקח על מערכת החינוך הממלכתית-דתית. בשנת 1949 מונה כמנהל בית ספר ממלכתי דתי בראש העין, שם קיים רחוב בשם "חותמי המגילה", על שמו כאחד מהחותמים על מגילת העצמאות.

כובשי היה אחד משלושת חברי הנהלת ועד יהודי תימן בתל אביב. בתוך עבודתו במסגרת "העובד הדתי", נתמנה לחבר מועצת החינוך הדתי של משרד החינוך.[15] בסיוון תש"כ קיבל מהרבנים יוסף קאפח ושלום יצחק הלוי תעודות "יורה יורה" ולאחר מכן קיבל מהרבנות הראשית לישראל תואר רב.[16]

בשנת תשכ"ג (1963) יצא לגמלאות. לאחר מכן שימש במשך שלוש שנים כרכז האגף הדתי של בית הספר החקלאי "עיינות", ולאחר מכן במשך חמש שנים כרב לקהילת יהודי תימן בברוקלין. בשנת תשל"ג שב לישראל.[6] בשנת תשל"ה הוסמך לערוך גם חופה וקידושין.[16]

כובשי פרסם מספר מאמרים בכתב העת "אפיקים", היה נשוי למלכה לבית הזמי (בת הרב יצחק הזמי, מדייני העדה התימנית בירושלים בתחילת המאה העשרים) ואב לשני בנים ובת.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 סעדיה כובשי, ילקוט הלוי, א. מתולדות חיי, עמ' 21
  2. ^ 1 2 סעדיה כובשי, ילקוט הלוי, א. מתולדות חיי, עמ' 22
  3. ^ 1 2 סעדיה כובשי, ילקוט הלוי, א. מתולדות חיי, עמ' 27
  4. ^ סעדיה כובשי, ילקוט הלוי, א. מתולדות חיי, עמ' 23
  5. ^ סעדיה כובשי, ילקוט הלוי, א. מתולדות חיי, עמ' 26
  6. ^ 1 2 3 סעדיה כובשי, ילקוט הלוי, א. מתולדות חיי, עמ' 28
  7. ^ אליהו שאול, ציוני דרך ופעילות ציבורית, בתוך: ילקוט הלוי, עמ' 15
  8. ^ סעדיה כובשי, ילקוט הלוי, א. מתולדות חיי, עמ' 30–31
  9. ^ סעדיה כובשי, ילקוט הלוי, א. מתולדות חיי, עמ' 29
  10. ^ סעדיה כובשי, ילקוט הלוי, א. מתולדות חיי, עמ' 30
  11. ^ סעדיה כובשי, ילקוט הלוי, א. מתולדות חיי, עמ' 33
  12. ^ סעדיה כובשי, ילקוט הלוי, א. מתולדות חיי, עמ' 34
  13. ^ סעדיה כובשי, ילקוט הלוי, א. מתולדות חיי, עמ' 32
  14. ^ סעדיה כובשי, ילקוט הלוי, א. מתולדות חיי, עמ' 32–33
  15. ^ סעדיה כובשי, ילקוט הלוי, א. מתולדות חיי, עמ' 35
  16. ^ 1 2 סעדיה כובשי, ילקוט הלוי, א. מתולדות חיי, עמ' 35–עמ' 36


  ערך זה הוא קצרמר בנושא ישראלים. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.