פתיחת התפריט הראשי

אסרו חג

כינוי ליום חול בסוף כל אחד משלושת הרגלים

אסרו חג הוא יום החול שאחרי כל אחד משלוש הרגלים, פסח שבועות וסוכות. יש הנוהגים להרבות באסרו חג באכילה ושתייה וממשיכים בהם מעט משמחת החג היוצא.

תאריכי אסרו חג הם, בארץ ישראל:

בחו"ל אסרו חג חל לאחר יום טוב שני של גלויות: כ"ג בניסן (לאחר פסח), ח' בסיוון (לאחר שבועות) וכ"ד בתשרי (לאחר סוכות).

תוכן עניינים

מקור השםעריכה

מקור השם הוא מהפסוק: "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (ספר תהילים, פרק קי"ח, פסוק כ"ז), לפי הפשט, פירושו הוא - קישרו את קרבן החג בחבלים והביאוהו אל המזבח. בתלמוד[1] דרשו פסוק זה בצורה אחרת לפיה פירושו: אגדו את החג לימי החול באכילת מאכלים מכובדים ויחשב לכם כאילו הקרבתם קרבן על המזבח.

"אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי, ורבי יוחנן משום רבי שמעון המחוזי משום רבי יוחנן המכותי: "כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה - מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּח"

מסכת סוכה מה, ב.


בתלמוד הירושלמי[2] קראו לאיסרו חג "בריה דמועדא" – שפירושו הוא: "בנו של המועד".

מנהג להרבות קצת באכילה ושתיהעריכה

הרמ"א[3] כתב: נוהגים להרבות באסרו חג באכילה ובשתייה. חז"ל דרשו על הפסוק "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" ש"כל העושה איסור (תוספת) לחג במאכל ושתייה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קורבן" (מסכת סוכה מ"ה, ע"ב).

ר' ישראל אנקווה בספרו מנורת המאור הביא שני טעמים למנהג האכילה והשתייה באסרו חג:

  • א. "כדי שלא יראה את עצמו כאלו קץ בהוצאה שהוציא במועד".
  • ב. שייאסר אותו ויקשרנו בעבותות אהבה, "כדי שיתערב וכדי שלא ילך לו מיד". 

איסור תעניתעריכה

נוהגים שלא להתענות באסרו חג ואין אומרים בו תחנון. בתלמוד הירושלמי (מסכת עבודה זרה פרק א סוף הלכה א), לומדים זאת מעזרא ונחמיה בהכרזתם על צום וחגירת (לבישת) שק בכ"ד בתשרי (נחמיה, ט', א'), ולא יום קודם, בכ"ג תשרי.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.