ספי רכלבסקי

סופר, עיתונאי, פוליטיקאי ואיש רדיו ישראלי

ספי רַכְלֶבְסקי (נולד ב-3 במרץ 1966) הוא סופר, עיתונאי, פוליטיקאי ואיש רדיו ישראלי. כותב באופן קבוע במדור הדעות של עיתון "הארץ".

ספי רכלבסקי
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1966 (בן 58 בערך)
כפר יהושע, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
השכלה הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מעסיק הארץ עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים חיצוניים
טוויטר sefirachlevsky
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

רכלבסקי נולד ב-3 במרץ 1966 במושב החקלאי כפר יהושע. הוא קרוי על שם סבו, יוסף רכלבסקי, שנספה באסון הרפתנים ב-1943. אביו הוא בן דודו של הסופר חיים באר.[1]

החל מגיל 14 למד בטכניון ובאוניברסיטה העברית מתמטיקה, סוציולוגיה ופילוסופיה, אך אינו בעל תואר מהן. בגיל 15 השלים בגרות ועבר לגור בחיפה על מנת ללמוד באוניברסיטת חיפה ובהמשך חזר לאוניברסיטה העברית.

בגיל 18 ספי התגייס לצה"ל ואת שירותו הצבאי עשה בגלי צה"ל. בשנת 1984 החל לערוך את תוכניתו של יעקב אגמון, "שאלות אישיות", במסגרת שירותו בתחנת הרדיו הצבאית. במסגרת שירותו הצבאי בגלי צה"ל, ספי יצר סרטים דוקומנטריים צבאיים כגון "כבר אין כאן אורי" המדבר על הפלמ"ח.

ב-1986 נבחר בעקבות ביקורות חיוביות, רבות מהן מדליה רביקוביץ, להיות בקבוצה קטנה של עיתונאים מצטיינים לקורס קיץ של תקשורת באוניברסיטת ניו יורק.

בהמשך, ב-25 בספטמבר 1987 במסגרת הסדרה "גבול" שאותה ערך והגיש, ראיין את אבא קובנר. בראיון עמו הוא דיבר על המנונים וזהות: "אין צל של ספק שמה שלימדה אותנו הטרגדיה של המאה ה-20, זה הצורך להיזהר מלהיות המון. זה הגבול הדק בין ציבור להמון, שהוא הגבול בין טוב לרע. ובלי ציבור אי־אפשר הרי לבנות שום דבר. ההמנון הוא תמרור, הוא כמו סמל לציבור. כשההמנון הוא משהו סוגסטיבי הממוטט את כל הנוגדנים האישיים וגורם לאדם ללכת שבי אחר הקריאה שבו, הוא מהווה סמל להמון." שעה אחרי הראיון נפטר קובנר בגיל 69.[2]

בשנת 1998 התפרסם ספרו הראשון, "חמורו של משיח", בהוצאת ידיעות אחרונות. הספר מזהיר מפני נטיות משיחיות וגזעניות בציבור הדתי בישראל, בהתבסס על טקסטים תורניים ואירועים היסטוריים. הספר עורר סערה עם צאתו, ונטען כנגדו שהוא פסבדו-מדעי ושלמחבר אין את הכלים הדרושים למחקר מסוג זה, ומשום כך הספר לוקה בשגיאות מתודולוגיות. כמו כן נטען כי הוא מסית לפילוג בין חלקי העם. עם זאת, הספר עורר תהודה ודיון ציבורי ער, והיה לרב-מכר. למרות הביקורת, כ-50,000 עותקים של הספר נמכרו וטומי לפיד אף אמר שהקים את מפלגת שינוי בהשראת ספר זה. בספטמבר 2023, בעקבות הרפורמה המשפטית בישראל, הוציא רכלבסקי מהדורה חדשה של הספר. בשנת 2008 התפרסם ספרו השני של רכלבסקי, "אין גבול", בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר שבו טען כי בעיותיה הנוכחיות של מדינת ישראל נובעות מהיעדר גבולות, אם גבולות מוחשיים וגאוגרפיים, ואם גבולות מוסריים או חוקיים. הספר מבוסס על מספר סדרות דוקומנטריות שערך רכלבסקי עבור גלי צה"ל שעסקו בשאלות של זהות ישראלית, דת ומדינה, ואקטואליה.

באפריל 2008 עורר רכלבסקי סערה בכנסת, כאשר במהלך דיון בוועדת הפנים אמר: "לדאבון לבנו, במדינת ישראל היום חוק הנישואין והגירושין אינו מתיר לי להתחתן עם שאינה יהודייה. הניסוח הזה קרוב מדי לחוקים ההם בנירנברג".[3]

לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה ב-2012 התמודד בבחירות המקדימות של מפלגת העבודה, אך לא קיבל מספיק קולות על מנת להיות משובץ ברשימתה לכנסת.[4]

ב-26 בדצמבר 2013, כתב רכלבסקי מאמר לעיתון הארץ בשם "אין דבר כזה מין בהסכמה".[5] המאמר זכה להד ציבורי כה רחב, שיהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה דאז, שקל לשנות את ההגדרה בחוק הפלילי מהסכמה לרצון.

במאי 2015 הושעה מכתיבה בעיתון "הארץ", לאחר שנחשף כי נטל חלק בקמפיין הבחירות לכנסת העשרים של "המחנה הציוני", ובמקביל פרסם בעיתון מאמרים בנושא הבחירות, ללא גילוי נאות למערכת העיתון ולקוראים.[6] כעבור כשלושה חודשים חזר רכלבסקי לכתוב בעיתון.

באוגוסט 2015 פרסם מאמר שבו ביקר את השב"כ על כך שהטיל את כל האחריות לטרור היהודי על כתפיו של מאיר אטינגר, בעוד שרבנים כדוגמת יצחק גינצבורג ודב ליאור לא הועמדו לדין באשמת הסתה והטפה לטרור.  ספי רכלבסקי, אחריות נתניהו לטרור היהודי, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2015}

חיים אישיים עריכה

רכלבסקי הוא אב לבת.

קישורים חיצוניים עריכה

מכּתביו:

הערות שוליים עריכה

  1. ^ חבלים, ת"א תשע"ז, עמ' 138
  2. ^ יגאל קוצר, שעה לאחר שידור ראיון איתו בגל"צ, מת המשורר אבא קובנר, חדשות, 27 בספטמבר 1987
  3. ^ "חוקי הנישואין בארץ - קרוב לחוקי נירנברג", באתר וואלה!‏, 30 באפריל 2008
  4. ^ הודעה לבוחר, מפלגת העבודה
  5. ^   ספי רכלבסקי, אין דבר כזה מין בהסכמה, באתר הארץ, 26 בדצמבר 2013
  6. ^ אורן פרסיקו, "הארץ" השעה פובליציסט, באתר העין השביעית, 27 במאי 2015