עברית שומרונית
עברית שומרונית היא ניב של הלשון העברית הקדומה, העולה מן הנוסח השומרוני לתורה ומשמש את השומרונים לצרכים ליטורגיים.
 | |
| מזוזה שומרונית בהר גריזים | |
| מדינות |
 ישראל |
|---|---|
| אזורים |
שומרונים, שכם (נפה)  |
| כתב | אלפבית שומרוני |
| משפחה |
אפרו אסיאתית |
| קוד ISO 639-3 |
smp |
| ראו גם | שפה • כתב • רשימת שפות |
  | |
כתב
עריכההעברית השומרונית נכתבת באמצעות הכתב השומרוני, שהוא גרסה מיוחדת של הכתב העברי הקדום, שהתפתחה במאות הראשונות לספירה.
תורת ההגה
עריכהההגייה השומרונית המסורתית שונה באופן ניכר מהגיית העברית הטברנית.
העיצורים
עריכההעברית השומרונית מקיימת 20 עיצורים בלבד.
העיצורים הגרוניים התערערו במידה רבה מאוד. ה' (h) וח' (ḥ) אינן מבוטאות כלל: ההגייה נעתקת על פי רוב לאל"ף (ʼ), ובתנאים פונטיים מסוימים לעי"ן (ʻ). ביחס לאות כ״ף סופית (ך') ההגייה נעתקת לקו"ף. השי"ן השמאלית (ś) הזדהתה עם השׁי"ן הימנית (š), בניגוד למעתק ś>s שהתרחש בניבים העבריים האחרים, ובדומה למעתק שחל באכדית.
הסדרה החוככת של עיצורי בג"ד כפ"ת אינה קיימת בעברית השומרונית, מלבד הפ"א הרפויה (f). לעומת זאת, הפ"א הדגושה (p) נעתקה בהשפעת הערבית לפ"א רפויה, וכאשר היא דגושה בדגש חזק היא מבוצעת לעיתים כבי"ת (b).
האות ו"ו נהגית אף היא כבי"ת דגושה (b).
התנועות
עריכההעברית השומרונית כוללת שש תנועות, המקבילות מבחינה פונטית לתנועות פתח (a), קמץ (å), חיריק (i), צירי (e), שורוק (u) וחולם (o). התנועות האחוריות חולם (o) ושורוק (u) באות בתפוצה משלימה: בהברות פתוחות תימצא u ובהברות סגורות o.
מבחינה כמותית, קיימים בעברית השומרונית שלושה אורכי תנועה: קצרה, ארוכה וארוכה ביותר. אורך התנועות מותנה בסביבה הפונטית. תנועות קצרות תבואנה בהברות סגורות, תנועות ארוכות בהברות פתוחות, ותנועה ארוכה ביותר היא תוצאה של כיווץ שתי הברות.
בעברית השומרונית לא קיימים שוואים נעים. הללו התבטלו באחת משתי דרכים: בדרך כלל הפכה התנועה החטופה לתנועה מלאה, אך לעיתים הפך השווא הנע לשווא נח ונוספה אל"ף פרוסתטית לפניו.
ההטעמה
עריכהההטעמה השומרונית היא הטעמה מלעילית כללית. המקרים הבודדים של הטעמת מלרע בעברית השומרונית הם כמעט תמיד תוצאה של כיווץ שתי הברות בעקבות היאלמותו של עיצור גרוני.
תורת הצורות
עריכהמערכת הפועל
עריכההזמנים בעברית השומרונית מקבילים לאלה של העברית הטברנית, אך תפוצתם של כמה מהם מצומצמת מאוד. כתוצאה מתהליכים פונולוגיים ומורפולוגיים הזדהו לעיתים קרובות צורות העתיד המהופך והעתיד המקוצר עם צורות העתיד הרגיל, כך שצורות אלה נדירות בעברית השומרונית בהשוואה לעברית הטברנית. השימוש במקור המוחלט מצומצם אף הוא בעברית השומרונית בהשוואה לעברית הטברנית. בתורה השומרונית מוצאים לעיתים קרובות צורת פועל מפורש במקביל לצורת מקור מוחלט בנוסח המסורה.
מערכת הבניינים בעברית השומרונית דומה לזו של העברית הטברנית, עם הבדלים קלים.
בבניין קל הדגם השליט הוא קָטַל, אך לצדו התפתחו משקלי עבר שאין להם מקבילות בטברנית, כגון קֵטַל.
בבניין הִפְעִיל הדגם השליט הוא aqtel, בתנועת a בפה"פ.
בניין פִּעֵל מקיים שני דגמים: (א) הדגם הדגוש, המקביל לטברני, ואשר צורתו qattel (בתנועת a בפה"פ). (ב) הדגם הבלתי דגוש, שצורתו qātel.
גם בבניין הִתְפַּעֵל קיימת וריאציה דגושה, המקבילה לדגם הטברני, לצד וריאציה פשוטה, חסרת דגש בעה"פ.
בניין נִפְעַל מקיים אף הוא שני דגמים: (א) הדגם הפשוט, המקביל לצורה הטברנית, וצורתו niqqatal. ההכפלה של פה"פ היא ככל הנראה היקש מצורת העתיד, שבה נו"ן הבניין מתדמה לעיצור שלאחריה. (ב) הדגם המקיים דגש בעה"פ. צורות אלה הן ככל הנראה במקורן צורות נתפעל, שחלה בהן הידמות של ת"ו הבניין לפה"פ.
כינויי הגוף
עריכהאחד המאפיינים הבולטים של העברית השומרונית הוא קיומם של כינויי גוף בעלי תנועות סופיות. כך, למשל, הכינוי הפרוד לנוכחת הוא אָתִּי (atti), לנוכחים אָתִּמַּה (attimma), לנסתרים אִמַּה (imma) ולנסתרות אִנַּה (inna). צורות דומות מתועדות גם בעברית של מגילות מדבר יהודה.
לעומת זאת, הכינוי החבור לנוכח הוא חסר תנועה (-ךְ) בדומה לכינוי בארמית ובלשון חכמים.
זמנה וקרבתה לחטיבות אחרות של העברית
עריכההעיון בלשון השומרונית העמיד את החוקרים על הדמיון הניכר בינה לבין הרבדים המאוחרים של העברית העתיקה. הבלשן זאב בן חיים, שמחקריו החלוציים העמידו את היסודות לחקר העברית השומרונית, הצביע על ריבוי המאפיינים המשותפים לעברית השומרונית וללשון ספרי המקרא המאוחרים, לשון מגילות מדבר יהודה ולשון התנאים.
הזיקה של לשון התורה השומרונית לחטיבות אלה של העברית ניכרת, למשל, בצמצום השימוש בצורות הפועל המוארכות והמקוצרות ובצורת המקור המוחלט - צורות שהשימוש בהן התערער כבר בעברית המקראית המאוחרת ואשר נעלמו כליל מלשון חכמים.
הקרבה ללשון מגילות מדבר יהודה בולטת מאוד בכינויי הגופים, שבעברית השומרונית שימרו ברובם את התנועות הסופיות (ר' לעיל, בפרק תורת הצורות/כינויי הגוף). הכינויים החבורים "-כמה" ו- "-תמה" לנוכחים ו- "-המה" לנסתרים נפוצים מאוד גם במגילות מדבר יהודה, ומתועדים אף במגילות המקראיות שנתגלו שם - לדוגמה, ריבכמה (מגילת ישעיהו מא כא), נמכרתמה (שם, נ א) ופסלמה (שם, נה יח).
מקבילה אחרת היא קיומן של שתי וריאציות לבניין פַּעֵל (המקביל לבניין פִּעֵל), האחת דגושה, בדומה לעברית הטברנית, והאחת בעלת תנועה ארוכה בפ"א הפועל (ר' לעיל בפרק תורת הצורות/מערכת הפועל). צורות פִּעֵל בלתי דגושות, כגון מְזָמְנִין, מְגָבב, מתועדות לרוב גם במסורת התימנית של לשון חז"ל ומצויות במשורה גם בכתב יד קאופמן למשנה. גם השימוש במשקל קִטּוּל חושף זיקה בין העברית השומרונית ללשון חז"ל. במקרא אין משקל זה משמש דווקא כשם הפעולה של פִּעֵל, ותפקיד זה התייחד לו רק בלשון חכמים. אף כי שימוש זה אינו מתועד בלשון התורה השומרונית, הוא רווח מאוד בארמית השומרונית. לטענת בן חיים, זהו ביטוי להשפעת העברית השומרונית על הארמית שבפיהם, שכן משקל קִטּוּל אינו משמש כשם פעולה בדיאלקטים ארמיים אחרים.
דוגמה מן התחום הלקסיקלי היא מינו הדקדוקי של שם העצם "שדה", אשר במקרא הוא זכרי ואילו בלשון חכמים נקבי. בעברית השומרונית משמשת המילה "שדה" בלשון נקבה, ולא רק בכתביהם המאוחרים, אלא גם בנוסח השומרוני לתורה (לדוגמה, שמ' כב ד).
הזיקות הללו הובילו את בן חיים לטעון במחקריו המוקדמים שאין לראות בעברית השומרונית דיאלקט נפרד, שכן אין היא אלא דוגמה לטיפוס לשוני שהיה נפוץ בארץ ישראל בימי בית שני ולאחריו, ולא היה ייחודי לאנשי הכת.[1] ואולם, כאשר פרסם את חיבורו המקיף על הדקדוק השומרוני כבר נטה בן חיים לראות בעברית השומרונית ניב עצמאי, שעל אף זיקתו לחטיבות אחרות של הלשון העברית, הוא בעל מאפיינים ייחודיים משלו.[2]
העברית השומרונית המאוחרת
עריכהבשלהי העת העתיקה ולכל אורך ימי הביניים המשיכה העברית השומרונית לשמש כלשון כתובה, אף כי חדלה מלשמש כלשון מדוברת. סופרים שומרונים חיברו, בין היתר, פיוטים, כרוניקות וחיבורים פרשניים בעברית. בחלק ניכר מן החיבורים הללו ניכרת חדירה רבת היקף של יסודות ארמיים וערביים לתוך העברית השומרונית. היסוד הארמי כה דומיננטי בכתבים אלה, שהבלשן משה פלורנטין הציע לכנות לשון זו "עברית שומרונית בלולה". במובן זה, דומה העברית השומרונית המאוחרת לעברית הרבנית, אשר גם בה משמשים יסודות עבריים וארמיים בלא הבחנה.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- זאב בן חיים, עברית נוסח שומרון, לשוננו י"ב, ירושלים תש"ג
- זאב בן חיים, עברית וארמית נוסח שומרון : על פי תעודות שבכתב ועדות שבעל פה, 5 כרכים, ירושלים, תשי"ז-תשל"ז.
- משה בר אשר ומשה פלורנטין (עורכים), מחקרים בשומרונות בעברית ובארמית, ירושלים, 2005.
- Moshe Florentin, Late Samaritan Hebrew: A Linguistic Analysis of its Different Types, Leiden: Brill, 2004.
