עם הנצח לא מפחד

רומן

עם הנצח לא מפחד הוא רומן מאת שני בוינג'ו. זהו ספרה הראשון של בוינג'ו. הספר יצא לאור בהוצאת זמורה ביתן בשנת 2014. הספר יצא לאור תחילה באנגלית בשנת 2012 תחת הכותר: The People of Forever Are Not Afraid, ותורגם לעברית בידי שני בוינג'ו. הספר זכה להצלחה רבה בעולם, תורגם ל-20 שפות ופורסם ב-23 מדינות.

עם הנצח לא מפחד
The People of Forever Are Not Afraid
The People of Forever Are Not Afraid HE.jpg
מידע כללי
מאת שני בוינג'ו
שפת המקור אנגלית
תורגם לשפות רבות
סוגה רומן
הוצאה
הוצאה Hogarth Press
תאריך הוצאה 2012
מספר עמודים 288
הוצאה בעברית
הוצאה זמורה ביתן
תרגום 2014
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 003705061

זוהי אחת היצירות הישראליות הראשונות העוסקות בשירות הצבאי אשר נוצרו על ידי נשים ומעמידות נשים במרכזן, ביניהן ניתן למנות גם את הסרט "אפס ביחסי אנוש" (2014).

הדמויות העיקריות בספרעריכה

בספר שלוש דמויות עיקריות. הן מתחלפות ביניהן עד כדי רגעים שבהם קשה להבחין מי היא מה ומי היא מתי. ובכל זאת, לכל אחת מהן אופי משלה ויכולות התנהגותיות מפתיעות ומטרידות.

הספר מתאר תהליך התבגרות מאוחר של שלוש בנות צעירות, הנזכרות כל אחת בדרכה, בעברן. וחיות בהווה לא פשוט, שנעשה מורכב מרגע לרגע. אנו עוקבים אחריהן במעבר מהתיכון לצבא ומן הצבא לחיים בעיר. שלושתן בונות בעצמן, ללא עזרת המבוגרים, את אישיותן המורכבת. תחילה נראה כאילו הן בנות פשוטות חסרות כיוון ודרך. אך הספר שוטח בפנינו חיים שלמים, בתקופה קצרה. אבישג היא תצפיתנית המתבוננת בפליטים המשליכים עצמם על גדרות תיל דוקרני. אך במהלך הרומן נגלה דמות דרמטית ביותר, העוברת תהליכי אובדן קשים מאוד. ליה, המשרתת במחסום, מנסה לדמיין את המתחולל מאחורי הפרצופים של הפלסטינים שחולפים לצידה יום-יום. וגם היא עדה לאירוע דרמטי וקשה. אך בהגיעה לתל אביב, כובשת אותה בסערה חסרת תקדים. יעל, שיש להניח שהיא הדמות הקרובה ביותר למחברת. בעלת כישרונות בתחומים רבים. וגם בעלת חוש הומור מפותח.

אין לסיפור המרכזי כל המשכיות, הוא ממוקד בשלוש הדמויות המרכזיות. כל אחת וחייה היא. והמפגשים המשולשים שלהן. הכותבת עוברת מדמות לדמות, מסיפור לסיפור. בדרך כלל על מנת לעצור את המתח בשיאו, רגע לפני שהיא חושפת את סופו של הסיפור הקודם. ובכך שומרת על מתח, והפתעה בחשיפת מעלליהן של שלוש הדמויות.

הדמויות מספרות את עצמן. הסופרת מתארת אותן. הדמויות מספרות את חברותיהן, אימהותיהן, את סביבתן ואת מערכות היחסים שלהן. אך אין בהן איזו אמירה אידאולוגית, או ערכית. ההתמודדות עם הערכים החברתיים, הלאומיים, איננה מהווה מהות בסיפור, אלא רק העלילות עצמן. הפעולה, העשייה, הכאב, הרגש.

ביקורותעריכה

להלן ציטוטים מדברי המבקרים:

  • אריאנה מלמד כתבה: "הספר הוא "התגנבות יחידים", גרסת הבנות, גרסת 2012. העלילה עוסקת בנשים צעירות לפני וקצת אחרי הצבא, אבל מתמקדת בעיקר במה שעובר עליהן כמי שנתונות במלחמה מתמדת - כזאת שצובעת את ההתבגרות הישראלית בצבעים ייחודיים. לא כל הצבעים הללו קודרים וכהים, אבל כולם מוגשים ברומן כאילו הקורא לא שמע עליהם מימיו, ובאורח מפתיע, הספר שואב את כוחו דווקא מכך."[1]
  • עמרי הרצוג כתב: "לכל הטוקבקיסטים המודאגים - ואני יודע שיש רבים כאלה - אבהיר שבוינג'ו שירתה בצה"ל. אני לא יודע את זה מהפרטים הביוגרפיים שלה, אלא מהרומן שכתבה: אי אפשר לדמיין או לכתוב את המכניקה הרגשית, החברתית והתפקודית של השירות הצבאי, כפי שמתוארת ברומן, מבלי לחוות משהו ממנה בגוף ראשון. אולם העובדה שהרומן מתמקד בחוויות השירות הצבאי של שלוש צעירות כבר מכתיבה את אופן הקריאה ואת ההתקבלות שלו בישראל. על הספר מוטל בעל כורחו משא כבד מנשוא: למלא תפקיד ייצוגי; לספר את "הסיפור הישראלי" כהלכה (ובוינג'ו מספרת סיפור שאין ישראלי ממנו - באתריו, בדמויותיו, בלשונו ובמחוותיו העלילתיות והסגנוניות). עלי להודות שגם אני הירהרתי לא מעט במשך הקריאה ברושם שיוצר הרומן (כלומר "אנחנו") על קוראים זרים, ועל גלוית הנוף הפיזי והאנושי ("שלנו") שנשקפת ממנו למולם."[2]
  • אריק גלסנר כתב: "הסיפורים מסופרים לעיתים בגוף שלישי ולעיתים בגוף ראשון על ידי הבנות עצמן. לבוינג'ו יש טענה בסיסית חזקה שניצבת בתשתית כל הסיפורים: ישראל היא מקום אלים – גם אם בהחלט לא רק באשמתנו – ובלתי אפשרי לחמוק מהאלימות הזו, גם לבנות שאין להן נטייה לאלימות כמו שלוש הבנות שהיא עוסקת בהן; הצבא הוא מקום שמקשיח את הנפש ואוטם אותה. חשוב לציין, עם זאת, שהרומן לא דידקטי והוא ממחיש את הטענה הבסיסית שלו בחיוניות, בתחכום ובפלסטיות."[3]
  • דוד רוזנטל כתב: "מה משך כל כך הרבה מו"לים ברחבי העולם לתרגם את הספר? לא יהיה הוגן לתלות זאת ביחסי הציבור שלו. סקס תמיד מוכר, במיוחד כשהוא מגיע מכיוונו של צבא קטן וממזר בין הסדינים. 'כשאני פורקת את הנשק שלו אני שמה לב שהוא מתאמן על תנועת החתירה שלו עם המבט קדימה', מתוודה יעל, מדריכת קליעה, כשהיא עובדת עם החניך בוריס במטווח. הסיטואציה הזו היא אחת מני רבות שבהן בוינג'ו מעלה את אותה אסוציאציה קדומה שקושרת בין כלי זין למיניהם, בשדה הקרב ובמיטה, רק שהפעם זה קורה מנקודת מבט נשית נטולת בושה ועכבות. צה"ל נתפס, כמו כל צבא, כגברי, והקול הנשי שבוקע ממנו אמור להפוך את העסק למעניין ומגרה יותר."[4].

הערות שולייםעריכה