פאטו היווא
פאטו היווא (Fatu Hiva, וגם Fatuhiva, Fatu Iva, בעבר מגדלנה) הוא אי מיושב באוקיינוס השקט, השייך גאוגרפית לקבוצה הדרומית של איי מרקיז.
 | |
| החוף המערבי | |
| נתונים גאוגרפיים | |
|---|---|
| מיקום |
האוקיינוס השקט  |
| קואורדינטות | 10°30′00″S 138°40′00″W / 10.5°S 138.666667°W |
| שטח | 84 קילומטר רבוע |
| אורך | 16 קילומטר |
| רוחב | 9 קילומטר |
| נתונים מדיניים | |
| מדינה |
צרפת |
| אוכלוסייה | 636 |
| אזור זמן | UTC−09:30 |
| עיר ראשית |
Omoa |
| תאריך גילוי |
21 ביולי 1595 |
|
(למפת איי מרקיז רגילה)   פאטו היווא | |
  | |
  | |
גאוגרפיה עריכה
אף על פי שהאי אינו תואם לדימוי "האופייני" לים הדרומי עם חופים מכוסי עצי דקל, הנוף שלו הוא כנראה המרהיב ביותר בארכיפלג. חרוטי בזלת תלולים המכוסים בצפיפות ביערות גשם טרופיים מאפיינים את הנוף. הנקודה הגבוהה ביותר היא מונט טואאוהו (Mont Touaouoho) בגובה 960 מטרים. חומות סלעים מחוספסים עם נקיקים צרים וערוצים עמוקים עולים ישירות מהים. אין שפלת חוף, ולמעט כמה מקומות החוף אינו נגיש. בחלק מהשפך של הערוצים הצרים נוצרו חופים קטנים של חצץ או חול שחורים. המשברים החזקים פוגעים באי ללא הגנה, מכיוון שלא יכולה להיווצר שונית אלמוגים.
גאולוגיה עריכה
מבחינה גאולוגית, פאטו היווא שייך ל"שרשרת הגעשית הליניארית של איי מרקיז" (Marquesas linear volcanic chain), שנוצרה מנקודה חמה על הלוח הפסיפי שנעה במהירות של 103 עד 118 מילימטרים בשנה לכיוון מערב-צפון-מערב.[1] הסלעים הבזלתיים של האי הם בני 1.3 עד 3.7 מיליון שנים.[2]
אקלים עריכה
פאטו היווא ממוקם בחגורה הטרופית של כדור הארץ. האקלים משתנה בין חם ולח באזורי החוף לקריר ולח באזורי ההרים עם גשמים תכופים ושופעים בצד הדרומי-מזרחי של האי. העננים הנישאים על ידי רוחות הסחר מצטברים על הפסגות הגבוהות וממטירים גשם. הטמפרטורות ביום יורדות רק לעיתים רחוקות מתחת ל-25 מעלות צלזיוס באזור החוף, אך הלילות יכולים להיות קרירים למדי מדי פעם.
צמחייה עריכה
הצמחייה סביב היישובים באזור החוף ובמעלה העמקים עברה שינויים נרחבים במטרה לייצר מזון לתושבים, כך שנותר מעט מהצמחייה המקורית. ההתערבויות המאסיביות, כבר בתקופות היסטוריות, הביאו ככל הנראה להכחדה של מספר לא ידוע של צמחים אנדמיים ומקומיים באזורים התחתונים והתיכוניים של האי. התושבים של היום מגדלים פירות עץ הלחם, קוקוס, טארו, יאם, בטטה, בננות ופירות טרופיים אחרים לצרכיהם.
האזורים הגבוהים יותר של האי ההררי מכוסים ביערות גשם טבעיים בהרים וביער עננים שפזורים בהם שרכי עצים (Cyatheales). בגובה של כ-600 מטר שולטים צמחים מהסוג ברזילי (Metrosideros) (חורשות ברזילי ווינמניה (Weinmannia)). אך גם אזורים בלתי נגישים אלה מאוימים, מכיוון שעזים שהתפראו גורמות נזק כבד לצמחייה. פסגות ההרים ואזורים נרחבים בצד המוגן מהרוח צחיחים.
ביער הגשם ההרי עדיין גדלים כמה צמחים אנדמיים, כולל Pelea fatuhivensis (שם נרדף Melicope fatuhivensis), השייך למשפחת הפיגמיים, אך ייתכן שכבר נכחד. מחקר שיטתי של הצומח בתמיכת מכון הסמית'סוניאן בשנת 1988 איתר 175 צמחים מקומיים, 21 אנדמיים ו-136 מבויתים.
בעלי חיים עריכה
הצמחייה העשירה מנוגדת לכמות הדלה של מיני בעלי החיים. הפאונה מוגבלת לעופות יבשה וים, חרקים, פרפרים, עכבישים ומין יחיד של עטלפים. מין ציפור השיר מונרך פאטו היווא (Pomarea whitneyi) הוא אנדמי. מכיוון שפאטו היווא נחשב חופשי מחולדות, נעשים מאמצים להעביר מיני עופות יבשה בסכנת הכחדה מאיים אחרים בקבוצת איי מרקיז. כך נעשה למשל, עם לורי אולטראמריני (Vini ultramarina) מתת-משפחת הלורים.
היסטוריה עריכה
פאטו היווא היה האי הראשון באיי מרקיז שבו נחת ב-21 ביולי 1595 מגלה הארצות הספרדי, אלברו דה מנדניה. הוא קרא לאי סנטה מגדלנה (Santa Magdalena). האי היה האחרון באיי מרקיז שהפך למושבה צרפתית (1880).
מעט ידוע על תרבות פאטו היווא לפני ההשפעה האירופית, שכן היא השתנתה משמעותית עם הגעת המיסיונרים. בעמקים הגדולים, כמו בשאר איי מרקיז, נוצרו חברות שבטיות. בשנת 1897 תיאר הרופא והאתנולוג קרל פון דן שטיינן (גר') תשעה שבטים שאכלסו את העמקים הנמוהה (Hanamoohe), האנאטאונה (Hanateone), האנאהונה (Hanahouuna), אוייה (Ouia), הנאוובה (Hanavave) ואומואה (Omoa). מעמק הנאוובה ידועים ארבעה שבטים. טרם נערכו חפירות ארכאולוגיות שיטתיות. האנתרופולוג האמריקאי ראלף לינטון (אנ') ביצע חקירות על פני השטח מטעם מוזיאון בישופ (אנ') מהונולולו בשנים 1920–1921. הממצאים מועטים בהשוואה לאיי מרקיז האחרים ומצביעים על פעילות בנייה ענפה פחות. לינטון מצא שרידים של כמה טוהוא (tohua, מרכזים טקסיים ופוליטיים) עם בימות לבתים (paepae, פאפה) ואזורי מראה (Marae, שטח מגודר ומקודש) קטנים בעמק אומואה. לינטון שיער מכך שכמה שבטים נהגו להתגורר שם. במהלך ביקורו הקצר בעמק הנאוובה, מצא לינטון רק שרידים קטנים של טוהואה ומשטח אבן טקסי. בניגוד לשאר איי מרקיז, המתים בפאטו היווא נחנטו מדי פעם (עברו עישון) ונקברו לעיתים קרובות בבתים.[3] במהלך שהותו בשנת 1937 גילה תור היירדאל פטרוגליפים ש"גולפו על לוחות אבן גדולים ביער ומתארים מוטיבים שלא היו ידועים באזורים אחרים בפולינזיה". אורך התבליט של דג היה כ-2 מטרים.[4]
פסלי אבן גדולים לא נמצאו באי, אך נשמרו כמה פסלי אבן קטנים מעוצבים בגסות. זה לא אומר שלא היו יצירות אמנות בולטות על פאטו היווא בתקופות פרהיסטוריות. האי היה ידוע יותר בזכות מקעקעים ומגלפים בעץ, שעבודותיהם הארעיות שרדו בקושי את הדורות.
פוליטיקה וממשל עריכה
מבחינה פוליטית האי שייך לפולינזיה הצרפתית, חלק מצרפת מעבר לים (Pays d'outre-mer - POM), ולכן הוא קשור לאיחוד האירופי. הוא מנוהל על ידי תת-מחלקה (Subdivision administrative des Îles Marquises) של הנציבות העליונה של פולינזיה הצרפתית (Haut-commissariat de la République en Polynésie française) שבסיסה בפפאטה. פאטו היווא מוגדר כקומונה, רשות עצמאית (Commune de Fatu Hiva) עם 611 תושבים (2017),[5] צפיפות האוכלוסין היא סביב 7 תושבים לקילומטר רבוע.
השפה הרשמית היא צרפתית. המטבע הוא (עדיין) פרנק CFP (אנ'), הצמוד לאירו. העיירה המרכזית והמרכז המנהלי הוא הכפר אומואה (Omoa) שבחוף המערבי עם כ-250 תושבים.
תשתיות עריכה
תושבי האי בן ה-84 קילומטרים רבועים גרים בעיקר בכפרים אומואה והנאוובה שבחוף המערבי, המחוברים בדרך לא סלולה דרך ההרים. הגדול בכפרים הוא אומואה, עם כנסייה קתולית, בית ספר לגיל הרך ובית ספר יסודי (école maternelle et primaire), חנות קטנה, סניף דואר וטלפון לוויני. לפאטו היווא אין דרכים סלולות בין שני המקומות, אין רציפים לספינות גדולות ואין שדה תעופה. מעגן בטוח על החוף הבלתי נגיש אפשרית רק בשני המפרצים בחוף המערבי, שם נמצאים הכפרים.
כלכלה עריכה
תושבי האי חיים בעיקר מחקלאות קיום (אנ') (חקלאים שמגדלים מזון בעיקר בשביל עצמם). מכירת שמן מאנואי (אנ'), תגליפים ובדי טאפה (אנ') צבועים לתיירי אוניות התענוגות הנדירים, והשייטים המקיפים את כדור הארץ המכניסים מעט כסף.
פאטו היווא ידוע באיכות הגבוהה ובאומנות של מוצרי הטאפה המיוצרים בו עוד מתחילת הכיבוש האירופי. הם עדיין מיוצרים בדרך המסורתית, בעיקר בגוון אחד. עם זאת, בייצור הטאפה משתמשים כיום בצבעים כימיים וכבר לא בפיח מאגוז הודי (Aleurites moluccanus).
באי מיוצרת גרסה מקומית של שמן מאנואי בשם Umu Hei Monoi. הוא מכיל ניחוחות של אלגום (Santalum album), יסמין, זנגביל, קננגה ריחנית (Cananga odorata, ידועה יותר כ"ילנג-ילנג") ועשבי תיבול ותבלינים אחרים.
התיירות ממלאת תפקיד כלכלי מועט. אין תשתית מתאימה של בתי מלון, מסעדות, בנק או סיורים מאורגנים. המבקרים באי צריכים להסתפק בתנאים ספרטניים של מגורים פרטיים המרוהטים בצניעות ושירותים מינמליים. לפאטו היווא אין חוף ים. לאי מגיעות לעיתים רחוקות ספינות תענוגות.
אתרי תיירות עריכה
- ההליכה במשך שלוש שעות בין שני הכפרים מתישה בגלל החום, הטיפוס התלול והיתושים המצויים בכל מקום, אך היא מתגמלת ומציעה נופים מרהיבים על האי והאוקיינוס. היא גם מובילה דרך מפל מרשים.
- בבית משפחת גרלה (Grélet) באומואה, שהגיעה במקור משווייץ, יש אוסף פרטי קטן של אמנות מעניינת, פולחן וחפצים יומיומיים המוצגים לעיתים קרובות למבקרים הנדירים. המלאי כולל להבי אבן שגולפו בקפידה עשויים בזלת שחורה, כלי נשק היסטוריים מעוטרים באומנות, גילופים, בדי טאפה מסורתי ודמויות אבן קטנות. האוסף הנרחב של קערות מקושטות בצורה מופתית מעץ נדיר הוא ייחודי. הכלים, המכונים קוקא'אה (koka'a), בקוטר של עד מטר אחד, שימשו להגשת פופוי (popoi), דייסה העשויה מפירות עץ הלחם, שהייתה פעם המאכל העיקרי באי, והיא עדיין חלק חשוב מהארוחות כיום.
בתרבות עריכה
- האי היה ידוע בעיקר דרך ספר באותו שם מאת תור היירדאל, ששהה בשנת 1937 כשמונה חודשים באי עם אשתו הראשונה ליב כסוג של רובינזון קרוזו.[6] בני הזוג התגוררו תחילה ליד החוף המערבי בעמק אומואה, ואחר כך בחוף המזרחי באויה (Ouia), שאינו מיושב כיום. בשנת 1937 התגורר שם גם זקן בשם טיי טטואה (Tei Tetua), שאמר שהוא בנו של אחד הקניבלים האמיתיים האחרונים, שהתגורר שם עם בתו המאומצת בת שתים עשרה.
- ספר ראשון על השהייה באי פורסם בנורווגית בשנת 1938 בשם På Jakt efter Paradiset (המצוד אחר גן העדן) בהוצאת גילנדנדל (Gyldendal) באוסלו, אבל כמעט שלא נמכר למרות הביקורות הטובות ביותר, ומעולם לא תורגם, כנראה גם בגלל מלחמת העולם השנייה שפרצה זמן קצר אחר-כך. מאוחר יותר שוכתב הספר לאחר הצלחת ספרו על מסע קון-טיקי בשם "פאטו-היווא, בחזרה לטבע" (Fatu-Hiva, Back to Nature) על פי הערת המחבר יצירתו הראשונה לא הייתה מעודכנת.
- באוסף הסיפורים הקצרים של ג'ק לונדון "בן השמש",[7] האי מופיע בשם פיטו-איווא (Fitu-Iva). בסיפור "נוצות השמש", נתונה פיטו-איווא להשפעתו של רמאי חכם מאיי שלמה, אשר תוך שיתוף פעולה עם הצ'יף השתוי תמיד, מכניס לשימוש כסף נייר ומחליף את כל חפצי הערך באמצעי התשלום חסר הערך. כשמגלים את ההונאה, מכים אותו עם חזיר מת, עונש מביש במיוחד, והוא מוגלה מהאי.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Carlo Doglioni und Marco Cuffaro: The hotspot reference frame and the westward drift of the lithosphere. Roma 2005
- ^ [Valérie Clouard & Alain Bonneville: Ages of seamounts, islands and plateaus on the Pacific plate]. In: Foulger, G. R., Natland, J. H., Presnall, D. C., and Anderson, D.L., (eds.): Plates, plumes, and paradigms. Geological Society of America Special Paper, No. 388, S. 71–90
- ^ Ralph Linton: Archaeology of the Marqueas Islands, Bernice P. Bishop Bulletin Nr. 23, Honolulu 1925, S. 181–185
- ^ Thor Heyerdahl, Fatu-Hiva, back to nature page 144
- ^ Fiche communale FATU HIVA
- ^ Thor Heyerdahl, Fatu-Hiva, back to nature, Doubleday, 1975, ISBN 9780049100572
- ^ "כתבי ג'ק לונדון", הוצאת כרמי 1954, תרגום א. הלוי