פגישה בסאמרא

פגישה בסאמרא היא אגדה המשקפת גישה פטליסטית לפיה אין לאדם יכולת להימלט מגורלו. בתרבות המערב התפרסמה האגדה במחזה של סומרסט מוהם משנת 1933, אך שורשיה באגדה ערבית עתיקה ובאגדה בתלמוד ובמדרש.

גרסת סומרסט מוהםעריכה

האגדה על פגישה בסאמרא מסיימת את מחזהו של סומרסט מוהם משנת 1933, "שפי" (Sheppey). גיבור המחזה הוא הספר ג'וזף מילר, המכונה שפי, על פי מקום הולדתו, האי שפי (Isle of Sheppey). באחרית ימיו שפי אומר למלאך המוות "הלוואי והלכתי לאי שפי, כפי שיעץ לי הרופא, בוודאי לא היית מעלה בדעתך לחפש אותי שם". על כך משיב לו מלאך המוות בסיפור:

סוחר מבגדאד שולח את משרתו לשוק לקניות, הלה חוזר חיוור ורועד מפחד. המשרת מסביר לסוחר שבשוק הוא פגש את המוות מחופש לאישה וזה נתן בי מבט מאיים. המשרת מתחנן לאדונו שיתן לו סוס והוא ימלט לסאמרא המרוחקת, שם בוודאי המוות לא ימצא אותו. הסוחר משאיל למשרתו את הסוס והלה רוכב צפונה לסאמרא, מהר ככל האפשר. בינתיים הולך הסוחר לשוק מוצא את המוות ושואל אותו "מדוע נתת מבט מאיים במשרתי הבוקר?". "זה לא היה מבט מאיים" עונה המוות, "זה היה מבט של הפתעה. הופתעתי לראות את המשרת בבגדאד, כשיש לי פגישה איתו הערב בסאמרא". על סמך אגדה זו קרא הסופר האמריקני ג'ון או'הרה לספרו הראשון "פגישה בסאמארה", רומן המופיע ברשימת 100 הרומנים הטובים ביותר שנכתבו באנגלית במאה ה-20.

גרסת התלמוד והמדרשעריכה

אגדה על מותם של אליחורף ואחיה בני שישא, משרתי שלמה המלך, מופיעה בגרסאות שונות בתלמוד הבבלי, בתלמוד הירושלמי[1] ובמדרש קהלת רבה.[2]

במסכת סוכה של התלמוד הבבלי[3] מסופר שיום אחד ראה שלמה המלך את מלאך המוות שהוא עצוב. שאל אותו: "מדוע אתה עצוב?" ונענה: "משום שמוטל עלי לקחת את נפשם של שני משרתיך, אליחורף ואחיה בני שישא, היושבים כאן". שנודע לו שמלאך המוות רוצה לקחת שניים מעבדיו. כדי להצילם הורה שלמה לשדים המשמשים אותו שייקחו את השניים לעיר לוז, שבה אין המוות שולט. כשהגיעו השניים למחוז לוז, מתו. למחרת ראה שלמה את מלאך המוות שהוא שמח. שאל אותו: "מדוע אתה שמח?" ונענה: "במקום שבו נתבקשתי לקחת אותם, לשם שלחת אותם". בעקבות זאת אמר שלמה: "רגליו של אדם ערבות בו, למקום שאליו הוא מתבקש הן מובילות אותו".

הרומן "פגישה בסאמארה"עריכה

בשנת 1934 יצא לאור הרומן "פגישה בסאמארה" (אנ') מאת ג'ון או'הרה, שקיבל את שמו מהאגדה שהביא סומרסט מוהם שנה קודם לכן. האגדה מופיעה בפתיח לרומן של או'הרה.

פרשנות לאגדהעריכה

פרופ' נילי כהן ציינה כי

הכוח המהפנט של הסיפור טמון בעלילה, ובמיוחד במפנה האירוני שלה, המתרחש בסופה. ההפתעה מזומנת בעיקר לנו, הקוראים, אבל גם לגיבורים עצמם. ראשית, אנו מופתעים מעט, כשאנו מבינים שדמות המוות הייתה מפורסמת בשוק בגדד, שהרי לא רק המשרת הכירה מיד, אלא גם הסוחר זיהה אותה ללא כל קושי, כשהיא עומדת בהמון. שנית, אנו למדים שגם דמות המוות מופתעת, אפילו נדהמת: הרי נקבעה לה פגישה עם המשרת בלילה, בסמרה, והנה היא רואה אותו בבוקר עדיין בבגדד. בין בגדד לסמרה מרחק ניכר, וכיצר - כך תמהה דמות המוות - יספיק המשרת לעשות דרך כזו, ולהגיע במועד לפגישה בלילה? אבל מובן שההפתעה העיקרית, השלישית, תהיה מנת חלקו של המשרת. הפתעה זו נעדרת מהסיפור. סומרסט מוהם לא היה צריך לספר את ההמשך. הוא כבר בנה אותו בדמיוננו.[4]

פרופ' אבישי מרגלית הבחין בין פטליזם קשה לפטליזם רך. פטליזם קשה אומר שבלי תלות במעשי המשרת, הוא היה מוצא את מותו בסמארה ביום שנקבע, בין אם היה דוהר לסאמרא ובין אם היה מחפש מסתור אחר. לעומת זאת, "הפאטליסט הרך אינו מכחיש שהדברים היו עשויים להיות אחרת אילו היינו פועלים אחרת. אבל העולם בנוי כך שבפועל לא נעשה אחרת ממה שאנו עושים, ומה שאנו עושים עומד במקרים חשובים בניגוד למה שאנו רוצים באמת. עד כדי כך, שלגבי תוצאות מעשינו אין חשיבות לכוונותינו, ואלה, טובות ככל שיהיו, מרצפות את דרכנו לגיהנום." סיפור הפגישה בסאמרא הוא, לדברי מרגלית, מקרה של פטליזם רך: "אילו המשרת היה מחליט מרצונו להישאר בבגדאד, הוא לא היה פוגש את מותו למחרת בסמארה. המשרת, במובן זה, היה חופשי שלא להימלט לסמארה, ואדונו היה חופשי שלא להיעתר לבקשתו להעמיד לרשותו את סוסו המהיר."[5]

גרסת התלמוד וגרסת מוהם נבדלות זו מזו בפרטים (מקום ההתרחשות, האנשים המעורבים וכדומה) אך להן תבנית משותפת ומוסר השכל משותף: אדם אינו יכול להימלט מגורלו, וניסיון להימלט אף מסייע למימוש הגורל שנקבע. הבדל מהותי בין האגדות הוא ביכולת התקשורת עם מלאך המוות. באגדה התלמודית יכולת זו נתונה רק לשלמה המלך, הידוע באגדות נוספות כבעל סגולות מיוחדות לתקשורת עם שדים ומלאכים. בגרסת מוהם, לעומת זאת, המשרת, שהוא מפשוטי העם, מזהה את מלאך המוות, והסוחר אינו מתקשה למצוא את מלאך המוות בין המוני האנשים בשוק ואף משוחח אתו.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה