פופולארים
פופולארים, או הסיעה הפופולארית (לטינית: Populares), היה שמה של אחת משתי הקבוצות הפוליטיות העיקריות שפעלו ברפובליקה הרומית, מחצייה השני של המאה ה-2 לפנה"ס ועד לימיה האחרונים של הרפובליקה, באמצע המאה ה-1 לספירה. הפוליטיקאים הרומיים שכונו והתכנו פופולארים היו אלו שפעלו, או התיימרו לפעול, להגן על זכויותיו של העם הרומי ושל המעמדות הנמוכים שלו מפני המעמדות הגבוהים ברומא, והסתמכו על תמיכתם בקידום הקריירה הציבורית שלהם[1].
הפופולארים, ויריביהם האופטימטים, אנשי האוליגרכיה[1] השלטת ברומא ותומכיהם שדגלו בהגברת השפעתו של הסנאט ובהשארת המצב הפוליטי הקיים על כנו, לא היו מפלגות פוליטיות במובן המודרני המקובל כיום.[1] הם חסרו מסגרת פוליטית מאורגנת, ולרוב פעלו כיחידים או כסיעות קטנות שהקשר ביניהם היה קשר משפחתי או ידידות אישית, והם חלקו באופן רופף השקפת עולם משותפת. אומנם תאודור מומזן, מגדולי ההיסטוריונים של רומא העתיקה בעת החדשה, מפרש את המצב הפוליטי של התקופה כמאבק בין שתי מפלגות – הפופולארים והאופטימטים,[2] ואולם גישה זו, המייחסת מאפיינים מודרניים לכוחות הפוליטיים של התקופה, אינה נחשבת מקובלת עוד במחקר המודרני.[3].
השקפת עולמם של הפופולארים הייתה מבוססת, כפי שנאמר לעיל וכפי שמתפרש בשם בו כונו (populus – "עם"), על "קיום רצונם של כלל הציבור"[4]. הפופולארים סברו שפעולותיהם ישפרו את חייו של העם וחלקם סברו שקיומה של רומא מותנה בפעולות של קיום רווחה בסיסית לפשוטי העם[5]. השקפה זו דגלה, בין השאר, בהפיכת אספת העם הרומאית למוסד הדומיננטי במשטר הרומי ובהחלת עקרון ההצבעה החשאית בו, בהגדלת כוחו וסמכותו של מוסד הטריבון, בצמצום סמכויות הסנאט, בבחירה למגיסטראטיות השונות על פי כישורים ולא על פי ייחוס אבות, בחלוקת אדמה לעם, ובייסוד קולוניות ומכירת תבואה זולה לכלל הציבור.[6] ההיסטוריון ישראל שצמן מבהיר ומחדד את ההבדל העיקרי בין שני המחנות וכותב כי:
"מכאן ואילך התחולל ברומא מאבק ציבורי בין אלה המבקשים לפעול בשם העם ובאמצעות אספת העם, שעל סמכויותיה הם ביקשו להגן, באמת או למראית עין, ובין אלה שסברו שאת המדינה והאימפריה צריך לנהל הסנאט."
— ישראל שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", הוצאת מאגנס, תש"ן, 354.
האישים שהיו פופולארים לא היו בני המעמדות התחתונים. חלקם היו "אנשים חדשים", וחלקם היו אנשי אצולה שלא הצליחו לקדם את עצמם ואת השקפותיהם במסגרת הקיימת של השלטון; הם אימצו את ההשקפה הפופולארית כדי להשיג השפעה ומקורות כוח חדשים שמקורם בציבור הרחב. גם אלו שאכן דגלו בעקרונות או ברעיונות של השקפה זו, ניסו במקביל לשפר את מעמדם הפוליטי, החברתי והכלכלי. במידה רבה המאבק הפופולארי היה מאבק להרחבת מעגל ההשפעה והכוח בתוך האצולה הרומית, שהיה מרוכז בידיהן של כמה עשרות משפחות, לפתיחת "מסלול המשרות" לחברים חדשים מקרב השכבות העליונות ולהרחבת המעגל שנהנה כלכלית מיתרונות השלטון.[7].
במקרים רבים היו פוליטיקאים שאימצו לכאורה את דעותיהם של הפופולארים בתחילת דרכם הציבוריות, ולאחר שהצליחו להשיג לעצמם מעמד והשפעה, אימצו את השקפת האופטיאמטים, שכאמור שאפו לשמור על המצב הפוליטי הקיים ולמנוע מאחרים להיכנס למעגל הכוח וההשפעה. היסטוריונים עתיקים ומודרניים כאחד, כמו סאלוסטיוס ומומזן, מצביעים בכתביהם על הצביעות ועל חוסר התוכן הממשי בשני המחנות, שהשתמשו במאבקם למען "הסנאט" או "העם" רק על מנת לקדם את עצמם באופן אישי. מומזן, בחיבורו "דברי ימי רומא", מתאר היטב את טבעו של מצב זה:
"שתי המפלגות כאחת נלחמו על צללים ובשורותיהם נמנו חמומי-מוח או צבועים. בשתיהן כאחת פשה הרקב המדיני ובעצם, כוח שתיהן היה אפס. שתיהן משועבדות היו בהכרח למצב הקיים, משום ששתיהן כאחת נטולות היו כל אידיאה מדינית, ולא כל שכן תכלית מדינית, שיש עמה משום יציאה מחוץ לתחום המצב הקיים, ולפיכך דרות היו בשלוה שלמה זו עם זו, וכמעט בכל דבר ודבר היו דעותיהן שוות הן בנוגע לאמצעים והן בנוגע למטרות, וכל חילוף משמרות של המפלגות לא היה אלא חילוף של תכסיס מדיני ולא של מחשבה מדינית".
— תאודור מומזן, "דברי ימי רומא", כרך א', הוצאת מסדה, תשכ"א, עמ' 339
מלחמת האזרחים הרומית של שנת 88 לפנה"ס הייתה, לפי כמה גישות מחקריות שתיאודור מומזן הוא הנציג הבולט שלהן, שיאו של המאבק הסיעתי בין הפופולארים לאופטימאטים, ואז הוא הגיע לנקודת הרתיחה שלו. עם זאת יש לציין שלפי גישות אחרות המלחמה הייתה אחד מסימני המאבק בין מעמד האצולה הסנאטורי הרומי למעמד הפרשים. גם ישראל שצמן אינו מסכים שהעימות בין פופולארים לאופטימאטים היה הגורם העיקרי למלחמה; הוא סבור שהמלחמה הייתה עימות אישי בין שני מחנות פוליטיים, אחד שהתגבש סביב לוקיוס קורנליוס סולה, והשני שהתגבש סביב גאיוס מריוס, ולכל מחנה הצטרפו אנשים ממגוון מעמדות החברה הרומית, איש איש בהתאם למטרותיו האישיות.[8].
חברים בולטים
עריכההפופולארים המפורסמים והבולטים ביותר היו האחים הגרקכים: טיבריוס גרקכוס, שכיהן כטריבון הפלבס בשנת 133 לפנה"ס, ואחיו הצעיר גאיוס גרקכוס, שכיהן כטריבון ב-123 לפנה"ס וב-122 לפנה"ס. הגרקכים היו למעשה הפופולארים הראשונים ומנהיגי התנועה בתחילת דרכה. עיקר פעולתם התרכזה ברפורמה אגררית, חלקות אדמות, ניסיון לספק פרנסה ותנאי חיים משופרים לפשוטי העם, וצמצום כוחו של הסנאט. רבות מן השיטות שהם השתמשו בהן אומצו כדרך הפעולה של הבאים אחריהם. שני האחים סיימו את חייהם בנסיבות טראגיות, כאשר הסנאט ונציגיו האופטימאטים הגיבו באלימות ובכוח לאיום של האחים על הסדר הפוליטי הקיים: טיבריוס נרצח, וגאיוס ככל הנראה התאבד.
מנהיגים פופולארים מפורסמים נוספים היו גאיוס מריוס, המצביא המפורסם, לוקיוס אפוליוס סטורנינוס וגאיוס סרביליוס גלאוקיה. שלישייה זו הגיעה לשיא כוחה בסוף המאה ה-1 לפנה"ס, ופעלה להגברת כוחם ואי-תלותם של המגיסטראטים הרומים, להעצמת השפעתן של אספות העם, להורדת הסנאט הרומי ממעמדו כגוף השולט ברפובליקה למעמד של יועץ לשלטון, ולביטול הדרגתי של ההבדלים בין מעמד האזרחים ובין מעמדם של בני הברית האיטלקים והנתינים הרומים. קרע שנתגלה בין המנהיגים הוביל לעצירת הרפורמות שערכו, וגאיוס מריוס עבר, לפחות זמנית, לצד האופטיאמטים, שטבחו בשני שותפיו לשעבר ובפופולארים רבים נוספים. מריוס חזר לשורות הפופולארים במהלך מלחמת האזרחים הרומית של שנת 88 לפנה"ס והנהיג אותה עם מנהיג מפורסם נוסף, לוקיוס קורנליוס קינה.
פופולארים מפורסמים נוספים היו קווינטוס סרטוריוס, גאיוס מריוס הבן וגנאיוס פאפיריוס קארבו.
גאיוס פלאמיניוס, אף שמת מאה שנה לפני תקופתו של טיבריוס גרקכוס, נחשב לסמלם של הפופולארים עד ימיו של קיקרו.[9] פלאמיניוס היה קונסול וטריבון רומי בסוף המאה ה-3 לפנה"ס – מדיניותו כללה חלוקת אדמות נרחבת. מדיניות זו, יחד עם יכולתו לארגן שכבות חברתיות חדשות ולהגביר את השפעתן,[10] דמתה מאוד לדרך הפעולה של הגרקכים שבאו מאה שנה אחריו ובכך הפך לסמלם ולסמל האידאולוגיה שהם ייצגו.
יוליוס קיסר, לפחות בצעירותו, היה קשור לסיעה הפופולארית, אם לא חבר בה. הוא היה אחיינה של אשת מאריוס ואף היה נשוי לקורנליה, בתו של לוקיוס קורנליוס קינה. לפי סויטוניוס, סולה והאופטיאמטים, שהיו הצד המנצח במלחמת האזרחים, החשיבו את קיסר הצעיר לאחד מ"אנשי המפלגה היריבה".[11].
לקריאה נוספת
עריכה- תאודור מומזן, דברי ימי רומא, כרכים א וב; תרגמו דוד קלעי, צבי ויסלבסקי וצבי רודי, תל אביב, מסדה, תשכ"א.
- צבי יעבץ, המון ומנהיגיו ברומא; תרגמה מאנגלית צילה אלעזר, הוצאת דביר, 2005
- Lili Ross Taylor, Party Politics in the Age of Caesar, University of California Press, 1949
קישורים חיצוניים
עריכה- פופולארים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 ישראל שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", עמ' 359, הוצאת מאגנס, תש"ן
- ^ תאודור מומזן, "דברי ימי רומא", כרך א' וב', הוצאת מסדה, תשכ"א. מומזן מתאר את המאבק, לסירוגין, מחלקו השלישי של הכרך הראשון ולאורכו של הכרך השני
- ^ ישראל שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", עמ' 359, הוצאת מאגנס, תש"ן. שצמן מתאר בצורה קצרה מאוד את הגישה החדשה שהפכה לדומיננטית ומונה את עיקרי מחולליה, מאתיאס גלצר, פרידריך מינצר, רונלד סיים, ארנסט באדיאן ועוד
- ^ תאודור מומזן, "דברי ימי רומא", כרך א', הוצאת מסדה, תשכ"א, עמ' 339, מומזן מסייג את דבריו ומציין שבאותה תקופה למעשה לא היה מצוי ברומא "ציבור שעמד באמת על טיב רצונו ושאיפותיו"
- ^ ישראל שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", עמ' 360, הוצאת מאגנס, תש"ן.
- ^ שם, 359-360.
- ^ שם, 360-361.
- ^ שם, עמ' 398. שצמן מציג את גישתו שלו ואת הגישות הרווחות האחרות בקשר למלחמה, הוא אינו מציין בפירוט את התומכים בסברה זו או אחרת
- ^ צבי יעבץ, "אז ועתה - היסטוריה ורוח הזמן", הוצאת דביר, 2002, עמ' 74
- ^ שם, שם
- ^ גאיוס סויטוניוס טרנקוילוס, "חיי שנים-עשר הקיסרים - יוליוס האלוהי", 1, תרגם מרומית ד"ר אלכסנדר שור, תל אביב, הוצאת מסדה, תשי"ט, עמ' 13