פורטל:תולדות עם ישראל/חדשות במחקר תולדות ישראל/ארכיון
חדשות במחקר תולדות ישראל 1 (עריכה)
וינסטון צ'רצ'יל ויחסו אל הציונות והשואה
עמדותיו ומדיניותו של המנהיג הבריטי וינסטון צ'רצ'יל אל הציונות ואל שואת היהודים מוצגת במחקרו של פרופ' מיכאל יוסף כהן, שהתבסס על עיון בארכיונו הפרטי של צ'רצ'יל, שנפתח מאז אמצע שנות התשעים. המחקר התפרסם בכתב העת Modern Judaism (28/2) שראה אור ב-2008 (ושוב בקצרה, בכתב העת כיוונים חדשים (25) דצמבר 2011).
כהן מערער על התפיסה שצ'רציל אהד באופן כללי את העניין הציוני והיהודי בתקופת מלחמת העולם השנייה, שבה כיהן כראש ממשלתה וכמנהיגה הנערץ של הממלכה המאוחדת. למעשה, טוען כהן, צ'רציל מעולם "לא אימץ את הרעיון הציוני – ולא הייתה סיבה לצפות ממנו שיעשה כך". וגם לאחר השואה התנגד לעלייתה של שארית הפליטה לארץ ישראל. מקרה מבחן בולט באדישותו למצוקת היהודים, הוא התנגדותו להפצצת מחנה ההשמדה אושוויץ, עמדה שהייתה משותפת לראשי בעלות הברית בתקופת המלחמה. על אף העובדה שהוא ידע על רצח העם שהתרחש במחנות הריכוז וההשמדה; כך במילותיו, שכתב בקיץ 1944, על "אחד הפשעים הגדולים והנוראים שבוצעו אי פעם". אולם הוא העדיף שהפסקת הטבח במחנות תבוא כפועל יוצא של "ניצחונן המהיר של בעלות הברית", בתשובתו למכתבי הפנייה בעניין של הלורד מלצ'ט והארכיבישוף מקנטרברי, וברוח זו הושבה ריקם גם בקשתו להפצצת המחנות של נשיא ההסתדרות הציונית הד"ר חיים ויצמן.התנגדותו של צ'רצ'יל להפצצה הוסתרה בתקופת המלחמה, ולאחריה הוא טען שלא ידע על השואה אלא רק בסיומה.
חדשות במחקר תולדות ישראל 2 (עריכה)
זהותו של עם ישראל בתקופת בית שני
|
הזהות והתודעה העצמית של יהודים בשלהי תקופת בית שני (בשנת 70) ובשתי המאות שלאחר חורבנו, העסיקה היסטוריונים רבים, במיוחד ממחצית המאה ה-20. שאלת המחקר העיקרית שהעסיקה את המלומדים היא האם המשבר שגרם חורבן בית המקדש השני, סימן שינוי רחב בתודעה העצמית של היהודים כאומה, או שלמרות הזעזוע שבחורבן, תקף הרצף בה. במחקרו המסועף אשר התפרסם בכתב העת קתדרה (57) שראה אור בתשרי תשע"א 2010, הראה פרופ' משה דוד הר, כי השינויים שהתחוללו בעקבות החורבן במציאות ובתודעה, היו פחותים מתהליכי הרצף וההמשכיות; הר קובע כי "עצם זהותה ומהותה של האומה עמד בעינו ולא נשתנה" גם לאחר תקופת המרד הגדול; וכן, כי "השינויים שחלו בחורבן שני לא היו חריפים כמו אלו שחלו בחורבן ראשון, אף לא כמו אלו שהפרידו בין תקופת המשנה והתלמוד או, לשון אחר, בין סוף הזמן העתיק לבין מה שמכנים גם בתולדות ישראל בשם ימי הביניים". מסקנתו, בין שאר תובנות המחקר, היא שהמחלוקות הרבות בין היסטוריונים, על הבנת התיקוף של התודעה היהודית העצמית וכמו שגם הצטיירה אצל העמים סביבה, נגזרה במידה רבה באופן השימוש של ההיסטוריונים בספרות חז"ל כמקור היסטורי, ובמיוחד בנושאי מעמדו של מוסד הנשיאות ומעמדו של הנשיא כמנהיג כלל הציבור ואירועי מלחמת בר כוכבא. |
 |