פיצויים עונשיים

פיצויים עונשיים הם פיצויים שמוטל על מזיק לשלמם, והם נוספים על פיצויים שמטרתם לכסות על הנזק שנגרם - יש בפיצויים אלה אלמנט של ענישה והרתעה.

כיצד קובעים פיצוי עונשי

התפיסה העקרונית של הדין היא שפיצויים הם סעד תרופתי. מטרתם היא לפצות אדם על נזק שנגרם לו. בדיני הנזיקין שולטת תפיסה זהה, לפיה על הפיצוי הנפסק להסיר את הנזק שנגרם לניזוק במידת האפשר, באמצעות תשלום כספי. ביסוד הדין שולטת מטרה תרופתית המטפלת באדם כלפיו בוצע מעשה העוולה. באמצעות הפיצויים מנסה הדין להגשים את תכליתו הראשונה במעלה, שהיא השבת הניזוק למקום בו היה אלמלא מעשה הנזיקין. מול הניזוק ניצב המזיק עליו מושתים הפיצויים בגין העוולה שביצע. הפיצוי מחושב על בסיס הנזק שנגרם על ידי בחינת תוצאת מעשה המזיק. לרוב המוקד הוא בתוצאה עצמה, קרי הנזק שנגרם.

משמעות הדבר היא שעל בית המשפט להעריך את שווי הנזק והוא בלבד יקבע את גובה הפיצוי לניזוק כך שזה האחרון יפוצה על עצם קיום הנזק ולא על כך שנגרם לו נזק. ההערכה מתבצעת באמצעות נתונים שמציג הניזוק בבית המשפט במטרה להוכיח את הנזק שנגרם. נתונים אלו, מלבד הוכחת הנזק, אף מכמתים את הנזק ומשקפים עבור בית המשפט מה שוויו. בית המשפט אף מכיר בנזקים שאינם בממון, ברכוש או בגוף ופיתח שיטות להערכתם הכספית.

מטרת פיצויים עונשיים

בתכלית דיני הנזיקין עומדת התפיסה שאין אדם חב בפיצויים אלא בגין הנזק שגרם. עיקרון זה מקבל ביטוח בהתניית האחריות בנזיקין בקיומם של נזק שהוסב לניזוק ושל קשר סיבתי בין מעשה העוולה לבין אותו הנזק, כפי שמסביר השופט ריבלין בפרשת אטינגר (להלן).

מטרה נוספת של דיני הנזיקין היא ההרתעה היעילה. תשלום פיצויים בדיוק בגובה הנזק אמור להביא את המזיק למצב בו אינו מרוויח מהעוולה שביצע ולכן לא ישתלם לו לשוב על מעשיו. פיצויים נמוכים מהנזק עלולים להביא למצב בו משתלם למזיק להזיק. עדיף לו להזיק ולפצות בגין הנזק שגרם מאחר שעלות מניעת הנזק גבוהה מהפיצוי במקרה מעין זה.

פיצויים גבוהים מהנזק אמנם יהוו הרתעה יעילה כל עוד שוויים גבוה מעלות המניעה מאחר שלא ישתלם למזיק לשוב על צעדיו המזיקים אולם הם עלולים להביא איתם תוצאות בלתי רצויות אחרות. למשל ענישה של מזיק שלא ביצע את הנזק בכוונה ולא הייתה לו אפשרות להימנע מלהזיק. במקרה מעין זה תושג הרתעה מאוד נמוכה מאחר שנזקים שנגרמים שלא בכוונה ומתוך רשלנות לא יימנעו. פיצויים עונשיים הם פיצויים כאלו הגבוהים מהנזק.

פיצויים עונשיים

פיצויים עונשיים הם חריג לגישה התרופתית בה מכיר הדין. נתינתם מהווה סטייה מהעיקרון התרופתי של דיני הנזיקין בשל העובדה שהדגש בקביעתם אינו בנזק אלא בהיבטים אחרים. פיצויים אלו יינתנו לאחר שהוערכו הנזקים שהוכחו, ואין מטרתם להשיב את המצב לקדמותו. גובה הפיצויים העונשיים, להבדיל מהפיצויים הרגילים, אינו משקף את הנזק שנגרם לניזוק בשל העוולה. אופי הפיצויים העונשיים, בשונה מהאופי התרופתי של הפיצויים שניתנים בדרך כלל, הוא עונשי או הרתעתי. בהצבת מטרה עונשית בנתינת פיצויים אלו בית המשפט למעשה מעניש את המזיק על התנהגותו או מחדלו, ומביע סלידה מהמעשה שביצע או שנמנע מלבצע. במצב דברים מעין זה בית המשפט מעביר מסר שההתנהגות או המחדל שבוצעו אינם נורמטיביים. כלומר, בבסיס ההחלטה עומדת אמירה מוסרית שאין מקום למעשה או מחדל מעין אלו בחברה. ייתכן אף שהמעשה או המחדל מוגדרים כעבירה פלילית, שבקיומה חייב הנאשם בעונש מאסר או קנס כפי שקבוע בחוק העונשין (תשל"ז-1977) או בחוקים נוספים שקובעים עבירות פליליות. עלולה אם כך להיווצר כפילות בענישה במשפט האזרחי בדיני הנזיקין ובמשפט הפלילי. הטלת סנקציות במשפט האזרחי מביאה לטשטוש התחומים בין המשפט האזרחי לפלילי.

כאשר אופי הפיצויים הוא הרתעתי, בית המשפט פוסק פיצויים עונשיים ועל ידי כך מבקש להרתיע את המזיק מלבצע את המעשה שוב, ואף להרתיע מזיקים פוטנציאליים מלבצע מעשים דומים. עיקרה של מטרה הרתעתית הוא בהשגת יעילות. על ידי מניעתם של נזקים שאינם משתלמים הדין פועל באופן יעיל. לעיתים יש נזקים שיש רצון למנוע אותם ויש כאלו שלא, הדבר תלוי ברווח החברתי שיתקבל מול הנזק שנגרם. כאשר נזק משתלם למזיק הוא יעדיף לשלם את הפיצויים שיושתו עליו בבית המשפט מאשר להימנע מלהזיק, מאחר שהרווח מהנזק גבוה יותר מגובה הפיצויים. פיצויים עונשיים, בהיותם גבוהים יותר משווי הנזק, מביאים למצב בו לא משתלם למזיק להזיק שנית, מאחר שהרווח של המזיק נמוך מהפיצויים ששילם. על ידי כך מרתיע הדין את המזיק הספציפי ומזיקים פוטנציאליים אחרים שידעו שהנזק אינו משתלם להם.

יש חשיבות גדולה בקביעת המטרה העומדת בבסיס נתינת פיצויים בדיני הנזיקין. בחירת מטרה שונה תקבע גובה פיצויים שונה. גובהם של פיצויים עונשיים שמטרתם ענישה יהיה אחר מגובהם של פיצויים שמטרתם הרתעה. בכל מקרה ניכר כי פיצויים עונשיים יהיו גבוהים יותר מאלו הנפסקים במטרה להסיר את הנזק, שאופיים תרופתי. החלטה בבית משפט על תשלום פיצויים יכולה לשרת מספר מטרות שלא תמיד ניתן ליישב ביניהן. לעיתים לא יוטלו פיצויים כדי להימנע מענישת מזיק שהזיק ללא כוונה, אך תהיה פגיעה בהרתעתם של מזיקים פוטנציאליים. פעמים רבות המטרות מתיישבות כך שהחלטה מסוימת תשרת את שתיהן. אופיים העונשי של הפיצויים מביא לכך שחומרת המעשה שהוביל לנזק תשפיע על גובה הפיצויים. ככל שהמעשה חמור יותר בעיני החברה ונתפס כשלילי על ידה, הפיצויים יהיו גבוהים יותר. באמצעות הטלת הפיצויים מגנה החברה על ידי המשפט את ההתנהגות וגובהם של הפיצויים מבטא את הסלידה של החברה מהעוולה שבוצעה.

ברוב המקרים נפסקים פיצויים עונשיים בגין עוולות כוונה וזדון- מקום בו התנהגות המזיק ראויה לגינוי. האשמה שמיוחסת למבצע עוולת כוונה או זדון היא אשמה מוסרית שעה שהמזיק התכוון לגרום לנזק במעשהו או במחדלו או בעוולת זדון: ידע שהוא עלול לגרום לנזק. דוגמה לכך היא עוולת התקיפה הדורשת שימוש בכוח במתכוון נגד גופו של אדם. כדי להוכיח שבוצעה עוולת התקיפה, על הניזוק להראות עשייה מכוונת של המזיק באמצעות הוכחת אשם סובייקטיבי שלו במקרה המסוים. בבסיסה של גישה זו מונח הרציונל העונשי. הפיצויים הגבוהים מהנזק שנגרם מענישים את המזיק על שביצע בכוונה מעשה שהחברה סולדת ממנו. הרציונל ההרתעתי, אף שאינו המרכזי בעוולות אלו, מתקיים אף הוא. במקרים חריגים נפסקו בשיטות משפט אחרות פיצויים עונשיים גם בתביעות המבוססות על עוולת הרשלנות. עוולת הרשלנות מטילה אחריות בשל פגם חברתי, לאו דווקא מוסרי, בהתנהגות המזיק. מוטלת אחריות על המזיק כל אימת שמסתבר שהוא הטיל על הניזוק סיכון שאינו רצוי חברתית. באמצעות עוולת הרשלנות ניתן להטיל אחריות על כל מי שהתנהג בצורה בלתי סבירה ויכול היה לצפות שכתוצאה מהתנהגותו ייגרם נזק. בשונה מעוולות הכוונה והזדון, עוולת הרשלנות אינה דורשת כוונה או ידיעה בפועל של המזיק לגבי המעשה שביצע שגרם לנזק. הטלת פיצויים עונשיים בעוולת הרשלנות מחזקת את הרציונל ההרתעתי על פני הרציונל העונשי. על ידי הטלת הפיצויים מנסה הדין להשיג יעילות בכך שמזיקים פוטנציאליים ייזהרו בשל הידיעה שאם ייגרמו נזק, אפילו לא התכוונו לגרום לו, הרווח שלהם לא ישתלם בשל גובה הפיצויים שיידרשו לשלם. הרציונל העונשי בא לידי ביטוי ברצון להעניש את אלו שהזיקו ברשלנות.

פסיקת פיצויים עונשיים מאפשרת לשופט בהליך האזרחי להתייחס להבחנה שבין פגיעה זדונית ומכוונת לבין פגיעה רשלנית הנעדרת כוונת זדון. מצבו הנפשי של המזיק בעת גרימת הנזק הוא שיקבע האם יש מקום להטלת פיצויים עונשיים. מקום בו למזיק לא הייתה כוונה להזיק, המטרה העונשית של הפיצויים לא תתגשם. מנגד, המזיק במודע יקבל את גמולו ויכלכל צעדיו להבא בהתאם להפסד שספג.

פיצויים מוגברים

פיצויים מוגברים הם סוג נוסף של פיצויים, אשר בדומה לפיצויים העונשיים ערכם גבוה מהנזק. פרופ' אהרן ברק, בחיבורו על פיצויים עונשיים, עומד על ההבדל בין שני סוגי הפיצויים. פיצויים מוגברים נפסקים על מנת לפצות את הניזוק על נזק שנגרם לו ושאינו רכושי. דיני הנזיקין מכנים נזק שכזה כנזק לא ממוני, מאחר שהוא פוגע בשמו הטוב או ברגשותיו של אדם. בשל אופיו, נזק זה אינו ניתן להערכה כספית מדויקת, ובית המשפט פוסק סכום שלהערכתו משקף את הפגיעה. בהערכת הנזק בית המשפט מתחשב בנסיבות שבהן בוצעה העוולה ובחומרת הפגיעה. ככל שהתנהגותו של המזיק פסולה יותר בשל הביטויים בהם השתמש, המעשים בהם נקט ובשל כוונתו הזדונית, כך תהא הפגיעה חמורה יותר והפיצוי גבוה יותר. במילים אחרות, בחינת חומרת התנהגות המזיק מגבירה את הערכת הנזק ומגדילה בהתאמה את סכום הפיצוי הניתן. בחינה זו מתבצעת בדומה לנעשה בהטלת פיצויים עונשיים, שבפסיקתם מתחשב בית המשפט בהתנהגותו של המזיק שביצע עוולת כוונה או זדון. על אף הדמיון בין פיצויים מוגברים לפיצויים עונשיים, קיים ביניהם שוני הטמון בנקודת המוצא שבהטלתם. המוקד בפיצויים עונשיים הוא המזיק והתנהגותו והרצון להענישו ולהרתיעו כאמור. מנגד, הניזוק והנזק שנגרם הם שקובעים את גובה הפיצויים המוגברים, אשר מוגדל עקב התנהגות המזיק. פרופ' ברק כותב כי בשונה מסכום הפיצויים העונשיים, סכום הפיצויים המוגברים מהווה הערכה כנה של הנזק, שמעשי המזיק הגבירו אותו ובשל כך גדל סכום הפיצויים.

השופטת נילי מימון בפסק דינה שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים ב-2004 פוסקת פיצויים מוגברים לאשה שסבלה מאלימות קשה מצד בעלה ומשפחתו, שהפכו אותה לשפחה בביתם. השופטת מסבירה כי התנהגות הבעל ומשפחתו הגבירה את הנזק שהסבו אלה האחרונים לאשה, ולכן סכום הפיצוי בגין הסבל שנגרם לה גדל. במקרים מעין אלו, בהם פוסק בית המשפט פיצויים בשל נזק בלתי ממוני ומגבירו בשל התנהגות המזיק, עולה השאלה האם לא מדובר למעשה בפיצויים עונשיים בכסות של פיצויים מוגברים. בפסק הדין פולק נ' פולק נכתב כי במקרים של אלימות במשפחה יש לעשות שימוש בהכרה שניתנה לפיצויים עונשיים בעוולת התקיפה במשפט הישראלי על ידי השופט משה לנדוי כבר בשנות החמישים בע"א 216/54 שניידר נ' גליק. ייתכן כי השופטים ממעטים להשתמש בכלי של פיצויים עונשיים בשל היותו חריג לגישה התרופתית ופוסקים פיצויים מוגברים, ועל ידי כך משיגים תוצאות הזהות לאלו של הפיצויים העונשיים. לדוגמה במקרים של אלימות במשפחה, התשלום המוגדל ודאי מעניש את הגבר ומרתיע אותו ואחרים מלבצע מעשי אלימות כאלו בשל החשש מהפיצויים שיושתו עליהם בבית המשפט.

ההבחנה בין המשפט הפלילי למשפט האזרחי

המשפט הפלילי והמשפט האזרחי הם שני ענפי משפט הנבדלים זה מזה בכמה מישורים. המישור המרכזי הוא מטרת הסנקציה המוטלת. במשפט הפלילי מוטל מאסר, קנס, ובעבירות חמורות במיוחד - עונש מוות, מתוך מטרה עונשית. מנגד, במשפט האזרחי מטרת הסנקציות, שהן תשלום כספי, היא רסטיטוטיביות, דהיינו השבת המצב לקדמותו. פסיקת פיצויים עונשיים מערערת את ההבחנה שבין שני ענפי משפט אלו ויוצרת טשטוש בין התחומים. ראשית, עולה השאלה האם ראוי שהפרט, המניע את הסנקציה במשפט האזרחי, יטיל על פרט אחר סנקציה עונשית, ולא המדינה שהיא הגוף המניע את הסנקציה בהליך הפלילי. שנית, במשפט הפלילי קיימים מחסומים גבוהים להטלת הסנקציה היוצרים חוסר איזון בולט לטובת הנתבע, ואשר אינם קיימים ברמה זו במשפט האזרחי. תכליתו של איזון זה במשפט הפלילי היא להגן על הנתבע מפני הסנקציה הפלילית הנחשבת חמורה ולא תוטל בקלות. בין מחסומים אלו קיימות הגנות מהותיות ופרוצדורליות המספקות כלים לשמירת הליך הוגן, למשל רמת ההוכחה הנדרשת כדי להרשיע אדם בפלילים גבוהה מזו הנדרשת כדי למצוא אדם חייב בהליך אזרחי. מנגד, במשפט האזרחי המחסומים נמוכים ויוצרים רק חוסר איזון קל לטובת הנתבע. הנטל המוטל על התביעה בהליך האזרחי להוכיח את אשמת הנתבע הוא קל יותר. הטלת סנקציה עונשית בהליך האזרחי פשוטה מבהליך הפלילי, ולכן ייתכן מצב שבו לא ניתן להרשיע אדם בהליך פלילי בשל המחסומים הגבוהים, אך הוא נענש בהליך האזרחי באמצעות פיצויים עונשיים. דוגמה לכך היא פרשת או ג'יי סימפסון שבה זוכה סימפסון בהליך הפלילי מאשמת רצח, אך נמצא חייב בהליך האזרחי, כך שהוטל עליו לשלם סכום פיצויים אסטרונומי למשפחות הנרצחים. שלישית, מתעוררת בעיה של סנקציה כפולה אשר לה שתי פנים. פן אחד הוא החייב, אשר אם מתנהל נגדו בנוסף לתביעה האזרחית גם הליך פלילי, עלול להיות חשוף לסנקציה עונשית כפולה. פן נוסף של כפילות עלול להתעורר שעה שניזוק מקבל פיצוי כפול, הראשון תרופתי, בגובה הנזק שנגרם לו, והשני עונשי, שמטרתו ענישת החייב. פן שני זה מעלה בעיה רביעית הקשורה לבעיה הראשונה בדבר הגוף המניע את הסנקציה העונשית. כשגוף זה הוא הפרט הוא זה גם שמקבל את סכום הפיצויים. כאשר תכלית הפיצויים היא עונשית אין סיבה שהפרט ולא המדינה יזכה בתשלום זה. מצב דברים זה יוצר מעין אכיפה אזרחית שבה הניזוק מפעיל סמכות המונעת על ידי האינטרסים שלו. כאשר המדינה היא זו המקבלת את תשלום הפיצויים היא למעשה זו המפעילה את הסנקציה והחייב משלם מאחר שהתנהגותו אינה נתפסת כנורמטיבית על ידי החברה, ואת חובו על כך הוא חב למדינה ולא לפרט אחר. כפועל יוצא מכל השאלות הללו מעלה פרופ' קנת במאמרו תהייה לגבי ייחודו של ההליך האזרחי שעה שאת המטרה העונשית ניתן להשיג במסגרת ההליך האזרחי.

הגישה הכלכלית למשפט

הפרופסורים פולינסקי ושאוול במאמרם מציגים הנמקה כלכלית המספקת עקרונות פשוטים לפסיקת פיצויים עונשיים המשרתים בעיקר את המטרה ההרתעתית. הגישה הכלכלית למשפט מניחה שיש להשיג יעילות באמצעות שקלול הנזק המצרפי שנגרם לחברה מול התועלת. יש להטיל פיצויים עונשיים כל עוד אכן תושג הרתעה יעילה באמצעותם שתמנע נזקים עתידיים שיקטינו את התועלת החברתית. פולינסקי ושאוול טוענים שיש להטיל פיצויים עונשיים רק כאשר קיימת אפשרות משמעותית שמזיקים יחמקו מאחריות כך שההרתעה תהיה חסרה. יש להגדיל את גובה הפיצוי שכן הגורם המרכזי אותו שוקל המזיק הרציונלי הפוטנציאלי הוא תוחלת הפיצוי. תוחלת הפיצוי תחושב לפי מכפלת סכום הפיצוי בו יחויב, הסיכון להתרחשות התאונה והסיכון להיתפס. מכאן שסכום הפיצויים העונשיים צריך להשלים את הפיצויים הרגילים התרופתיים למכפלה של סכום הפיצויים הרגיל במספר ההופכי של הסיכון להיתפס. לפי מודל זה גובה הפיצוי העונשי ישקף את הסיכון שהמזיק לא יחוב בגין עוולתו וכך תקטן עלותם של נזקים עתידיים דומים שהמזיקים שגרמו להם הצליחו לחמוק מאחריות להם.

ארצות הברית

פיצויים עונשיים בשיטת המשפט האמריקאית הם הסדר שכיח יחסית, בעל היקף רחב לעומת המשפט האנגלי שעליו מבוסס המשפט האמריקאי. המשפט האמריקאי קלט מן המשפט המקובל הלכות רבות המאפשרות פסיקת פיצויים עונשיים, והשימוש בהם בעבר וכיום הוא נרחב ביותר. בשיטה הפדרלית, ניתנת למדינות גמישות בהחלטה באלו סוגי תיקים יינתנו פיצויים עונשיים ומה יהיה גובהם. רוב המדינות שמאפשרות הטלת פיצויים עונשיים דורשות שהטלתם תהיה הגיונית ותעלה בקנה אחד עם מטרות הענישה וההרתעה של המדינה, ושסכום הפיצויים לא יהיה מופרז כך שיעלה כדי פגיעה בהליך ההוגן שמעוגן בפסקת ההגבלה בתיקונים החמישי והארבעה עשר לחוקה האמריקאית. הגבלה זו נקבעה בפסק הדין שניתן בפרשת BMW of North America, Inc. v. Gore בבית המשפט העליון בשנת 1996. התובע בפרשה גילה זמן קצר לאחר שרכש מכונית BMW חדשה שצבע המכונית ניזוק ותוקן טרם הרכישה. חברת BMW חשפה מדיניות נוהגת בחברה של מכירת מכוניות כחדשות אם עלות תיקון הנזק שנגרם להן היא פחות משלושה אחוזים ממחירה של המכונית. הערכאה הראשונה פסקה פיצויים עונשיים בסך של ארבעה מיליון דולרים, בנוסף לפיצויים תרופתיים בסך של ארבעת אלפים דולרים. בערכאה השנייה סכום הפיצויים העונשיים קוצץ בחצי לשני מיליון דולרים בלבד. בית המשפט קבע שלושה קריטריונים לבחינה האם הטלת פיצויים עונשיים לא תפגע בהליך ההוגן המעוגן בתיקונים לחוקה: הראשון הוא גובה האחריות שיש לייחס להתנהגות הנתבע, השני הוא היחס לפיצויים התרופתיים שנפסקו והשלישי הוא השוואה בין הפיצויים העונשיים המוטלים לבין קנסות אזרחיים או פליליים שמוטלים בחוק על התנהגות בלתי הולמת דומה. באמצעות קריטריונים אלו החליט בית המשפט כי התנהגותה של חברת BMW לא הייתה כזו שראוי לגנותה כפי שראוי לגנות התנהגות שעלולה לפגוע בבריאותם או בביטחונם של לקוחותיה, היחס בין הפיצויים התרופתיים לפיצויים עונשיים היה גבוה במיוחד והסנקציה הפלילית המוטלת בגין התנהגות דומה מוגבלת לאלפיים דולר בלבד, סכום הנמוך בצורה משמעותית משני המיליון שנפסקו. בית המשפט אף ציין בפסק דינו שניתן לעקוף את שלושת הקריטריונים שקבע, במקום שבו יש צורך להרתיע מזיקים פוטנציאליים עתידיים.

התפתחות הפיצויים העונשיים באנגליה

ההלכה במשפט האנגלי החל מהמאה השתים עשרה

עד למאה השתים עשרה, לא הייתה קיימת באנגליה הבחנה בין המשפט האזרחי למשפט הפלילי. באנגליה העתיקה היה נהוג שימוש בכוח ככלי משפטי תרופתי, בדרכים שונות של נקמת דם. ניצנים ראשונים למשפט אזרחי, עוד לפני המאה השתים עשרה, התבטאו בתשלום כופר על ידי משפחה של מזיק למשפחת הניזוק, וכך בוטל הצורך בנקמה פיזית. תשלום הכופר נועד לפצות ולהעניש כאחד, ולא הייתה הבחנה בין שתי המטרות.

לאחר המאה השתים עשרה החלו להתפתח שני תחומים נפרדים של משפט אזרחי ומשפט פלילי. המשפט הפלילי התייחס לעבירות ולאיסורים הקשורים בעיקר לשליטתו של המלך והופעל על ידי נציגי המלך, ואילו המשפט האזרחי נועד לאפשר לפרט להטיל סנקציות ללא סיוע המלך על מפרי חוק או על מזיקים. במשך תקופה ארוכה התחזקה ההפרדה בין שני תחומים אלו, ועקב כך נוצרה במשפט האנגלי תפיסה דומיננטית של חלוקה דו-ממדית של המשפט לאזרחי ופלילי, כאשר ההבדלים בין השניים חדים וברורים. המשפט האנגלי הכיר בקיומם של שני הליכים במקביל, להם דרישות פרוצדורליות שונות. קרי, ניתן היה לפסוק פיצויים עונשיים בהליך האזרחי במקביל לקיומו של הליך פלילי באותה הסוגיה.

למרות חלוקה זו, עם היווצרות שני התחומים נוצר גם תחום ביניים, שאמנם היה שייך למשפט האזרחי אך מטרתו הייתה עונשית, של גמול והרתעה. אחד היסודות של תחום הביניים היה האפשרות לפסוק פיצויים עונשיים, למשל במקרים של הפרת חוקים מסוימים, שבשל הפרתם הוטלו על אנשים קנסות אשר לא נמדדו על פי הנזק שנגרם. אם המדינה הייתה יוזמת התביעה התשלום היה נמסר לקופת המדינה, אך במקרה בו אדם פרטי היה יוזם את התביעה הוא היה מקבל את הכסף.

ההלכה במשפט האנגלי עד 1964

עד שנת 1964 (פרשת Rooks להלן), מקובלת הייתה במשפט האנגלי גישה שלפיה בכל מקרה בו פעל המזיק ברשעות, בזדוניות ומתוך כוונה לפגוע בניזוק יש מקום להטלת פיצויים עונשיים. בהתאמה לכך, נהוג היה שאין לפסוק פיצויים עונשיים במקרה בו התנהגות המזיק היא רשלנית בלבד.

פסיקת הפיצויים העונשיים השתרעה על עוולות רבות, ביניהן עוולת לשון הרע, עוולת הכליאה, עוולת התקיפה, ואף הסגת גבול במקרקעין או במטלטלין. עם זאת, החוק האנגלי שלל מבית המשפט את הסמכות לפסוק פיצויים עונשיים בתביעות עיזבון, וספק היה באשר לקיומה של סמכות לבית המשפט לפסוק פיצויים עונשיים כנגד מעביד האחראי באחריות לעוולות העובד או כנגד מזיק משותף תמים.

היות שפסיקת הפיצויים היא בהליך אזרחי, ניתן היה לייחס חשיבות לשאלה האם המזיק הורשע בהליך פלילי, אם כי הדבר לא היה הכרחי ומחויב. שיקול נוסף שניתן היה להביאו בחשבון היה מצבו הכלכלי של הניזוק. על פי הדין האנגלי, ניתן היה לפסוק לניזוק פיצויים עונשיים גם במקרה בו זכה רק בפיצויים נומינליים.

ההלכה במשפט האנגלי אחרי 1964- פרשת Rooks

ההכרה בפיצויים העונשיים באנגליה עוררה ויכוח באשר לנכונותם ונחיצותם. הועלו טענות לשני הצדדים, כאשר התומכים בהחלת הפיצויים התבססו על שיקולים של ענישה, הרתעה, יצר נקם וטובת הפרט, והמתנגדים לעומתם טענו כי אין זה תפקידו של המשפט האזרחי מאחר שהדבר יוצר טשטוש בין המשפט האזרחי לפלילי ואין זה הוגן וראוי שהניזוק יתעשר על חשבון המזיק.

בשנת 1964 ניתנה לבית הלורדים ההזדמנות להכריע בין השקפות מנוגדות אלו, בפסק דין שקבע למעשה את ההלכה בדבר פיצויים עונשיים. בפסק הדין, המכונה פסק דין Rooks, קובע הלורד דבלין, בהסכמת כל הלורדים שישבו בהרכב, כי אין להכיר בפיצויים עונשיים בדיני הנזיקין אלא בשלושה מקרים בלבד:

• כאשר המזיק הוא עובד מדינה הפועל בשרירות ובזדון. לעובדי המדינה מחויבות לשרת את הציבור ולהשתמש בכוחם ובסמכויותיהם בכפיפות לחובה זו.
• כאשר התנהגותו של המזיק נעשתה כדי להביא לעצמו טובת הנאה חומרית, שאינה נשללת ממנו על ידי הפיצויים הרגילים. על ידי כך לומד המזיק כוח ביצוע עוולה אינו משתלם.
• כאשר יש הסמכה מפורשת בחוק להטיל פיצויים עונשיים.

בשלושת המקרים הנ"ל ניתן לפסוק פיצויים עונשיים רק לטובת הניזוק שהנפגע על ידי התנהגותו של המזיק, וגם במקרים אלו יש לשמור על פרופורציה ועל מידה סבירה. כמו כן מגדיר הלורד דבלין כי יש להתחשב במצבו של המזיק. פסק הדין קובע כי פרט לשלושה מקרים אלו אין לבית המשפט סמכות לפסוק פיצויים עונשיים במקרים אחרים (אף כי רשאים לפסוק פיצויים מוגברים).

עמדת המשפט האנגלי כיום

ניתן לומר כי כיום נוקט המשפט האנגלי בעמדת ביניים. באופן עקרוני הוא שולל פיצויים עונשיים, אך מכיר במספר חריגים שבהם מותר להטילם. עמדה זו השכילה לשלב בין שתי העמדות המנוגדות שהיו קיימות באשר לפיצויים עונשיים. מחד, היא מכירה בצדקתם של אלו הטוענים כי הפיצויים העונשיים אינם רצויים בתחום דיני הנזיקין, ומאידך, הכרה זו אינה שלמה והחריגים מביאים לידי ביטוי את שיקוליהם של התומכים בדבר ענישה והרתעה.

נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט אהרן ברק, טוען כי ההבחנה בין עובדי ציבור מזיקים לבין מזיקים אחרים אינה נקייה מספיק. לטענתו, הענשתו של עובד ציבור יכולה להתבצע במישור המשמעתי או בצורה של נזיפה בפסק דין. אמצעים אלו יעילים כלפי עובדי ציבור אך אינם יעילים כלפי סתם אזרח. ראוי היה דווקא להטיל את הסנקציה על אזרח רגיל שאין דרך אחרת להענישו. כמו כן, סבור ברק כי ההבחנה בין המקרים בהם מתעשר המזיק בעקבות העוולה שביצע לבין המקרים בהם הטלת הפיצויים הרגילים גורעת מן המזיק את הרווח שצמח לו בעקבות העוולה אינה משכנעת: ספק אם לניזוק יש עניין בהתעשרות המזיק, וספק אם ראוי כי דיני הנזיקין ימלאו את אשר החסירו דיני עשיית עושר ולא במשפט. הנמקת בית הלורדים כי פסיקת פיצויים עונשיים במקרה זה מוצדקת כי יש בכך משום ללמד לקח את המזיק, אינה יכולה להצטמצם למקרה זה בלבד על פי ברק, שכן אם לימוד הלקח מהווה הנימוק, אין סיבה כי לא יחול במקרים אחרים.

פיצויים עונשיים במשפט העברי

המשפט העברי מכיר בפיצויים עונשיים, אך נמנע מפסיקה רחבה שלהם.

גישת ההלכה לפיצויים, על פי הרמב"ם, דוגלת בכלל "מי שהזיק ממונו יינזק באותו סכום ממש"- היינו, תשלום פיצויים בגובה הנזק. דיני הנזיקין העבריים, על פי פרופ' שלום אלבק, מטרתם חיובו של המזיק להשלים לניזוק את הנזק ולא להוות עונש למזיק. עם זאת, במקרים חריגים, בעלי חומרה יתרה או בעלי השלכות ציבוריות וחברתיות, מאפשר המשפט העברי הטלת פיצויים עונשיים או מוגברים.

דוגמה למקרה כזה היא של בעל המכה את אשתו, מקרה שבו הכירו חכמי ההלכה באפשרות של הטלת פיצויים מוגברים או עונשיים, הנובעת ממערכת היחסים המיוחדת שבין בעל לאשתו, יחסים ההופכים את המעשה לחמור יותר. דוגמה נוספת היא של פיצויים "קנסיים", שמטרתם היא הרתעתית-כלכלית, למשל תשלומי כפל שמשלם גנב, תשלומי ארבעה וחמישה שמשלם גנב הטובח או מוכר שה או חמור, וכן מקרים של אינוס, פיתוי ומוציא שם רע, שגם הם נתפסים כחמוּרים.

שיקולי המדיניות בהטלת פיצויים עונשיים במשפט העברי רחבים מאוד, והם קשורים לשיקולים בקביעת עונשים בכלל במשפט העברי. הרמב"ם מציין מספר שיקולים לקביעת חומרת העונש/הפיצוי - חומרת הפשע, תדירות האירוע, חומרת ההתפתות לדבר, הקלות לבצע את המעשה.

לדברי ד"ר יובל סיני, לחומרת המעשים יש מקום מרכזי בקביעת שיעור הפיצויים, כמו גם להרתעה יעילה. על מנת להעניש במשפט העברי בדרך כלל די בכוונה להזיק ואין צורך דווקא בזדון, על אף שהוא עשוי להשפיע על חומרת המעשה.

סקירת הדין הישראלי

הוראות החוק הרלוונטיות

סעיף 76 לפקודת הנזיקין מגדיר שפיצוי ניתן רק על נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושאירע במישרין מעוולת הנתבע.

פיצויים אפשר שיינתנו הם בלבד או בנוסף על ציווי או במקומו; אלא שאם -

(1) סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע;

(2) סבל התובע נזק ממון, לא יינתנו לו פיצויים בשל הנזק אלא אם מסר פרטים עליו בכתב התביעה או בצירוף לו.

הסעד הנזיקי אינו הצהרתי או עונשי, אלא סעד תרופתי שנועד להסיר את הנזק ולהיטיבו, ולהעמיד את הניזוק במצב בו היה אלמלא אירע הנזק.

הפקודה אינה מגדירה פיצויים עונשיים ואינה מסמיכה את בית המשפט לפסוק פיצויים לדוגמה. למרות זאת, בתי המשפט בישראל הכירו בכך שיש בכוחם לפסוק פיצויים עונשיים, ואף עשו כן במקרים מסוימים שבהם הייתה עוולה חמורה או רשלנות חמורה, למשל בפרשות מסיקה ופלד שיפורטו בהמשך.

עבודות ההכנה לפקודה מלמדות כי השאלה עמדה לנגד עיני מנסחי הפקודה, והם השמיטו במתכוון את ההוראות לגביה. ייתכן והדבר מעיד על כך שאין מדובר בלקונה אלא בהסדר שלילי, אך אפילו אם מדובר בלקונה ספק אם ראוי לייבא הלכות בדבר פסיקת פיצויים עונשיים מן הדין האנגלי, הרואה בדבר אנומליה לדין הכללי. בעבר עלו מספר הצעות חוק המגדירות פיצויים עונשיים או פיצויים ללא הוכחת נזק, אך הם לא התגבשו לכלל חקיקה. הצעות החוק מגדירות אפשרות לפיצויים עונשיים בעבירות כוונה וזדון הראויות לגינוי.

בבסיס ההצעות עומד הפן המוסרי והאפשרות להטיל סנקציות אזרחיות על מעוולים, תוך שימת דגש על הפן ההרתעתי של העניין, וכן הצורך להסדיר את המצב הקיים בו אין סמכות מפורשת בחוק לבית המשפט לקבוע פיצויים עונשיים.

הוראת חוק נוספת הרלוונטית לעניין הפיצויים העונשיים נמצאת בחוק חוזה הביטוח:

28א. ריבית מיוחדת

מבטח בביטוחים אישיים, שלא שילם את תגמולי הביטוח שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב, במועדים שבהם היה עליו לשלמם לפי סעיף 27, רשאי בית המשפט לחייבו בתשלום ריבית מיוחדת בשיעור שלא יעלה על פי שלושה מן הריבית הקבועה בהגדרת הפרשי הצמדה וריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, שתחושב על תגמולי הביטוח האמורים ועל תוספת הפרשי ההצמדה על תגמולים אלה לפי סעיף 28, מהמועדים בהם היה על המבטח לשלמם עד תשלומם בפועל; הריבית המיוחדת תשולם בנוסף לריבית האמורה בסעיף 28. לעניין זה, "ביטוחים אישיים" - ביטוח חיים, ביטוח תאונות אישיות, ביטוח רכב (רכוש), ביטוח דירות ותכולתן, ולמעט ביטוח אחריות."

לכאורה נראה כי אין קשר בין החוק לבין דיני הנזיקין, אך למעשה הוראת חוק זו מסמיכה את בית המשפט להטיל על חברות ביטוח ריבית עונשית בתביעות בהן נהגו כלפי המבוטח בחוסר תום לב. בית המשפט מוסמך לחייב את חברת הביטוח לשלם עד פי שלושה מן הריבית הקבועה, סכום אשר מהווה בעצם פיצויים עונשיים.

פיתוחים פסיקתיים בבית המשפט העליון

פסק דין אטינגר - נער בן שתים עשרה ששיחק עם חברו באתר משחקים ברובע היהודי בעיר העתיקה ונפל לבור שהיה בקרבת מקום שבתחתיתו משטח בטון. הנער, מיכאל אטינגר, נחבל בראשו ונפטר יום למחרת. התביעה היא כנגד החברה לפיתוח הרובע היהודי אשר, לטענת התובעים, הייתה אחראית להימצאות הבור ואי גידורו כנדרש. נפסק כי החברה אכן אשמה בעוולת הרשלנות. זהו פסק דין הדגל בפסיקת פיצויים עונשיים ומהווה את האסמכתא לקביעה כי לבתי המשפט בישראל הסמכות לפסוק פיצויים עונשיים. פסק הדין דן בשאלת הפיצויים העונשיים ובסמכות בית המשפט לפסוק אותם. השופט ריבלין סוקר משפט משווה ומציין שישנן שיטות משפט בהן ניתן לפסוק פיצויים עונשיים. עם זאת, מחליט השופט לא להתערב בקביעת המחוזי באשר לאי פסיקת פיצויים עונשיים, ואין הוא מכריע בשאלה האם קיימת סמכות לפסוק פיצויים עונשיים. בפסק הדין המחוזי מציין השופט כי ככלל אין פוסקים פיצויים עונשיים אלא בגין עוולות המצריכות כוונה או זדון, ובענייננו אף כי התוצאות טרגיות מדובר ברשלנות בלבד, והשופט ריבלין מסכים עמו.

פסק דין מרציאנו- אישה שנפטרה מסרטן לאחר שהתגלה מאוחר מדי כיוון ולא בוצעו בדיקות הכרחיות על ידי הרופאים אשר היו יכולות לגלות את המחלה מוקדם יותר. פסק הדין קובע כי הרופאים התרשלו. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לפיצויים עונשיים. הוגש ערעור והשאלה נידונה בבית המשפט העליון. השופט רובינשטיין מאזכר את פסק דין אטינגר ומסכים עם החלטת ריבלין. מציין כי הרציונל בפיצויים עונשיים הוא של עונש והרתעה, דבר שאינו כה פשוט במשפט האזרחי אך מוצדק במקרים חמורים, מקוממים ומעוררי סלידה, ובפרט כאלו אשר יש בהם כוונה. כיוון שבפרשה מדובר רק בהתרשלות אין מקום לפיצויים עונשיים.

פסק דין מנטין- בית המשפט העליון חייב את הרשות הפלסטינית בפיצויים עונשיים בסך 3 מיליון ש"ח (בנוסף לפיצוי ה"נזיקי"), בגין אחריותה לפיגוע טרור שבוצע במהלך אינתיפאדת אל אקצה. בין היתר, הודגש כי המחבל שביצע את הפיגוע עבר הכשרה במחנה אימונים של הרשות.

• נראה כי בית המשפט שם דגש רב על היסוד הנפשי בפסיקת פיצויים עונשיים. האלמנטים של זדון או כוונה הם הנותנים את הלגיטימציה לחרוג מהיסוד התרופתי של הפיצוי הנזיקי ולהחיל אלמנט עונשי גם במשפט האזרחי ועל כן בית המשפט העליון נמנע מלפסוק פיצויים עונשיים בעוולות של רשלנות, אף ברשלנות חמורה.

פסיקת מחוזי

פסק דין גאבר - גבר מוסלמי אשר גירש את אשתו והפר את סעיף 181 לחוק העונשין. הואשם בעוולת הפרת חובה חקוקה. השופטת מציינת שבמקרה זה הטלת הפיצויים לא נועדה להשיב את המצב לקדמותו. לגישתה, אחת המטרות בפיצוי היא הענשת הבעל וגינויו. היא מציינת כי אף על פי שיש הסתייגויות באשר לסמכות בית המשפט, בפועל, הוא כבר נטל לעצמו סמכות זו במקרים שונים. היא מחליטה לא להתערב בפסיקת בית משפט השלום שפסק פיצויים בסך 84,082 ש"ח, בהם גם פיצויים עונשיים. השופטת מכניסה בפסק הדין את האלמנט ההרתעתי בשיקולים לקביעת הפיצויים אף שאינו עומד ברציונל של פיצויים נזיקיים.

פסק דין פלונית - ניתן בבית הדין לענייני משפחה - גבר מכה אשר סירב לתת גט לאשתו למרות הוראת בית הדין ובכך הפר את סעיף 287 לחוק העונשין, הואשם בעוולת הפרת חובה חקוקה. השופט סבור שעל אף הפרת החובה אין להטיל פיצויים עונשיים בכל הקשור לסרבנות גט מטעמים של מדיניות משפטית שתכליתה למנוע חשש לגט מעושה ורצון לצמצם התנגשות בין הערכאות. עם זאת, מציין השופט כי אין חולק שמעשהו של הסרבן ראוי לכל גינוי וכי ייתכן ובנסיבות אחרות ראוי היה להטיל על שכמו את עונש הפיצוי נוכח זדוניות המעשה.

פסק דין מסיקה - תביעה כנגד שני גברים שהורשעו בתקיפתו של אדם, כיוון שרצו לנקום בו. השניים תקפו את התובע באמצעות סכין ודקרו אותו מספר פעמים רב בכל חלקי גופו. נפסק כי אשמים בעוולת התקיפה. השופט מציין כי מפסק דין אטינגר עולה כי לבית המשפט ישנה סמכות לפסוק פיצויים עונשיים בנסיבות המתאימות, בעיקר בעבירות כוונה וכאשר יש לגנות את התנהגות המזיק. המקרה דנן כה חמור - השופט מגדיר אותו כ"שחיטה", ולכן השופט סבור כי יש לגיטימציה לפסוק פיצויים עונשיים ופוסק כאלו בסך של 300,000 ש"ח.

פסק דין פלד נגד הרשות- משפחות של נרצחים בפיגוע חבלני תובעות את הרשות הפלסטינית. גם כאן מאזכר השופט את פסק דין אטינגר שבו לטענתו נקבע כי לבית המשפט סמכות לפסוק פיצויים עונשיים במקרים מתאימים, במקרה הנדון אין ספק כי קיימת כוונת זדון. השופט סבר כי הסכום העונשי הנפסק במקרה כה קשה גבוה בהרבה מהסכום שהיה נפסק במקרה רגיל נגד מזיק רשלן, ופסק פיצויים בסך 12 מיליון שקל לכל אחד מהתובעים.

פסק דין לאורנס גולדברגר נגד חברת ביטוח ישיר- רכבו של גולדברגר נגנב בעת שאשתו העמיסה עציצים לתוכו. בעת שהאשה הסבה את ראשה נכנס גנב לרכב, התניע אותו באמצעות המפתח שהיה מצוי בפנים ונסע. חברת הביטוח סירבה לשלם את התגמולים שכן לטענתה הרכב היה מאויש בזמן הגנבה והאשמה מוטלת על האישה שהשאירה את המפתח במכונית. כמו כן טענה חברת הביטוח כי האישה מסרה גרסאות סותרות באשר למקרה. בית המשפט קבע כי חברת הביטוח הפרה בחוסר תום לב את חובותיה לפי הפוליסה ועשתה ככל שביכולתה על מנת לא לשלם את תגמולי הביטוח, תוך העלאת טענות עובדתיות חסרות בסיס, וחייב את ביטוח ישיר, בנוסף למלוא התגמולים המגיעים לתובעים על פי הפוליסה, לשלם גם ריבית עונשית מקסימלית בסכום של כמאה וחמישים אלף שקל.

• נראה כי בתי משפט בערכאות נמוכות מכירים בזכותם לפסוק פיצויים עונשיים, ואף קיימת מגמה מסוימת של הרחבה, בעיקר במקרים בהם ישנה כוונה וזדון או חוסר תום לב.

קודיפיקציה

הצעת חוק דיני ממונות מתייחסת לעניין הפיצויים העונשיים בסעיף 461.

פיצויים לדוגמה -
בית המשפט רשאי לפסוק לנפגע פיצויים שאינם תלויים בנזק, אם מצא שההפרה נעשתה בזדון.

בדברי ההסבר לסעיף נאמר שמדובר בהוראה חדשה המקנה לבתי המשפט סמכות לפסוק פיצויים עונשיים (המוכרים גם בשם "פיצויים לדוגמה") אשר אינם תלויים בנזק, ועל מנת לקבל אין צורך בהוכחת נזק, אך אלו ייפסקו רק במקרים חמורים ביותר בהם הוכח שהמפר נהג בזדון. בדברי ההסבר מוגדרים שיקולים שונים שבית המשפט יכול להביא בחשבון בבואו לפסוק פיצויים עונשיים, בהם חומרת העבירה, ניצול חולשת הנפגע, הרווח שצמח מההפרה, האינטרס המוגן וכדומה.

נראה כי הסעיף יפתור את בעיית הסמכות הקיימת היום, כיוון ומעגן סמכות חוקית לבית המשפט לפסוק פיצויים עונשיים. הסעיף מאמץ את ההלכות שנקבעו בפסיקה באשר לפסיקת הפיצויים רק בעבירות בהן הוכחה כוונה וזדון, ואינו מעניק סמכות לפסוק פיצויים עונשיים בעבירות של רשלנות.

מבט לעתיד

מתוך הסקירה לעיל ניתן לראות כי אף שקיים דיון בנושא, שאלת הסמכות באשר לפיצויים העונשיים לא הוכרעה באופן חד משמעי בפסיקה ובחקיקה. בתי משפט בישראל הכירו בסמכותם בהתבסס על בתי משפט באנגליה, אך ספק אם זו אכן קיימת באופן גורף לאחר פסק דין Rooks. נראה כי אף שקיימת לבתי המשפט באנגליה סמכות לפסוק פיצויים עונשיים, סמכות זו מצומצמת ומוגבלת למקרים חריגים המוגדרים על ידי הפסיקה.

עיון בפסק דין אטינגר מעלה ספק האם אכן הוכרע בו שלבית המשפט סמכות לפסוק פיצויים עונשיים. נראה כי השאלה נותרה פתוחה. פסק דין מסיקה וכן פסק דין פלד מתבססים על ההלכה שכביכול נקבעה בפסק דין אטינגר באשר לפיצויים עונשיים, אך ספק אם אכן נקבעה הלכה כזו, ועל כן ייתכן והתבססות השופטים על פסק הדין בפסיקת פיצויים עונשיים אינה ראויה.

בארץ כיום אין הסדר המעוגן בחוק הקובע סמכות לבית המשפט. כפי שנאמר לעיל, ייתכן ושתיקת המחוקק מהווה הסדר שלילי, ואם אכן כך הוא הדבר הרי שבתי המשפט נטלו לעצמם סמכות אשר אינה בידם במכוון. מאידך ייתכן כי המחוקק בחר להשאיר נושא זה מעומעם בכוונה על מנת לא להכריע חד-משמעית, או לחלופין שמדובר בחקיקה שיפוטית או פרשנות חוק לגיטימית. ייתכן והמחוקק בחר שלא להידרש לנושא לאור הצעת חוק דיני ממונות העתידה להיכנס למשפטנו. כמו כן, אף אם קיימת הסמכות לבית המשפט, ראוי לקבוע מהם הקריטריונים לפיצוי, באלו מקרים יוטל הפיצוי - האם רק בעוולות הדורשות כוונה, במקרים חמורים וברורים (למשל פסק דין מסיקה)? האם אפשרי להטיל פיצויים בכל עבירות הכוונה? ומה באשר למקרים של רשלנות פושעת? ואף אם מוטלים פיצויים, כיצד יחושבו?

בארצות הברית לדוגמה, קיימת חקיקה הן של הקונגרס והן מדינתית המסדירה את הנושא ומעניקה סמכות מפורשת לבית המשפט לפסוק פיצויים עונשיים. לעניין חישוב הפיצויים בארצות הברית, נקבעו על ידי בית המשפט העליון קריטריונים לפסיקת הפיצויים העונשיים בפרשות BMW ו-State Farm. עם זאת, חשוב לציין כי גם בארצות הברית נמנעו בתי המשפט לקבוע מהו היחס הסביר שבין הפיצוי על הנזק הרגיל לבין הפיצוי העונשי המותר. בפרשת State Farm ציין בית המשפט העליון קו מנחה, לפיו יחס של יותר מאשר 1:10 יהיה חשוד בעיניו. עם זאת הדגיש כי לא ניתן לקבוע מסמרות מתמטיות בשאלה זו. בית המשפט העליון בארצות הברית סירב ליצור הסדר שלם לעניין והעדיף להשאיר זאת למחוקק. עם זאת, אמרת האגב שלו בפסק הדין צמצמה באופן משמעותי את הפערים הגדולים שהיו עד אז.

נראה כי הצעת הקודיפיקציה נותנת מענה לחלק מהבעיות לעיל. היא מעגנת את סמכות בית המשפט לפסוק פיצויים עונשיים ומגדירה את פסיקתם בהפרות שנעשו בזדון. עם זאת, ההצעה משאירה במעומעם יחסית את הקריטריונים לפסיקת הפיצויים ואינה מגדירה כלים לחישובם. פתרון לבעיה זו ניתן למצוא במאמרו של אהרן ברק, בו הוא מציין כי על אף שפקודת הנזיקין קובעת זכאות לפיצויים, היא אינה קובעת את דיני הפיצויים. ברק סבור כי אין מדובר בלקונה בדין הישראלי, וכי הנחיה חקיקתית קיימת אלא שהיא כללית וסתומה. משום שאין מדובר בלקונה, אין בית המשפט נדרש להשלמת הדין על פי המקורות הקבועים בחוק יסודות המשפט. הדין קובע נורמה, ועל הרשות השופטת, בדרך הפרשנות השיפוטית, למלא נורמה זו תוכן. לאור ההכוונה החקיקתית הסתומה והכללית, רב שיקול הדעת הנתון לרשות השופטת בקביעת הפיצויים. על השופט לפרש ולהכריע על פי המטרה החקיקתית העומדת לנגד עיניו. ברק מודע לכך כי דיני הפיצויים אינם דינים שהפתרון על פיהם הוא חד וחלק, ולרוב ניצבים בפני השופט מספר פתרונות אפשריים, ולפיו ההכרעה ביניהם צריכה להיקבע על פי המדיניות המשפטית, אשר בה רואה בית המשפט משום הגשמת מטרת החקיקה.

לקריאה נוספת

חקיקה

• פקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968
• תזכיר חוק דיני ממונות, התשס"ו-2006, באתר החקיקה הממשלתי
• דברי ההסבר לתזכיר חוק דיני ממונות, התשס"ו-2006, באתר החקיקה הממשלתי
• חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981
• חוק העונשין, התשל"ז-1977
• שלבי החקיקה של הצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין (עוולה הנעשית בזדון), התשס"ג-2003, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת

פסיקה

• עא 2144/13 עזבון המנוח עמית עמוס מנטין ז"ל נ' הרשות הפלסטינית
• ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נגד החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4), 486.
• ע"א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל ואח' נגד ד"ר יורם זינגר ואחרים (לא פורסם, 14.1.05).
• ע"א 1059/94 פריד גאבר נגד עטפה גאבר, פ"ד נה(1), 458.
• תמ"ש (כפ"ס) 19480/05 פלונית נגד עזבון המנוח פלוני ז"ל (30.4.06)
• א 3707/01 מדני אברהם נגד מסיקה רביב
• תמ"ש (י-ם) 18551/00 ק.ס נגד ק.מ (24.2.05)
• א 002276/03 פלד נגד הרשות (14.4.04)
• עמ' 595/04 פלוני נגד אלמונית (24/2/05)
• א 003568/05 בן דוד תום נגד ויסמן ליאור (18/10/06)
• ע"א 215/54שניידר נגד גליק, פ"ד (ט), 1331
• תמש 64901/96 פולק נגד פולק (לא פורסם), 01 (5) 83

ספרות ישראלית

• אהרן ברק, דיני הנזיקין: תורת הנזיקין הכללית, שער תשיעי, חלק רביעי (עורך ג. טדסקי) (מהדורה שנייה מתוקנת ומעודכנת, תשל"ז).
• קנת מן, "סנקציות אזרחיות עונשיות" עיוני משפט, טז, 243 (תשנ"א).
• רונן פרי ויהודה אדר, פיצויים עונשיים בתביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים. בדלתיים פתוחות, 27, 43-44 (2009).
• "פיצויים עונשיים בארצות הברית: השמיים הם כבר לא הגבול," חדשות עין משפט לשנת המשפט תשס"ג, גליונות 1–49 (קובץ), רמת גן, עין משפט, תשס"ד-2003, 357, בעמוד 361.
• אהרן ברק, "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי", עיוני משפט, ט, 243 (תשמ"ג).

פסיקה זרה

• State farm Mutual Automobile Insurance Co. v.Campbell et al (case no.01-1289), decided 7-apr-03, certiorari to supreme court of utah
• BMW of north America inc. v. Gore, 517 U.S 559, 1996

ספרות זרה

• A.M. Polinsky & S. Shavell, "Punitive Damages: An Economic Analysis" 111 Harv. L. Rev. 869
• Beever, "The Structure of Aggravated and Exemplary Damages" 33 Oxford J. L. Stud.87, 2003.

שונות

• פרוטוקול ישיבה מספר 334 של ועדת חוק, חוקה ומשפט, הכנסת ה-16, 2, (24.11.04).
• רמב"ם, מורה נבוכים, מהדורת מיכאל שוורץ, חלק ג' פרק מ"א, 578.
• רמב"ם, הלכות סנהדרין כ"ד, י'.

קישורים חיצוניים

• מאמר על הילכות פיצויים עונשיים בפסיקה, מאת עו"ד גיל קראוס ומר יגאל בלפור, באתר לשכת עורכי הדין בישראל, 2008.
• פיצוי ללא הוכחת נזק בתחום הצרכנות, באתר המועצה הישראלית לצרכנות.
• פיצויים עונשיים בתביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים, מאת פרופ' רונן פרי וד"ר יהודה אדר, הפקולטה למשפטים, 2009.
• נזקי גוף בתאונת דרכים: כך תקבלו פיצויים מחברת הביטוח, באתר מעריב.
• ברוך כצמן, ‏כלי הרתעתי חשוב: הגיע הזמן שבישראל יפסקו פיצויים עונשיים, באתר גלובס, 21 בפברואר 2018