פלגינן דיבורא
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: לא מספיק אנציקלופדי. | |
במשפט עברי, פָּלְגִינַן (בארמית: אנו מחלקים[1]) הוא כלל לפיו במקרים מסוימים ניתן לחלק עדות או הודאה של בעל דין שניתנה בבית דין לחלקים, ואת חלקם לקבל ואת האחרים לדחות.
| תלמוד בבלי | מסכת סנהדרין, דף ט', עמוד ב' - דף י', עמוד א' |
|---|---|
| משנה תורה | הלכות עדות, פרק י"ב, הלכה ב', הלכות עבדים, פרק ז', הלכה ב' |
| מקורות נוספים | פסקי הרא"ש, מסכת מכות, פרק א', סימן יג / י"ד |
  | |
המונח "פלגינן" אוצר בתוכו שתי השלכות אפשריות שונות: פלגינן דיבורא, ופלגינן נאמנות. המונח הראשון נסוב אודות חלוקה כזאת, בה מקבלים את חלקו האחד של המשפט ואת השני דוחים. לעומת זאת, המונח "פלגינן נאמנות" סבוך יותר, ומתאר מצב בו היחס לאותו משפט עצמו הוא אמביוולנטי. כלומר, מקבלים את המשפט שאמר העד או בעל הדין רק לגבי עניין מסוים ולא לגבי אחר.
מקור בתלמוד
עריכהבמספר מקורות בתלמוד מצאנו שימוש בכלל של "פלגינן דיבורא":
- אדם שמעיד על עצמו שביצע פשע יחד עם אדם אחר - אין מקבלים את עדותו ביחס לעצמו (שכן אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע), אך מקבלים את עדותו ביחס לאדם האחר[2].
- עבד המביא גיטו וכתוב בו כל נכסי קנויים לך, הדין הוא, שעצמו קנה ואילו את הנכסים לא קנה, כיון שנאמנותו לקיים את השטר תקפה בעניין מעמדו האישי, ואינה תקפה ביחס לממונות[3].
'פלגינן' לעומת 'עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה'
עריכהלדעת התוספות, גם במקרה בו אדם מעיד על שני אנשים שביצעו פשע ביחד, שאחד מהם הוא קרוב משפחתו - אין מקבלים את עדותו ביחס לקרוב המשפחה (משום שהקרובים פסולים לעדות), אך מקבלים את עדותו ביחס לאדם האחר[4].
לעומת זאת, לפי הראב"ד, רק במקרה בו האדם מעיד על עצמו או על אשתו ועל אדם אחר, תקף הדין של "פלגינן דיבורא", וזאת כיוון שעדותו על עצמו אינה נחשבת כלל לעדות, ולכן אין כאן עדות שבטלה מקצתה. במקרה בו אדם מעיד על קרוב משפחתו ועל אדם אחר מתבטלת עדותו לגמרי, כדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה[5].
דין פלגינן - היכן ומתי נאמר?
עריכההדין פלגינן דיבורא נצרך כאשר חציו השני של הדיבור גורם שלא לקבל את החלק הראשון, כאשר אדם מעיד על עצמו שעשה דבר פשע בשותפות עם אדם אחר, במקרה כזה עלינו לקבל רק את החלק בו הוא מדבר על האדם האחר, שכן את דיבורו בו העיד על עצמו עלינו לדחות מכל וכל ולא להאמינו בכך, משום שהכלל אין אדם משים עצמו רשע אומר כי אין לאדם כל נאמנות כאשר הוא מעיד על עצמו.
מקרה אחר הוא כאשר עבד מביא גט שחרור, בו נכתב כי האדון מקנה לו את עצמו - את העבד, ואת כל נכסיו[6]. הדין הוא, שלעבד יש נאמנות לקיים רק את גט השחרור שלו, ולא שטר מתנה, ולכן יש לעבד נאמנות רק על החלק הראשון האומר שהוא השתחרר, ולא לחלק השני בו נכתבו הנכסים כמתנה מהאדון. במקרה כזה הגמרא תולה את המחלוקת ב"פלגינן דיבורא".
האחרונים נחלקים למה לא ניתן לקבל את דבריו מדין פלגינן נאמנות, דין שכולם מודים כי הוא נכון, וכנפסק במסכת יבמות שעד הבא ואומר לאשה שבעלה מת, הוא נאמן כדי להתירה להנשא[7], אך לא ניתן לבניו של הבעל לרשת את נכסי אביהם.
הגמרא[8] אומרת, כי במקרה ואדם קיים שטר, ואמר כי השטר נכון אבל הוא נכתב באונס חלקי, שכן העד אויים שאם לא יחתום יפסיד הפסד ממוני גדול. רבא קובע כי במקרה כזה אין העד נאמן כלל, מכיוון שבכך הוא מעיד על עצמו למעשה שהוא רשע, ועל פי הכלל האומר אין אדם משים עצמו רשע, לא ניתן להאמין כלל לדבריו. (רבי עקיבא איגר בחידושיו מקשה, בהנחה שהדין אין אדם משים עצמו רשע קובע רק שלא ניתן לפסול את האדם על פי עצמו, למה לא ניתן לקבל את דבריו מדין "פלגינן נאמנות", ולהאמין אותו בכל דבריו רק לעניין השטר ולא לעניין פסול עצמו, ומכוח קושיא זו הוא מסיק כי הכלל אין אדם משים עצמו רשע אומר כי לא שומעים לדבריו של אדם כאשר הוא אומר שעשה מעשי רשע.)
בכל כתבי הראשונים נראה שלא קיים המושג "פלגינן" בנאמנות כי אם בדיבור. ויסוד הדבר שבדיבור נאמר פלגינן הוא כמבואר ברמב"ם שכתב[9]שחולקים הדבור ואומרים עצמו קנה מפני שהוא נאמן להביא גט שחרורו ואינו צריך לקיימו אבל הנכסים שאין אדם קונה אותם אלא בראיה ברורה לא יקנה אותם עד שיתקיים השטר.
פלגינן - ביאורו
עריכהנדרש ביאור עמוק לסוג נאמנות אינדיבידואלית זו, שהרי, אם בחרת להאמין לדובר על דבר אחד א"כ מדוע לא תבחר להאמינו גם על הדבר השני. ואולם מלשון הרמב"ם[9] עולה שיסוד חילוק זה אינו נעוץ בסיבה שעל דבר אחד הוא נאמן ואילו על דבר אחר איננו נאמן. אלא שעל שניהם הוא נאמן (ולצורך העניין, גיטין וממונות) ומשום כך שורש הדבר שבדבר האחר הוא לא נאמן (וכגון נכסים) נעוץ בסיבה שבדבר האחר נדרשת נאמנות יותר חזקה. ודבר זה ניכר הוא ממה שכתב הרמב"ם שבממונות נדרשת "ראייה ברורה" ולא די בראייה בלבד כמו גיטין, משום שבגיטין נאמרה הלכה[10] "משום עיגונא אקילו בה רבנן", וגיטי עבדים הוקשו לגיטי נשים[11] .
קישורים חיצוניים
עריכה- הערך "פלגינן דבורא", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- הערך "פלגינן דיבורא", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
- פלגינן דיבורא, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- מאמרים בנושא פלגינן דיבורא, באתר ספריית אסיף
- הרב מיכאל ויגודה, פלגינן דיבורא – פרק בדיני הראיות, באתר "דעת"
הערות שוליים
עריכה- ^ בארמית פַּלְגָּא=חצי
- ^ דברי רבא בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ט', עמוד ב'. וראו שם גם את שיטת רב יוסף החולק
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ח', עמוד ב'
- ^ ראו תוספות, מסכת סנהדרין, דף ט', עמוד ב', ד"ה ואין
- ^ ראו פסקי הרא"ש, מסכת מכות, פרק א', סימן יג / י"ד
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ח', עמוד ב'.
- ^ חכמים הקלו משום עגינות לסמוך על פי עד אחד בנושא זה, וסמכו על כך שהאשה מבררת היטב לפני שהיא נישאת שנית. לעומת זאת, במקרה והבעל הגיע לאחר מכן, קנסו אותה בקנסות שונים, והיא מפסידה את נכסי המלוג שלה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ח, עמוד ב'.
- ^ 1 2 משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות עבדים, פרק ז', הלכה ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ג', עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ט', עמוד א'