ירושה (משפט עברי)
בהלכה, ירושה היא העברה של כל נכסי אדם שנפטר – אל יורשיו.
| מקרא | במדבר, כ"ז, ו'–י"א |
|---|---|
| משנה | מסכת בבא בתרא, פרק ח' |
| תלמוד בבלי | בבא בתרא, "יש נוחלין" |
| משנה תורה | ספר משפטים, הלכות נחלות, פרק א' |
| שולחן ערוך | חושן משפט, סימנים רע"ו–רפ"ט |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה רמ"ח ספר החינוך, מצווה ת' |
  | |
מי יורש
עריכהעל פי ההלכה, יורשיו של האדם הם בניו (או צאצאיהם). אם אין לו בנים, בנותיו הן היורשות (או צאצאיהן). במקרה שאין לו צאצאים כלל, יורשים אותו קרוביו לפי סדר הקרבה: אב, אחים, דודים ובני דודים. אשתו של האדם אינה יורשת אותו.
כבר בספר בראשית[1] מופיע פסוק על הירושה: ”וַיֹאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָה זָרַע וְהִנֵה בֶן בֵיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי”. לפי דין תורה,[2] הבכור נוטל פי שניים ממה שנוטל כל בן אחר. דיני הירושה המפורטים יותר מופיעים בפרשת בנות צלפחד,[3] ובה סדר העדיפות הקובע מי יורש: בן, בת, אח, אח-האב, ו"שארו הקרוב אליו ממשפחתו".
לפי פירוש חז"ל[דרוש מקור], כשהתורה הציגה את הסדר הנ"ל היא התייחסה רק למצב שבו אבי המוריש כבר אינו בחיים: אחרת – האב קודם לאח (כיוצא בכך: אביו החי של האב – קודם לאחי-האב). עוד פירשו חז"ל בתורה כי יבם קודם לכולם בירושת אחיו המת, וכי – בכל דיני ירושה – "אח" הוא בהכרח בן-האב (אך לא בהכרח בן-האם).
ירושת אשתו
עריכהאישה שנפטרה בחיי בעלה, בעלה יורש את כלל נכסיה. חכמים למדו זאת מהפסוק ”וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ” (ספר במדבר, פרק כ"ז, פסוק י"א) נחלקו תנאים האם הירושה היא מהתורה או מדרבנן, והדבר שנוי במחלוקת גם בין הראשונים.[4]
ירושה על פי לשון ״מתנה״
עריכהמיסודות דיני הצוואה, שכל צוואה המנוגדת לסדר הירושה האמור בתורה, תקפה רק אם היא מנוסחת ב"לשון של (הענקת) מתנה" – אך לא אם היא מנוסחת ב"לשון של (הורשת) ירושה", אלא אם כן: האדם אשר לו מזַכָה הצוואה, ממוקם – לפי סדר הירושה שבתורה – לא-נמוך יותר מאלו שהיו אמורים לרשת לולי הצוואה, ואז הצוואה תקפה גם אם נאמרה בלשון ירושה – אלא ש"אין דעת חכמים נוחה" מצוואה שכזו כשהיא מקפחת חלק מהיורשים המסודרים בתורה בדרגתו של זה אשר לו מְזַכָּה הצוואה.
דיני ירושה מדרבנן
עריכהעוד קיימים דיני ירושה מ"דרבנן": למשל, לפי תקנת חז"ל, גר צדק יורש את הורהו הגוי. עוד תיקנו חז"ל שכאשר יהודי מת ונכסיו מועטים אז בנותיו מקבלות את הירושה ובניו נותרים לחזר על הפתחים, בעוד שכאשר נכסיו מרובים אז בנותיו מקבלות מן הירושה את החלק המספיק לפרנסתן (וגם כעשירית מהירושה לצורך נדוניותיהן) ובניו מקבלים את השאר. באשר לירושה המועברת לְבן הזוג – חז"ל נחלקו בשאלה האם מקורה מהתורה או רק מדרבנן.
במשפט העברי מפורטים גם דיני ירושה נוספים הקשורים לתחומים רבים אחרים שאינם נושקים לנושא הקלאסי הנדון בתורה, שהוא נושא סדר הירושה. רובם של דינים נוספים אלו (ושל שאר דיני ירושה המבארים את אלו המפורשים בתורה), נדונים לראשונה במסכת בבא בתרא פרקים שמיני ותשיעי,[5] וכן במסכת כתובות, בעיקר בהקשר של זכויות בן הזוג.
ירושת הבת
עריכהשאלת אי השיתוף של בנות בירושה עוררה דיון רחב מימי התנאים[6] ועד ימינו.[7] בימי המשנה והתלמוד החכמים עודדו את האבות לתת לבנות את חלקן בנכסי האב בזמן נישואיהן.[8] במשך השנים הועלו הצעות שונות לשיתוף הבנות בירושה כגון ירושה בלשון "מתנה", ו"שטר חצי זכר". בדורות האחרונים בתי הדין בדרך כלל מעודדים את הבנים לשתף גם את הבנות בחלוקת הירושה.[9]
דיני הירושה לא ניתנים להתנאה
ההלכה כי בנות יירשו את אביהן אם אין לו בנים יורשים, נבעה מפנייתן של בנות צלפחד בן חפר, שאביהן נפטר כשאין לו בנים. עד לפנייתן הפומבית למשה לא היה ברור אם במקרה כזה הבנות יורשות, וכמענה קבע משה מפי ה', שבנות יירשו את אביהן כל אימת שאין לו בנים זכרים שיירשו אותו.
ההצדקה שנתנה התורה להקדמת הבנים לירושה, הייתה הרצון להימנע מהעברת נחלה וטשטוש גבולות השבטים כתוצאה מנישואי הבת היורשת לבן שבט אחר.[10] לכן, נקבע בפרשת הירושה שם, שתנאי לכך שבנות יירשו את נחלת אביהן הוא נישואיהן למי מבני שיבטן. רק כך לא תיסוב הנחלה לבני שבט אחר.[11]
בתלמוד הבבלי שדן בדיני הירושה, הובהר כי אין אפשרות להתנות על דינים אלה, להוריש למי שאינו בר ירושה ולשנות מסדר היורשים שקבעה התורה,[12] אף לא באמצעות תקנת בית דין. אפילו אם נשיא בישראל מבקש להתנות על דינים אלו, אין להקשיב לו, כדי שלא תיראה התנאתו כהסכמה עם הלכת הצדוקים לפיה הבת יורשת עם בת הבן.[13] חכמים הרחיבו את איסור ההתנאה על כלל דיני הירושה.[14] גם בתלמוד הירושלמי מוזכרים שני איסורים בנוגע לדיני ירושת הבת.[15] הראשון, הוא איסור השוואת בת לבן – בכדי שלא להידמות לחכמי עכו"ם, והשני, איסור השוואת בת לנכדה – שלא להידמות לצדוקים, בדומה לאיסור הנזכר בתלמוד הבבלי.[16] קביעת מעמד דיני הירושה כקוגנטיים, צמצמה למדי את האפשרות לבצע בהם שינויים בתקופות מאוחרות יותר.
כך פסק הרמב"ם: כי "אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות "והייתה לבני ישראל לחוקת משפט"[17] לומר שחוקה זו לא נשתנה ואין התנאי מועיל בה".[18]
למרות זאת, כבר מעת שעם ישראל גלה מארצו והתבטלה חלוקת הארץ לשבטים, חלו שינויים ביחס לירושת הבנות, ונוצרו פתרונות הלכתיים שונים, בכדי לאפשר להן לקבל חלק בעיזבון ההורים.
תקנות קדומות בירושת הבת
עריכת צוואה מחיים או מתנת שכיב מרע
אדם יכול לחלק את נכסיו סמוך למותו בשתי דרכים: באמצעות מתנה, אם הוא בריא, ולחלופין, באמצעות מתנת שכיב מרע, אם הוא חולה הנוטה למות. מתנת בריא כפופה לדיני מתנה הרגילים. לעומתה, מתנת שכיב מרע יכול שתיעשה בדיבור בלבד, וללא קניין. שתי הדרכים אינן כפופות לדיני הירושה. כך יכול אדם להוריש את רכושו לבתו, באמצעות מתנת בריא, לחלופין, באמצעות מתנת שכיב מרע. עם זאת, לפי דין המשנה המחלק את נכסיו למי שאינם יורשיו על פי דין, אין רוח חכמים נוחה הימנו.[19]
תקנת בנין דכרין ותקנת עישור נכסים
תקנת בנין דכרין ותקנת עישור נכסים מוזכרות בדברי המשנה ושתיהן עוסקות במתן נדוניה לבת.[20] אלו תקנות שעוסקות בשינוי מעמדה של הבת כיורשת בשל השפעתן על חלוקת העיזבון.[21]
תקנת "בנים דכרין" – משמעותה התחייבות הבעל לאשתו שבמקרה שתמות בחייו והוא ירש אותה, הוא יהא מחויב ליתן לבניה אחרי מותו את סך כתובתה, טרם חלוקת עזבונו. התחייבות זו עוגנה כחלק מתנאי הכתובה וקיבלה מעמד של תקנת בית דין. המשמעות היא שגם אם הבעל לא ציין תנאי זה מפורשות, ההוראה דנן קיימת ומחייבת. התלמוד הסביר את הטעם להתקנת התקנה כעידוד מתן נדוניה מכובדת לבנות.[22] הורה לא יחשוש לתת לביתו נדוניה מכובדת מהחשש שמא תמות ובעלה יירש את הנדוניה שהעניק לו האב, הואיל ולפי תקנה זו היורשים יהיו נכדיו של האב. בדרך זו ניתן רכוש האב עוד בחייו למי שאינו יורשו על פי דין.[21] כך, בעקיפין, נשלל מהבנים, שאינם יורשי האב, רכוש שאמור היה להיכלל בעיזבון של האב ונפגעת זכות הירושה שלו.
תקנת "עישור נכסים" – תקנה הקובעת את חלוקת העיזבון ומורה על מתן נדוניה מעיזבון האב לבת שטרם נישאה עד מועד פטירתו. המשנה מביאה שתי דעות הנוגעות לגובה סכום הנדוניה. לדעת תנא קמא – יש לתת לבת את הסך הראוי לה.[23] לעומתו, רבי יהודה סובר כי הבת תקבל נדוניה בסכום זהה לסכום שאחיותיה קיבלו. לאור האמור, עולה השאלה האם מדובר במתן מעמד של יורשת לבת, או שמדובר בתקנה עקיפה גם כן, קרי, תקנה שעוסקת רק במתן נדוניה לבת שבעקיפין מצמצמת את ירושת הבן. ישנן מחלוקת על שאלה זו בתלמוד. דברי האמורא אמימר הם המקור הקדום ביותר והמכריע לשאלה, על אף שמדובר בדעה יחידה. לפי דעה זו, לעניין זכות הבת לקבל נדוניה מן הנכסים, דינה כדין יורשת. כמו כן, לדבריו, אם היורש רוצה למנוע מן הבת מלקבל את נדוניתה בכסף, הוא נדרש לתת לה את הנדוניה מן המקרקעין שבעזבון, כדין ירושה.[24]
תקופת הגאונים והראשונים
לאחר תקופת התלמוד אנו מוצאים כי עריכת צוואה הייתה מקובלת ומוכרת כדרך הורשה לבנות למרות ביקורת התלמוד על כך.
רב נטרונאי גאון, פסק כי השוואה בין הבנים לבנות בצוואה מביאה לתוצאה של חלוקת הרכוש באופן שווה כפי שקיים בעת הפטירה והבת אכן מקבלת מעמד של יורשת.[25]
המהר"ם מרוטנברג קבע גם הוא כי ניתן להוריש לבת את אותו היקף נכסים שמורישים לבנים: "באיש שהיה לו שני בנים ובת אחת וכתב שטר מתנה לבתו 'מהיום ולאחר מיתתינו תטול ביתנו כאחד מן הבנים'".[26] הוא קבע כי החלוקה תעשה לגבי הרכוש הידוע בעת כתיבת הצוואה.[27]
ביחס תקנות בנין דכרין ועישור נכסים חלו שינויים בתקופה זו:
תקנת בנין דכרין
לאורך תקופת הגאונים התערער מעמדה של תקנת בנין דכרין ולא הרבו להשתמש בה, שכן האבות נתנו לבנותיהם נדוניה מספיקה ואף היו מי שהפריזו בסכומים, ולא היה עוד צורך לעודד את מתן הנדוניה.[28] בהיעדר שימוש בתקנת בנין דכרין, עלה הצורך להגן על נכסי האב שניתנו לבתו בנדוניה מפני ירושתו של הבעל. על כן, תוקנו תקנות מקומיות:[29]
בארצות אשכנז תוקנו תקנות ר"ת ותקנות שו"ם ולפיהן חייב הבעל להשיב לאבי האישה את מלוא הנדוניה לאחר שנת נישואין במקרה של מות האישה ללא ילדים, והחזרת מחצית הנדוניה בנסיבות דומות, בחלוף שנתיים מן הנישואין. תקנות ר"ת ותקנות שו"ם, היו תקפות למקומן ולזמנן והוטל חרם על מי שאינו ציית להן.[30] לקראת סוף תקופת הראשונים, נעשה שימוש ב"שטר ירושה",[31] שטר הניתן בידי החתן במסגרת הנישואין ומהווה חלק מהנדוניה. שטר זה חייב את אבי האישה לתת לה חלק בעיזבונו השווה לחלקו של בן זכר.[32]
בארצות ספרד גם כן תוקנו תקנות שונות, לדוגמה תקנת טוליטולא (טולדו), שנועדה להבטיח מתן נדוניה לבנות, בדומה לתקנת שו"ם אצל חכמי אשכנז.[33] מטרת התקנה הייתה שמירה על נכסי האב בעת פטירת האישה ללא קשר לתקופה שחלפה מן הנישואין. נקבע שבכל עת שהאישה תלך לעולמה, בעלה ובניה יירשו את רכושה בחלקים שווים. אם לא יהיו לה צאצאים, מחצית הירושה תחזור לבית אביה.[34] תקנת טוליטולא התייחסה גם לנסיבות של פטירת הבעל, בשונה מן הפסיקה האשכנזית שלא התייחסה לכך. בנוסף, התקנה אפשרה לגבות את חוב הנדוניה גם ממיטלטלין, שלא כתקנת "בנין דכרין" שאיפשרה לגבות חובות רק ממקרקעין. בתחילת המאה ה-16 נתקנה גם אצל קהילות הספרדים במזרח התיכון וצפון אפריקה תקנה הדומה לתקנת טוליטולא – "מנהג דמשק".[35]
תקנת עישור נכסים
בסוף תקופת הראשונים התפיסה הייתה שהבת אינה נחשבת ליורשת אלא היא בעלת חוב של האחים. הראשונים מסכימים שבכדי לקבוע את הסכום שעל הבנים לתת לבנות, יש לאמוד את דעת האב. עם זאת, ראשונים נחלקו בשאלת גובה החוב של הבנים כלפי הבת. מקורה של המחלוקת נעוץ במתח בין החובה לתת נדוניה לבת, לבין הוראת התלמוד, לפיה אין להעביר נחלה מאת היורשים לאחרים, לרבות הבת. חלק מהראשונים קבעו שהאומדן מוגבל למקסימום של עישור נכסים.[36] לטענתם האיסור להעברת הנחלה לאחרים הוא איסור חלוט, ולכן אומדן דעתו של האב לא יכול לחרוג מסך עישור הנכסים הקבוע בדברי התנאים.[37] מנגד, מרבית הראשונים סבורים שהסך הקבוע במשנה הוא בגדר ברירת מחדל למקרה שבו לא קיים אומדן, אך, משעה שניתן לאמוד את דעתו של האב, ברי כי ניתן להוסיף מעבר לעישור הנכסים.[38] לדעת ראשונים אלו, העברת נחלה מהיורשים אינה בגדר איסור, אלא מדובר בהוראה כללית שאינה מחייבת. לפיכך, אומדן דעתו של האב אינו מוגבל לסכום ספציפי.
בנוסף בסוף תקופת הראשונים, באשכנז, שטר הירושה החליף במידה מרובה את תקנת עישור נכסים. שטר הירושה הונהג גם לגבי בנות שאינן נשואות, ונועד להבטיח להן נדוניה ראויה בעת פטירת האב. אולם, על מנת שלא להעביר לגמרי את הנחלה מהיורשים, הוגבל הסכום שניתן לבת היורשת למחצית חלקו של הזכר. לעומת זאת, בספרד, לא נהגו שטרי ירושה בשל תקנת טוליטולא.. לכן, נותרה תקנת המשנה על כנה, ולפיה ניתן עישור נכסים לבנות שטרם נישאו.
תקנות האחרונים בירושת הבת
אשכנז – "שטר חצי זכר"
כאמור, לפי נוהג "שטר הירושה" בארצות אשכנז בתקופת הראשונים, הוענקה לבת מחצית חלקו של בן זכר. בהמשך לכך, החל שימוש נפוץ ב"שטר חצי זכר". מטרתו העיקרית של שטר זה הייתה מתן נדוניה לבת בכדי ש"יהיו עליה קופצים", כלומר לדאוג לנישואיה ולנדוניה מכובדת עבורה,[14] וללא כוונה לאפשר זכות ירושה לבת. עם זאת, בפועל הירושה הייתה תוצר לוואי של פתרון זה. בתקופת האחרונים, שטר זה היה נחשב כשטר התחייבות והודאה של האב לביתו,[39] בסכום הגבוה מחלקו של חצי זכר בעיזבון, בתוספת תנאי לפיו אם יתנו לה יורשי האב סכום השווה לחלק של "חצי זכר", החוב יימחל.[14] שטר חצי זכר ניתן לחתן בסמוך למועד נישואיו. מועד מתן השטר וניסוחו כהודאת האב בחוב כלפי ביתו, שלל ממנו מאפיינים המדמים אותו לשטר המעניק זכות ירושה למי שלא זכאי לכך ע"פ דין תורה.
במאה ה-19 עלתה שאלה האם ניתן לקבוע שבהיעדר "שטר חצי זכר" חייבים היורשים לתת לבת חלק מהירושה, מעין תנאי מכללא על בסיס הנוהג המקובל. נפסק כי הואיל ומתן זכות ירושה לבת הוא מנהג הצדוקים, אין לתת תוקף למנהג התומך בכך. מכאן נראה, כי הנטייה בקרב פוסקי אשכנז הייתה שלא להרחיב את תקנות ירושת הבת. כך, בסוף תקופת האחרונים, בקרב עדות אשכנז, הצטמצם המנהג לתת שטר חצי זכר בעת הנישואין. הדבר הוביל לפניית נשים לערכאות כדי לקבל את חלקן המלא בעיזבון אביהן כנהוג במשפטי העמים, ובכך זירז שחיקה נוספת של "שטר חצי זכר.[14]"
כדי להתגבר על כך, התפתחו מאמצע תקופת האחרונים פסיקות המקלות על דרכי הקניין של צוואות. צריך להרחיב מעט ולהדגים. החלו להשתמש באופן נרחב יותר בקניין "אודיתא", הפנייה לערך "אודיתא" במיזם מעוף אשר באמצעותו הכשירו מתן חלק זכר מלא לבנות.[40] השינוי התבטא במעבר מהמנהג לכתוב שטר המעניק זכות ירושה כחלק מטקס הנישואין ובמעמד המחותנים והבת, למנגנון של הקלה בדיני הצוואות. כך הפכה ירושת הבת מנוהג מחייב, לדבר רצוני-אוטונומי של האב שלא תלוי בזמן, ובדרך כלל נעשה שלא בשיתוף הזוכים. במציאות שכזו, מעמד הבת כיורשת נחלש, אך עם זאת, ההקלה ההלכתית שניתנה לאב בכתיבת צוואה העניקה פתרון שבעקיפין עודד מתן זכות ירושה לבת.
ארצות המזרח – שימור המצב הקיים
בניגוד לקהילות אשכנז, הקהילות היהודיות בארצות המזרח נחשבו לקהילות סגורות ובעלות אוטונומיה דתית וסמכות רבנית שהוכרה על ידי השלטון. כך, ענייני הירושה הוגדרו כעניינים הנמצאים בתוך תחום הסמכות של הקהילה היהודית ולבתי הדין הרבניים הייתה סמכות משפטית לחייב את חברי הקהילה לציית להוראותיהם, שהיו הוראות הלכה.[41] לכן הפוסקים הספרדיים בדרך כלל לא נזקקו לדון מחדש בנושא ירושת הבת והותירו את המצב ההלכתי במקומו במשך תקופה ארוכה. אמנם, גם בקהילות המזרח היו בנות שפנו לערכאות במטרה לקבלת את חלקן בירושה, וזאת מפני שעל פי חוקי האסלם יש לבנות זכות ירושה. אך, ככל הנראה, מדובר היה בתופעה שולית שאיתה התמודדו הרבנים באמצעות הטלת חרמות ונידויים על הפונים לערכאות – ה'סוררים'. כך, לדוגמה, בקהילות סלוניקי הייתה הסכמה להחרים את הפונים לערכאות בענייני ירושה.[42]עם זאת, בסלוניקי, מקום מושבו של מהרשד"ם (רבי שמואל בן משה די מדינה), נהגו בכל זאת שינויים לטובת הנשים.[43] כך, נקבעה חלוקה שווה בין בני הזוג של כלל נכסיהם ללא קשר לגובה הנדוניה. תקנה זו שיפרה את מצבה הכלכלי של האישה על חשבון היורשים, בהשוואה לתקנת טוליטולא, שהותירה ליורשים את הברירה לשלם את הכתובה או את הנדוניה לפי הסכום הנמוך מבין שניהם.
לעומת חכמי אשכנז ששכללו את כתיבת הצוואות כפתרון מועדף לירושת הבנות (בדומה לשטר חצי זכר), בקהילות ספרד נשמרה תקנת טוליטולא בשינויים מינוריים. לפי הנוהג בקהילות אלו הוקפד על מתן נדוניה, ולכן לא נדרש לאפשר בנוסף מתן חלק לבנות בירושה באמצעות צוואות.[44]
יש לציין כי שונים היו הדברים בחלק מקהילות יהודי מרוקו. בקהילות אלו נהגו החל מסוף המאה ה-15 על פי תקנות שנתקנו על ידי מגורשי ספרד, אשר גלו למדינה.[14] הן נקראו "תקנות המגורשים" או "תקנות קסטיליא", על שם מקורן.[45] תקנות אלה למעשה השוו בין ירושת בת שאיננה נשואה לירושת הבנים.[46]
תקנות הרבנות הראשית
שלטון המנדט קבע בפקודת הירושה משנת 1923 שיפוט ייחודי בענייני ירושה לבתי הדין של העדות השונות. לעדה היהודית, היה זה בית הדין של הרבנות הראשית שהוסמך על ידי ממשלת המנדט. שלטון המנדט אמנם הכיר בסמכויות בתי הדין הרבניים בענייני ירושה, אך יחד עם זאת קבע חלופה אזרחית לשיפוט הדתי ולדין הדתי. הוא אף חייב את בתי הדין הרבניים לתקן תקנות המחייבות אותו לפסוק על פי הדין האזרחי במקרים מסוימים, וציפה לתיקונים גם בתחום הירושה. לנוכח זאת בקשו הרבנים הראשיים באותה העת – הריא"ה הרצוג והבצמ"ח עוזיאל להציע פתרונות שיתקבלו על ציבור המתדיינים ויבססו את סמכות בתי הדין בתחום זה.
הרב הרצוג חיבר קונטרס שלם על הדרך בה ניתן לבסס את ירושת הבנות.[47] את הצעתו הוא ביסס על סמכות חז"ל לתקן תקנות, ולמרות כוחם המוגבל של חכמים בימינו הוא גרס כי ייתכן שיש להם סמכות לתקן תקנות באופן עקיף מכוח הכלל "הפקר בית דין הפקר", ותוך השענות על תקנות קדומות. עם זאת הוא הדגיש כי חכמים אינם יכולים לבטל את הוראות התורה המונעות ירושה מבנות, וכן ציין את האיסור לבצע שינוי שמטרתו להשוות את דיני ישראל לדיני האומות.[48] לכן, לדבריו מדובר בתקנה נקודתית על פי כללי התקנות ולצורך ספציפי.
בהתאם לכך הוא הציע "לכתוב בכתובה שהבת תיקח בעזבון כחלק זכר שלם."[49] כלומר הצעתו הייתה לקבוע באמצעות הרבנות הראשית הוספת סעיף בכתובה, שיתייחס לירושת הבנות שיוולדו לצדדים. תיקון הכתובה ייחשב כמעין צוואה מחיים, ולכן יאפשר שימוש בכלים הלכתיים מתחום דיני הממונות ללא כל התנגשות עם דיני הירושה. הכתובה תהווה מסמך התחייבות ממוני ובו ישולבו תקנות בית דין שיחייבו את מי שיימנע להעניק זכות ירושה לבנותיו סמוך לפטירתו. מנגנון זה דומה לתקנות דומות שנזכרו לעיל: תקנת "בנין דכרין", תקנות שו"ם ותקנות המגורשים במרוקו.
הרב עוזיאל סבר כי הדרך הרצויה לאפשר ירושה לבנות היא על ידי עריכת צוואה. הרבנות תקבע שבשעת הנישואין על החתן לערוך צוואה כטופס נפרד שיצורף לשטר הכתובה. במסגרת הצוואה יינתן לבנות חלק שווה לבנים והיא תנוסח בלשון התחייבות של המצווה, בכדי שתהא תקפה גם לגבי נכסים שאינם בידיו נכון ליום כתיבתה.
ההבדל המהותי בין שני הרבנים הראשיים הוא בדבר התקנת תקנה על ידי הרבנות הראשית. הרב עוזיאל אמנם משתמש בדבריו במונח "תקנה", אך מקריאת תוכן דבריו, נראה כי לא התכוון לחקיקת תקנה הלכתית והתנגד לתקנות בדיני הירושה. כוונתו לתקנה מלשון "תיקון" שמהותו מציאת פתרון הלכתי. הוראות הרבנות בדבר הוספת התניה בכתובה, מעניקות לתוספת זו מעמד של תנאי בית דין, אך אינם מהוות תקנה במובנה הרשמי.[14]
הרב עוזיאל קבע שניתן להסתפק בהתחייבות החתן לחלוקה שווה של עזבונו וביטל את הדרישה לכתיבת נוסח שטר "חצי זכר" כעמדת הפוסקים האשכנזיים.
ההבדל העיקרי בין הצעתו של הרב הרצוג לרב עוזיאל, הוא פרוצדורלי. הרב הרצוג הציע תנאי מובנה בכתובה, ואילו הרב עוזיאל חשש שיהיה בכך בכדי להתדמות לצדוקים, ולכן הציע התחייבות לצוואה במסמך נפרד. כך הוא הבדיל בין התחייבות רצונית של החתן לבין תנייה קוגנטית בכתובה.
בסופו של דבר לא התקבלו הצעותיהם אלה של הרבנים הראשיים, ככל הנראה בשל הסתייגות פוסקים מתיקון תקנות וחידוש חידושים בימינו. התגובה לציפיית שלטון המנדט להתקנת תקנות באה לידי ביטוי בעיקר בסדרי הדין, ולא בתחום דיני הירושה המהותיים.[50]
הגדרת הקרבה המשפחתית לעניין ירושה
עריכהכדי שאדם יהיה זכאי לרשת מכוח קרבה משפחתית למוריש, יש להבהיר את היוחסין, כלומר היחס המשפחתי ביניהם. אם היורש מיוחס למוריש, הוא זכאי לרשת אותו. לעניין זה מספר השלכות, למשל:
גֵּר: גר נחשב לאדם שנולד מחדש. לפיכך הקשר המשפחתי בינו לבין הוריו התנתק. כלומר מבחינה משפטית הוא נחשב לאדם שאין לו הורים. לאור זאת גֵּר אינו מיוחס להוריו ואינו יורש אותם. כמו כן אם הבן הגר נפטר לפני ההורים הגויים, הבן אינו מוריש להורים.
ממזר: בן יורש את הוריו, ולפיכך גם בן ממזר יורש את הוריו כי הוא מיוחס להם כבנם. זאת רק אם ההורה המנוח היה יהודי (ר' לעיל: ירושת גר). אם אחד מהורי הממזר גוי, הבן הממזר מיוחס רק להורה היהודי ויורש רק את ההורה היהודי.
שושלת ההורשה תחילתה במוריש וסופה ביורש. השושלת הרצופה שבסופה נולד היורש ושבה תלויה גנאלוגית קרבתו למוריש כוללת רק גברים יהודים שאליהם הוא מיוחס. משמעות הדבר היא בין השאר בכך, שלמשל – ה"אח" המצוין בתורה כיורש – הוא אמנם בהכרח בן-האב אך לא בהכרח בן-האם, ושלמשל – שום אדם אינו מוריש להוריו אם אביו גוי.
משמוש בקבר
עריכהעקרונית גם אדם מת יכול לרשת (בתהליך המכונה בתלמוד: "משמוש הירושה בקבר", וגם: "ירושה בראוי"), והוא מוריש את הנכסים לבניו או בנותיו אף על פי שהוא אינו בחיים. אך בעל אינו יכול לתבוע את ירושתה של אשתו המנוחה[51] ובן שמת [ואין לו צאצאים חיים] אינו יורש מאימו, להוריש ממנה בקברו לבנים של אביו המת ושל אֵם אחרת.[52]
משמוש בקרובי אישות
עריכהאם האישה מתה לפני הבעל, אין הבעל יורש אותה בקבר בנכסים שירשה מקרוביה לאחר מיתתה, וזאת נלמד מפסוק.[53]
יורשי הבעל, אינם יורשים את אשתו לאחר שנפטר.[52] הראשונים נחלקו מנין יודעת הגמרא דין זה. לפי שיטת ריב"ם, סברא הוא, שהרי ירושת הבעל מאשתו אינה מכח קורבה רגילה אלא מכח קרובה מיוחדת הנקראת "שארות" שהיא קורבה הבאה מחמת נישואין, והשארות היא רק בעודם חיים יחד, ולכן רק הנכסים שהותירה בחייה יורש הבעל, ולא הנכסים שקיבלה לאחר מכן. על כך מקשה ר"י, שמצינו שהבעל נקרא "שאר גם לאחר מיתת האישה[54] ולכן פירש ר"י, שסברא היא, מכיוון שדין משמוש נלמד מפסוק שמדובר שם אודות קרובים ביולוגיים, לא ניתן להסיק מכך גם לגבי קרוב שהוא רק מחמת "שארו". על כך מקשה הרשב"א מבעלי התוספות, אם כן מדוע צריך פסוק שאין הבעל יורש את אשתו כשהיא בקבר. ולכן פירש הרשב"ם, שאין זו סברא כלל, אלא מכך שיש פסוק המלמד שאין הבעל יורש את אשתו כשהיא בקבר, מוכח ונראה שאין משמוש בירושה הבאה מחמת "שארות", ולכן גם כאשר הבעל מת אין יורשיו יורשים את אשתו דרכו.
מסיבה זו, אם האם נפטרה, אין לומר דין משמוש, כדי שעל ידו ינחיל הבן שמת את הירושה לאחים מצד האב, מכיוון שאין דין משמוש של שארות בקבר.
חלק הבכורה
עריכההתורה ציוותה על האחים לתת לבכור חלק כפול בירושה, כך שאם היו למשל 5 אחים, מחלקים את הנכסים לשישה חלקים, והבכור מקבל שנים מהם. חלק זה ניתן לו עם המעלות והחסרונות שבקבלת ירושה, ולכן אם בא בעל חוב לגבות את חובו מנכסי המת, הוא צריך לשלם פי שניים. אם כי חלק הבכורה לא ניתן לבכור בעל כרחו, וזכותו לוותר עליו ולומר שאינו חפץ בו.
הבכור לא מקבל נכסים שנולדו לאחר מיתת אביהם, וזאת מפני שחלקו נקרא בתורה בשם "מתנה" לשון "נתינה", ולכן חלק הבכורה נחשב כשלו רק כאשר החלק בא לידו, בניגוד לשאר חלקי הירושה שהם של היתומים מיד עם מיתת אביהם, ולכן, אם החלק הושבח על ידי שאר היורשים, אין להחשיב את ההשבחה, כאילו חלקו הוא זה שהשביח.
אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק
עריכהרבי יהודה הנשיא וחכמים[55] נחלקו בגדר הדברים: לפי חכמים, כל נכס שלא היה קיים במציאות בשעת המיתה, למשל פירות שצמחו לאחר זמן, אין הבכור מקבל פי שניים בהם, ולפי רבי יהודה הנשיא יש לחלק בין נכסים שהיו קיימים בשעת המיתה והושבחו מאליהם לבין נכסים שבאו מחמת השקעה מחודשת. דין זה נקרא ”אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק”, כלומר נכסים שלא היו בידי אביהם, אף על פי שהיו ראויים לבוא, אין הבכור יורש בהם פי שניים, אם לא היו מוחזקים למעשה בידי האב.
עם זאת, נכסים חדשים הם רק נכסים שיש להם חשיבות עצמית ושם נפרד, כמו פירות חדשים שצמחו מקרקע של האב, אבל אם הקרקע עצמה השביחה את עצמה, או דקל העלה שרטון, אין אלו בגדר נכסים חדשים, אלא בגדר נכסי האב.[55]
חכמי הגמרא[56] התלבטו מה ההלכה בנוגע לשטר הלוואה, האם כאשר ההלוואה שולמה היא נחשבת כדבר חדש או לא, מכיוון שכבר היה בידי האב את השטר שעל ידו היה לו כוח משפטי לגבות את החוב, חכמי ארץ ישראל סברו שההלוואה אינה נקראת כנכסים חדשים, אבל מסקנת הגמרא היא כחכמי בבל, שהלוואה נקראת ראוי ואין הבכור יורש בהם פי שניים.
ביקש לחלוק
עריכהלפי רב אסי, אם הוא הודיע וביקש מהאחים לחלוק, הוא זכה בחלקו, ומעתה והלאה מה שהשביחו הנכסים, הן על ידו והן על ידי אחיו, נחשב כאילו חלקו הוא זה שהשביח. רבה ורב יוסף הוסיפו על דבריו ואמרו שדין זה הוא דווקא אם ההשקעה והשינויים שעשו האחים בנכסים אינם בצורה משמעותית, אלא למשל בצירת ענבים מהכרם,[57] אך כאשר האחים שינו את הנכסים בצורה משמעותית, אין השבח עולה לחלקו, לפי הרשב"ם הביאור הוא שכן במקרה כזה יש לאחים דין גזלן, והם קנו את הנכסים בשינוי. לפי שיטת רבינו חננאל, פירוש הגמרא הוא שבמקרה שהאחים שינו את הנכסים בצורה משמעותית, היה לו למחות בהם ולומר שוב שהוא רוצה לחלוק, ואם הוא לא מוחה בהם בצורה כזו סימן הוא שויתר על חלקו.[58]
קיימת מחלוקת בין החכמים, מה תהיה ההלכה אם הבכור נטל חלק באחת מהקרקעות כמו שאר האחים המוגדרים כ"פשוט"ים, ובכך וויתר על חלק הבכורה שמגיע לו מדין המשפט העברי. ביד תלמידיו של רבא הייתה פסק של רבא שקבע כי מדובר במחילה מוחלטת ולא ניתן לחזור ממנה, ונחלקו התלמידים בפרשנות הפסיקה: לפי רב פפא בשם רבא, הוויתור הוא רק על אותו חלקת קרקע שבה נטל הבכור באופן שווה, אך למחילה השפעה על הקרקעות והנכסים האחרים, ואילו לדעת רב פפי בשמו של רבא, ניתן להשתמש בגילוי דעת זה כמחילה שמשפיעה על כל המטלטלין והקרקעות שירשו האחים מהאב המת. המחלוקת בין שני תלמידיו של רבא, נעוצה לפי דברי התלמוד, במחלוקת יסודית בקשר לחלק הבכורה. אין ספק שהמחילה היא כללית, ומדובר בגילוי דעת כללי כי הוא מוותר על חלק הבכורה שהתורה העניקה לו, השאלה היא האם משפטית יש לבכור זכות בחלק הבכורה שבירושה גם לפני חלוקת הירושה? אם יש לבכור זכות בחלק הבכורה המגיע לו גם לפני החלוקה יכולה מחילתו להשפיע גם על חלקי הנכסים שלא חולקו בין האחים אך אם לא נאמר כך, לא תועיל מחילתו על הקרקעות שעדיין לא באו לידו, ואין לו זכות משפטית כדי למחול אותן. פסק ההלכה נפסק כרב פפי, שיש לבכור זכות גם קודם חלוקה.[59]
החלטת האב בחלק הבכורה ובירושה
עריכההאב לא יכול להחליט ולומר שהבכור לא יירש את חלק הבכורה שלו, או שאחד מהאחים לא יירש עם אחיו. הוא יכול לחלק את נכסיו מחיים בתורת מתנה, אבל לא בתורת ירושה החלה לאחר מיתה.
עם זאת, לפי שיטת רבי יוחנן בן ברוקה[60] הוא יכול להחליט שאחד מהאחים יקבל את כל הירושה, ואף שחכמים נחלקים אליו, ההלכה נפסקת כמותו. הוא לומד זאת מהפסוק ”והיה ביום הנחילו את בניו”,[61] מכאן משמע שהאב יכול להנחיל את הירושה לבניו, ולבחור מי מהם יירש את הירושה. לפי דעה אחת בגמרא, הוא אף סובר שניתן לומר שיורש אחר, בדרגה רחוקה יותר – כמו בת למשל, יירש, אם כי ברור שאינו יכול להעדיף ולבחור לו אדם שאינו יורש, שכן הוא יכול רק לבחור לעצמו מי מהיורשים הוא מעדיף, אבל לא לעקור את דין הירושה, כוח זה לא ניתן לו.
רבא מסתפק,[62] האם דין מיוחד זה, בו האב יכול להנחיל את בניו כנלמד מהפסוק "והיה ביום הנחילו את בניו", הוא רק בשכיב מרע, שכן המשמעות של "ביום הנחילו את בניו", הוא היום בו אדם עומד למות ועשוי להוריש את נכסיו, או שמדובר בכל יום בו מחליט אדם כל שהוא להחליט מי מבניו יירש אותו. ההלכה נפסקת שרק בשכיב מרע נאמר פסוק זה.
מהות הקניין
עריכההרשב"א[63] מבהיר, כי יורש אינו יכול לסלק את עצמו מדיני הירושה, שכן הסילוק תקף רק אם הוא התבצע עוד לפני שהקונה זכה בכח לזכות בנכסים, אבל במקרה של היורש, זכותו של היורש בכוח כבר תקפה משעה שנולד, והירושה בפועל היא מכוח זכות הירושה שלו.[64]
קניין ירושה מדרבנן
עריכהישנם קניינים נוספים במשפט העברי, שתיקנו חכמים באותו גדר משפטי של ירושה. כך למשל, תיקנו חכמים שמתנת שכיב מרע חשובה כירושה, ואם יאמר האדם ההולך למות שרוצה הוא להביא חלק מנכסיו לאדם מסוים, חשוב אותו אדם כיורש גמור,[65] ויש לו את כל העדיפויות של יורש.
אחת העדיפויות של יורש הוא, קשור לכלל במשפט העברי האומר שלא ניתן למכור חוב לאדם אחר לחלוטין, כי כאשר מוכרים את החוב, אין פירוש הדבר שהחוב בעצמו עובר לאדם האחר, שכן מלווה להוצאה ניתנה, ולא ניתן למכור לאדם אחר חוב שהוא למעשה דבר שאין בו ממש, שהרי כסף ההלוואה אינו בעולם, ולכן המכירה היא רק על השעבוד נכסים, כלומר זכות הגבייה של החוב, שהיא לגבות מנכסיו של האדם[66] או את זכות הגבייה מהאדם עצמו, וזאת קיימת ותלויה בחוב עצמו, שלא ניתן להעבירו מהלווה למלווה, ולכן אם ימחול המלווה את החוב, לא יוכל קונה השטר חוב לגבות את החוב יותר. לעומת זאת, יורש של האדם יורש גם את חובותיו, שכן לפי הסבר חכמי האחרונים יורש אינו בעלות חדשה לחלוטין אלא שהיורש מקבל את כוחותיו המשפטיים של המוריש, ולכן הוא יכול גם לגבות את חובותיו, והם שייכים לו באופן גמור.
מכיוון שאדם שקיבל מתנה משכיב מרע חשוב כיורש, לא יכולים יורשיו האחרים למחול את מחוב, שכן מקבל המתנת שכיב מרע גם הוא חשוב כיורש לעניין החוב, וקניינו הוא מוחלט.[67]
במסכת בבא קמא[68] הגמרא מסופקת אם הכוהנים נחשבים ליורשיו של הגר, בנוגע לגזל הגר שמוחזר על ידי הגזלן המבקש לקיים את המצוות "והשיב את הגזילה אשר גזל", או שמדובר באחת ממתנות כהונה. קיים ספק הלכתי האם זכות זו היא כירושה או כמתנה, שכן אם גזל הגר שייך כוהנים בגדר ירושה, נחשב גזל הגר – כל עוד לא הגיע לידו של כל כוהן כתפיסת הבית, המהווה רשות שותפית לאנשים רבים ולכן אם ישנם עשרה בהמות ברשות זו יש חובה להפריש מהם מעשר בהמה, לעומת זאת אם גזל הגדר נחשב כמתנה, נחשב כל אחד מהכוהנים המקבל את חלקו כרשות פרטית ואינו מחויב להפריש מעשר בהמה.[69] מסקנת הגמרא היא שקניין הכוהנים הוא כשאר מתנות הכהונה.
ספק מי הוא היורש
עריכהבדיני ממונות קובע הכלל אין ספק מוציא מידי ודאי שכאשר ממון מוטל בספק, וקיים אחד שיש לו בעלות ודאית על חפץ, וספק אם לשני יש חלק בחפץ, האדם המסופק לא יוכל להוציא מידי הוודאי, שכן הוודאי נחשב למוחזק בנכסים.
ההלכה נידונת במסכת יבמות[70] כאשר יש שני יורשים אפשריים לאדם שמת, האחד הוא יורש ודאי – בן של המת, והשני ספק אם הוא יורש או לא. מקרה כזה מתרחש כאשר בנו של המת נפטר בחייו, והאח ייבם את נכסי האלמנה כאשר לא ידוע אם היא מעוברת או לא, ולאחר זמן נולד בן שספק אם הוא בנו של הייבם או בנו של האח המת. כאשר מתבצעת חלוקה בנכסי הסבא, מתמודד הנכד מול הבן. בעוד שהבן – הוא האח הייבם, אומר שהוא היורש היחיד, שכן הנכד הוא למעשה בנו שנולד לו לאחר הייבום, טוען הנכד שהוא בנו של האח המת, ולכן הוא יורש את הסבא מכח אביו. במקרה כזה קובעת הגמרא, שמכיוון שהייבם הוא בוודאי יורש של הסבא, ואילו הנכד הוא רק ספק יורש, אין ספק מוציא מידי וודאי, ומכיוון שהייבם הוא בוודאי יורש הוא נחשב למוחזק בכל הנכסים, עד שיביא הנכד ראיה שגם הוא יורש.
לפי פרשנותם של רבי שמעון יהודה שקופ, ורבי חיים הלוי סולובייצ'יק, היורש נחשב למוחזק ודאי בכל הנכסים – כל עוד לא יוכח אחרת, שכן לכל יורש יש זכות ירושה על כל הנכסים, שכן בעלותו אינו נחשבת לבעלות שמתחדשת עם פטירת האב, אלא כל יורש מקבל את כוח האב בשלימותו – שבעלותו היא על כל הנכסים, אלא שכאשר יש מספר יורשים, מתחלקת בעלות זו למעשה בשווה בין כל היורשים.
מיתת גר צדק
עריכהגר שמת ללא בנים ולפיכך אין מי שיירש אותו (מאחר שאין לו ילדים או בני משפחה יהודיים), נכסיו הפקר, והקודם להחזיק בהם זכה. במקרה שגזלו ממנו בחייו והגזלן בא להחזיר את הגזילה, עליו להשיב החפץ או הממון לכהנים.[71]
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- יוסף ריבלין, הירושה והצוואה במשפט העברי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן,[72] תשנ"ט
קישורים חיצוניים
עריכה- הערך "ירושה", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
- ירושה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- בן ציון גרינברגר, עקרונות דיני הירושה, באתר "דעת"
בן ציון גרינברגר, "ויעשו בניו לו כן כאשר צִום": "מצווה לקיים דברי המת" – הכלל והשלכותיו, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח- עו"ד אריאל מלאכי, דיני ירושה במשפט העברי, באתר News1 מחלקה ראשונה, 22 במרץ 2004
- דיני ירושה, באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- הרב ישועה רטבי, מאמרים בדיני ירושה
הערות שוליים
עריכה- ^ ספר בראשית, פרק ט"ו, פסוק ג'.
- ^ ספר דברים, פרק כ"א, פסוק ט"ו–יז.
- ^ ספר במדבר, פרק כ"ז, פסוק ח'–יא.
- ^ ירושת הבעל במיקרופדיה תלמודית
- ^ החל מדף קח.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קט"ז, עמוד ב'
- ^ הרב שמואל שמעוני, ירושת הבת, מתוך בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון.(הקישור אינו פעיל)
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ"ב, עמוד ב'
- ^ הרב שלמה דיכובסקי חבר בית הדין הרבני הגדול ומנהל בתי הדין לשעבר: "... נער הייתי ועדיין לא זקנתי, ומתוך אלפי תיקי ירושה שבהם דנתי לא היה גם תיק אחד שחילקנו את העזבון בין הבנים תוך נישול הבת והאישה, מדובר גם בתיקי ירושה של משפחות חרדיות ומדקדקות בקלה כבחמורה, כולל משפחות של גדולי תורה. בכל אותם צווי ירושה, שהם לכאורה בניגוד להלכה בצענו בהסכמת הצדדים, הקנאות מתאימות, על מנת לחלק את העזבון לפי ההלכה – מדיני הקנינים גם אם לא מדיני הירושה..." (תחומין כרך יח עמ' 30).
- ^ יובל בדיחי, ירושת הבנות במשפט העברי – מגמות ושינויים בעת החדשה, עבודת מוסמך, (אוניברסיטת בר-אילן, התשע"ט-2018)
- ^ במדבר ל"ו, ו.
- ^ יוסף ריבלין, הירושה והצוואה במשפט העברי, עמ' 9
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קט"ו, עמוד ב'.
- ^ 1 2 3 4 5 6 יובל בדיחי, ירושת הבנות במשפט העברי – מגמות ושינויים בעת החדשה, עבודת מוסמך, (אוניברסיטת בר-אילן, התשע"ט-2018)
- ^ ירושלמי, בבא בתרא ח, א.
- ^ הרב ב"צ עוזיאל, השופט והמשפט" קונטרס "תקנות הירושה, עמ' 489
- ^ ספר במדבר, פרק כ"ז, פסוק י"א.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות נחלות, פרק ו', הלכה א'.
- ^ משנה, מסכת בבא בתרא, פרק ח', משנה ה'.
- ^ משנה, בבא בתרא ד, י.
- ^ 1 2 יובל בדיחי, ירושת הבנות במשפט העברי – מגמות ושינויים בעת החדשה, עבודת מוסמך, (אוניברסיטת בר-אילן, התשע"ט-2018) עמוד 9
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ"ב, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ח, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ט, עמוד א'.
- ^ יובל בדיחי, ירושת הבנות במשפט העברי – מגמות ושינויים בעת החדשה, עבודת מוסמך, (אוניברסיטת בר-אילן, התשע"ט-2018) עמוד 10
- ^ שו"ת מהר"ם מרוטנברג, חלק ד (דפוס פראג) סימן רמד.
- ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ק"ח, סעיף א'.
- ^ ש. אסף "ביטולה של כתובת בנין דכרין" הצופה לחכמת ישראל, י (תרפו) 18, 23.
- ^ אברהם גרוסמן, "קהל ישראל: השלטון העצמי היהודי לדורותיו – ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת (כרך ב), מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, ירושלים, תשס"ד – 2004, עמ' 68.
- ^ ישראל שציפנסקי, "תקנות שו"ם", "הדרום" חוברת כו, תשרי תשכ"ח, עמ' 186.
- ^ שמחה אסף "לשאלת הירושה של הבת" ספר היובל ליעקב פריימאנן (ברלין תרצ"ז) 9.
- ^ שו"ת מהר"ם מרוטנברג חלק ד (דפוס פראג) סימן אלף ד.
- ^ אברמסון שרגא "על תקנת טוליטולא (טולידו) בירושת הבעל אצל אשתו" ציון שנה ס תשנ"ה עמ' 221–224.
- ^ ישראל שציפנסקי, "התקנות בישראל", כרך רביעי, "תקנות הקהילות", תקס.
- ^ שו"ת הרדב"ז סימן תתקנה.
- ^ תוספות, כתובות נ, ע"ב, ד"ה "ומאי עלייה" וכן נימוקי יוסף על הרי"ף כתובות סח ע"א.
- ^ רבינו חננאל, דבריו בר"ן כתובות סח ע"א
- ^ רש"י, רי"ף, רמב"ן כתובות סח, ע"א. וכן משנה תורה, אישות, פרק כ הלכה ג'.
- ^ "נחלת שבעה" סימן כא.
- ^ אשר גולאק "אוצר השטרות הנהוגים בישראל" דפוס הפועלים, ירושלים, תרפ"ו בעמוד 111.
- ^ יוסף טובי, "ארגון הקהילות היהודיות בארצות המזרח במאות ה-19 וה-20", בתוך "קהל ישראל – השלטון העצמי היהודי לדורותיו". כרך ג: "העת החדשה". מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשסד, עמוד 191–209.
- ^ שמחה אסף "התקנות והמנהגים השונים בירושת הבעל את אשתו", מדעי היהדות כרך א, 84.
- ^ שו"ת מהר"ם אלשיך סימן כז
- ^ רבי יום טוב בן משה צהלון (מהריט"ץ; 1559–1638), שו"ת מהריט"ץ (ישנות) סימן רעז. פסיקה זו השפיעה על פסיקה ספרדית מאוחרת יותר. בקרב פוסקים ספרדים בדורנו, ניתן לראות גישה מחמירה לעניין כתיבת הצוואות. יש פוסקים שהחמירו אף מעבר לגישה שהייתה בעבר וביטלו צוואות שנערכו בניגוד לאיסור העברת נחלה. כך לדוגמה הרב עובדיה יוסף, פסק כי במקרה בו המוריש לא ציווה חלק הגון ליורשיו ע"פ דין – צוואתו תתבטל. כך יהיה, למשל, במקרה שבו אדם שיש לו בנים ציווה שכל רכושו ילך לבתו. – הרב רצון ערוסי, "העברת נחלה מיורשים", תחומין לג (תשע"ג), 67. 61–69.
- ^ נפתלי אילתי "הרבנות והקהילות בצרפת ובצפון אפריקה הצרפתית" עמ' 139–140. אריאל, מפעלי תורה, יהדות וחברה בישראל, ירושלים, תשס"ב 2001.
- ^ רבי אברהם אנקווה, "כרם חמר", דפוס אליהו בן אמוזג וחברו, תרכ"ט–תרל"א. תקנה ח'.
- ^ הרצוג "תחוקה לישראל על פי התורה" חלק ב – "הצעות תקנות בירושות" (איתמר ורהפטיג, עורך, 1989), 312
- ^ הרצוג "תחוקה לישראל על פי התורה" חלק ב – "הצעות תקנות בירושות" (איתמר ורהפטיג, עורך, 1989), עמוד 2
- ^ הרצוג "תחוקה לישראל על פי התורה" חלק ב – "הצעות תקנות בירושות" (איתמר ורהפטיג, עורך, 1989), עמוד 36
- ^ שוחטמן "סדר הדין" עמ' 12.
- ^ אין הבעל יורש את אשתו בנחלה הבאה לה ממורישיה כשהיא בקבר, אלא או בנה או בתה יורשה. אם אין לה בן הקרוב למורישה יותר קודם
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קי"ד, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קי"ג, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף נ"ה, עמוד ב'.
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קכ"ד, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קכ"ד, עמוד ב'.
- ^ רבה ורב יוסף נחלקו האם דם דריכת ענבים כדי לעשותם מהם יין נחשבת לשינוי.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קכ"ו, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קכ"ו, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ק"ל, עמוד א'.
- ^ דברים כא טז.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קל"א, עמוד א'.
- ^ בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פ"ג, עמוד א'.
- ^ לשון הרשב"א שם: דלא דמי לירושת האב, דהתם ראויה לו משעה שנולד, וממה שראוי לו אין אדם מסתלק ממנו אלא במכר או במתנה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ע"ז, עמוד א' תוספות ד"ה אמר רב פפא.
- ^ שיטת רבינו תם.
- ^ על פי הסבר תוספות בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ט, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ק"י, עמוד ב'.
- ^ על פי חידושי רבינו חיים הלוי הלכות בכורות עמ' סט.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ל"ח, עמוד א'.
- ^ הקב"ה אביו של גר וראוי ליורשו לפיכך יינתן לבן ביתו דהיינו הכהן – חזקוני לספר במדבר, ה;ח
- ^ דף הספר
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.