אקטיביזם שיפוטי

גישה, לפיה בית המשפט אינו צריך להצטמצם רק בתפקיד "פה למחוקק", כלומר במתן פרשנות לחוק, אלא מתפקידו לבקר את הרשות המחוקקת ואת הרשות המבצעת.

עיינו גם בפורטל

Derecho-icon.png

פורטל חוק ומשפט הוא שער לתחום המשפטים בוויקיפדיה. הפורטל מציג מושגי יסוד ומונחים בתחום, וסוקר מספר נושאים בהם ענפי המשפט, שיטות המשפט, חוקים, פסקי דין ועוד.

אקטיביזם שיפוטי היא גישה משפטית לפיה בית המשפט לוקח חלק יוצר ופעיל בקביעת הנורמות במדינה, ותפקידו אינו מצטמצם רק ל"פה למחוקק" במתן פרשנות לחוק. כחלק מתפקידו זה ייטה בית המשפט לבקר את הרשות המבצעת ואף את הרשות המחוקקת, ובמידת הצורך גם יתערב בהחלטותיהן. יש הרואים בביטול החלטה של ערכאה נמוכה על ידי ערכאה גבוהה יותר סוג של אקטיביזם שיפוטי.

הגדרת האקטיביזם השיפוטי והצדקתו הן שאלות השנויות במחלוקת פוליטית ואקדמית. היפוכו של אקטיביזם שיפוטי הוא ריסון שיפוטי.

מהות האקטיביזם השיפוטיעריכה

מקורו של המושג אקטיביזם שיפוטי הוא בספרות העוסקת בפסיקותיו של בית המשפט העליון של ארצות הברית, וטבע אותו ההיסטוריון ארתור שלזינגר (אנ') בשנת 1947.[1]

מומחי המשפט עמדו על הקושי לתת הגדרה מדויקת לאקטיביזם שיפוטי. לדברי פרופ' מנחם מאוטנר:

בית המשפט נחשב אקטיביסט ככל שהוא נוטל לעצמו תפקיד גדול יותר, בהשוואה לזה של מוסדות שלטון אחרים, בקביעת הערכים שישררו במדינה ובקביעת הדרך שבה יוקצו המשאבים העומדים לרשות המדינה.[2]

בית משפט אקטיביסטי יגדיל את מרחב השפיטות כך שגם מחלוקות בעלות גוון ערכי ופוליטי תיחשבנה ראויות לדיון בפניו, והוא ירחיב את השימוש בעילות משפטיות שיש בהן ממד רב של שיקול דעת והכרעה ערכית כמו סבירות ומידתיות.[3] ביקורת שיפוטית על חקיקה ופסילה של חוק על ידי המשפט היא מהביטויים החריפים של אקטיביזם השיפוטי, שכן בצעד זה מבטל בית המשפט נורמה שיצרה הרשות המחוקקת, ומצביע על נורמה עדיפה ממנה.

פרופ' זאב סגל הציע הגדרה הממוקדת בהתערבות ישירה של בית המשפט בהחלטותיהן של רשויות אחרות:

בית משפט הוא אקטיביסט אם הוא מציב עצמו במרכז המגרש השלטוני ומתערב לעיתים קרובות בהחלטות של הרשויות האחרות – המחוקקת או המבצעת. פסיקה אקטיביסטית היא כזו המבטלת החלטה של רשות שלטונית אחרת – המחוקקת או המבצעת וגם השופטת אם מדובר בערכאה גבוהה המבטלת החלטה של ערכאה נמוכה יותר.[4]

לפי פרופ' דניאל פרידמן, ממבקרי האקטיביזם השיפוטי, האקטיביזם השיפוטי נמדד בראש ובראשונה על פי מרחב העיסוק של בית המשפט, ולא רק על פי הפסיקה הסופית: "בית משפט הוא אקטיביסטי אם הוא עוסק בעניין שאיננו בתחומו ושאין הוא צריך לעסוק בו, גם אם בסופו של דבר הוא דוחה את העתירה."[5]

חשוב להבחין בין חקיקה שיפוטית שנועדה להשלים החסר במשפט המקובל לבין אקטיביזם שיפוטי שמאתגר את שיקול הדעת והקביעות הערכיות של הרשות המבצעת או המחוקקת.

אקטיביזם שיפוטי בישראלעריכה

התפתחות האקטיביזם השיפוטי בישראלעריכה

שלושת העשורים הראשוניםעריכה

מקובל לתאר את העשורים הראשונים של מערכת המשפט הישראלית כמאופיינים בריסון שיפוטי יחסי, עם ביטויים חריגים של אקטיביזם.

בתקופה זו קיבל בית המשפט העליון את העיקרון של עליונות המחוקק, הגדיר סוגיות ביטחוניות, כלכליות ומדיניות כבלתי שפיטות ושמר על הדרישה לזכות עמידה. בית המשפט מיעט להשתמש בעילת הסבירות ותחם באופן צר את גבולותיה. השופט יואל זוסמן הדגיש כי "הפיקוח יהא מוגבל בשאלה, אם חרגה הרשות מסמכויותיה כפי שהחוק קבען, או אם נתגלתה, אגב השימוש בשיקול הדעת, שגיאה משפטית. ואילו יעילות השימוש בשיקול הדעת ומידת תבונתו – להבדיל מחוקיותו – אינן ניתנות לבדיקה על ידי בית משפט זה".[6]

במספר מקרים חרג בית המשפט מהקו המרוסן הכללי שלו, לרוב לשם הגנה על זכויות אדם. בפסק הדין 'ברגמן נגד שר האוצר' בוטל סעיף בחוק הבחירות לכנסת, אך השופטים הדגישו כי אין בכך קביעה כי יש בידם סמכות לביקורת שיפוטית על חקיקה.[7] בבג"ץ קול העם ביטל בית המשפט את הוראת שר הפנים שהשעתה את הוצאתם לאור של שני עיתונים ובמקרה אחר ביטל את פיטוריו של ישראל שייב שנעשו בשל שיוכו הפוליטי.[8][4][9]

על מקומה של חקיקה שיפוטית כתב שופט בית המשפט העליון, משה לנדוי: "בניגוד לחוק החרות אין בית המשפט יכול לפסוק, אך הוא יכול לפרשו 'פרשנות יוצרת' והוא יכול ליצור דין חדש בדרך חקיקה שיפוטית, בשטחים שאינם מכוסים על ידי חקיקה מחייבת".[10]

שנות השמוניםעריכה

בראשית שנות השמונים של המאה העשרים, או אף במהלך שנות השבעים שלה, התפתחה מגמה אקטיביסטית בבית המשפט העליון. לפי פרופסור מנחם מאוטנר, "מעטים הם בתי־המשפט המוכרים לנו שניתן לאתר בהיסטוריה שלהם עשור כה עתיר שינויים, ואולי אפילו מהפכני, כמו זה של בית־המשפט העליון שלנו בשנות השמונים של המאה העשרים."[11]

שינוי זה יוחס במידה מסוימת לנשיא החדש של בית המשפט העליון, מאיר שמגר ולהתחזקות מעמדו של השופט אהרן ברק, לימים נשיא בית המשפט העליון בעצמו. בתקופה זו הגדיל בית המשפט את מרחב השפיטות, הגביר משמעותית את השימוש בעילת הסבירות ובמבחני המידתיות וביטל כמעט לחלוטין את הדרישה לזכות עמידה.

צעדים אלה הביאו לשינוי באופי הדיונים בבג"ץ וביטאו שינוי בתפיסתו את מהות תפקידו. מעתה, בעתירות מנהליות לא נבחנה רק השאלה אם הממשלה חרגה מסמכותה במקרה הנדון, אלא גם אם שיקול הדעת שהפעילה הממשלה היה סביר. בג"ץ דן גם בשאלות ביטחוניות וכלכליות שההיבט המשפטי בהן אינו דומיננטי, ועסק גם בעתירתם של מי שלא נפגעו ישירות ממעשה שלטוני, אלא טענו לפגיעה בערכים כלליים כמו שלטון החוק והמנהל התקין.[12][4][2][13]

רמזים ראשונים לנכונות בית המשפט העליון להרחיב את תחולתה של עילת הסבירות ניתן היה למצוא כבר קודם לשנות השמונים,[14][15] אך בשנות השמונים של המאה העשרים הפכה עילת הסבירות לעילה המרכזית בביקורת המשפטית על הממשלה וההבחנה בין פסילת חקיקה מנהלית לבין ביטולן של פעולות פרטניות של המנהל, בוטלה.[16][17][18]

גם להרחבת זכות העמידה נמצאו תומכים כבר בראשית ימי המדינה, כמו השופט חיים כהן, אך עד לשנות השמונים הם היוו מיעוט בבית המשפט העליון. בנוסף, המרחיבים באותן שנים ביקשו להגמיש את הדרישה לזכות העמידה, אך לא לבטלה. החל משנות השמונים זכו מצדדי ההרחבה לרוב בבית המשפט, וגישתם הייתה ליברלית עוד יותר, כשוויתרו לחלוטין על הדרישה להוכחת נזק 'אישי, ממשי וישיר'.[19]

המחלוקת בין הנשיא הפורש משה לנדוי, שהתנגד להרחבת עילת הסבירות, לבין השופט ברק שהיה מראשי המצדדים בה, צפה בגלוי בפסק הדין פסק הדין בעניין דפי זהב,[20] בו ניסח ברק את גישתו העקרונית, אותה ביטא כבר קודם לכן בבג"ץ בעניין מרכז הקבלנים,[21] ולפיה טענת אי הסבירות עומדת כעילת פסלות גם כשלעצמה.[22] הנשיא לנדוי ביקר בחוות דעתו את עמדתו של ברק כפי שבוטאה בבג"ץ 'מרכז הקבלנים' וטען כי בית המשפט יידרש, לפי ברק:

לעשות את מלאכתו של עובד הציבור מחדש, כדי לבדוק אם הלה נתן משקל יחסי בלתי סביר לאינטרסים השונים הראויים להישקל. תפקיד זה לא קיבל בית-משפט זה על עצמו מעולם עד כה.[23]

ברק הכיר בכך שעמדתו שונה מפסיקת בית המשפט העליון בעבר, וטען כי במקרים בהם דחה בית המשפט עתירות שעסקו בשאלות מדיניות "היה על בית המשפט לבחון, בראש ובראשונה, את הנורמה המשפטית החלה על העניין. למיטב הבנתי, הנורמה הרלוואנטית היא זו המטילה על השלטון את החובה לפעול בסבירות".[24]

גם בין המצדדים בשינוי לא היו הדעות אחידות באשר להיקפו הרצוי, ובין שמגר לברק התגלעה מחלוקת בשאלת השפיטות. בעוד ברק גרס כי עקרונית "הכול שפיט", שמגר התנגד לגישה כה מרחיבה של סמכות בית המשפט, ובפרט נטה להתנגד להתערבות בסוגיות ביטחון.[25][26]

שנות התשעיםעריכה

בפסק דין אפרופים, שכתב השופט אהרן ברק ושהיה לציון דרך מרכזי בדיני החוזים בישראל, נשלל הכלל הוותיק לפיו חוזה שלשונו ברורה לא יתפרש על פי נסיבות חיצוניות. ברק כתב כי "בפרשנות חוזה יש לחקור אחר הכוונה האמיתית והמשותפת של הצדדים בלא להיות מוגבלים לביטויים או לכינויים שהם השתמשו בהם. בעימות בין לשון החוזה לבין כוונת עושיו – יד האחרונה על העליונה."[27]

המהפכה החוקתיתעריכה

עד המהפכה החוקתית נמנע בית המשפט מפסילת חוק מפורש שחוקקה הכנסת. את הערעור הראשון על מגבלה זו העלה השופט אהרן ברק באִמרת אגב בפסק הדין בעניין לאו"ר, בה ציין את דעתו כי מבחינה עקרונית אפשרית פסילה של חוקי הכנסת אף ללא הסתמכות על חוקה.[28] עם זאת הוא הסתייג מיישום מעשי של קביעתו בשל המסורת המשפטית בעניין.[29]

במרץ 1992 נחקקו שני חוקי יסוד: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. שני חוקי היסוד החדשים היו הראשונים שעסקו בעיגונן של זכויות, בעוד חוקי היסוד שקדמו להם עסקו במבנה החוקתי ובסדרי השלטון בישראל. לאחר קבלת חוקי היסוד החדשים כתב שופט בית המשפט העליון אהרן ברק כי מדובר במהפכה חוקתית, שבמסגרתה הגבילה הכנסת את סמכות החקיקה שלה והעניקה לבית המשפט סמכות לביקורת שיפוטית על החקיקה.[30]

בפסק הדין בעניין בנק המזרחי, שניתן בנובמבר 1995, קבע בית המשפט לראשונה במפורש כי בכוחו לבטל חקיקה של הכנסת המנוגדת לחוקי היסוד, כולל חוקי היסוד שאינם משוריינים.[31] קביעה זו הורחבה בהמשך בפסיקות נוספות, והביאה גם לפסילה מעשית של חוקים ב-18 מקרים.[32]

הקביעה כי יש לבית המשפט סמכות לבטל חקיקה של הכנסת נחשבת לשיא תהליך ההתעצמות של בית המשפט העליון והשינוי שחל בתפיסה שלו את תפקידו. אם בצמצום הדרישה לזכות עמידה ובהרחבת עילת הסבירות שם עצמו בית המשפט כשותף של הכנסת לקביעת הערכים החלים במדינה ובהקצאת משאביה, הרי שכעת מיקם עצמו בית המשפט לא רק לצד הכנסת, אלא אף מעליה.[11][33]

נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, אמר כי המהפכה החוקתית נובעת מהחלטתה של הכנסת לחוקק חוקי יסוד, וכי ביכולתה לבטל את חוקי היסוד באמצעות החלטה דומה.[34] מסיבה זו אמר ברק כי מבחינה עקרונית נותרה הכנסת הסמכות העליונה, בכובעה של הרשות המכוננת:

כאשר בית המשפט מחליט שחוק של הכנסת חוקי או לא חוקי, הוא איננו פוגע בכנסת או בכבודה, אלא מבטא את רצונה של הכנסת בחוקי היסוד. אם הכנסת איננה מרוצה ממה שבית המשפט קבע, כל כך קל לשנות - הכנסת יכולה להביע את עמדתה ולשנות את החוקים.[35]

הרחבת המהפכהעריכה

מלבד הקביעה העקרונית כי לבית המשפט יש סמכות לביקורת שיפוטית על חקיקה של הכנסת, הרחיב בית המשפט בשורה של פסיקות את היקפה של המהפכה החוקתית. בית המשפט קבע כי גם חוק יסוד שאין בו מפורש הוא בעל 'שריון מהותי', בשל פסקת ההגבלה שבו, ולכן הוא גובר על חוק רגיל של הכנסת. בהמשך קבע בית המשפט כי גם חוקים שאין בהם פסקת הגבלה נהנים מעליונות על חוק רגיל. נוסף על כך קבע בית המשפט כללים לשינויו של חוק יסוד, והגביל את היכולת לשנותו.[36]

קידום משמעותי של המהפכה החוקתית יצר בית המשפט באמצעות הרחבת הזכויות המוגנות בחוקי יסוד. בית המשפט הכליל בהגנה החוקתית של חוקי היסוד זכויות שלא הוזכרו בהם ואף כאלה שהושמטו במכוון מהחוקים בתהליך החקיקה. כך נקבע כי הזכות לשוויון[37] ולחופש הביטוי[38] חוסים תחת ההגנה החוקתית על כבוד האדם, אף שהם לא נכללו במכוון בנוסח החוק. בהמשך החל בית המשפט להכיר גם בזכויות חברתיות כחלק מהזכות לכבוד.[39][40]

העשורים האחרוניםעריכה

מגמת האקטיביזם השיפוטי בבית המשפט העליון נמשכה בתקופת כהונתו של אהרן ברק כנשיא בית המשפט העליון, בין השנים 1995 ל-2006, ולפי פרידמן הייתה זו תקופת השיא של האקטיביזם השיפוטי.[41] בית המשפט פסל בשנים אלו בחמישה מקרים דברי חקיקה של הכנסת, כשבכל המקרים ישב הנשיא ברק בהרכב ותמך בביטול החוק.[42][43][44][45][46]

אחד מציוני הדרך בשיח על המהפכה החוקתית היה פסק דין הנדלמן, במסגרתו הורה שופט בית משפט השלום בתל אביב, דוד רוזן, על ביטולו של סעיף בפקודת מס הכנסה, בנימוק שהוא סותר לחוק יסוד: חופש העיסוק.[47] צעד זה של ביטול חוק על ידי שופט בבית משפט השלום החריף את הדיון הציבורי על המהפכה החוקתית.[48] גם בית המשפט המחוזי מתח ביקורת על החלטה זו.[49]

עם מינויו של דניאל פרידמן לשר המשפטים בממשלתו של אהוד אולמרט, מעט אחרי מינויה של דורית ביניש לנשיאת בית המשפט העליון, התחדש ביתר שאת הדיון הציבורי על מעמדו ותפקידו של בית המשפט העליון. פרידמן ניסה לקדם בחקיקה הגבלה של מרחב השפיטות וכן הגבלה של סמכות בג"ץ לפסול חוקים, תוך הכרה ראשונה בסמכות זו בחקיקה, והוספת פסקת התגברות כללית. הצעות אלה לא הבשילו לכדי חקיקה.[50][51] התנגדותו של פרידמן לאקטיביזם השיפוטי הציפה לראשונה באופן משמעותי את קיומה של ביקורת כזו מחוץ לחוגי הימין והדתיים.[52] על רקע זה הגיעו שר המשפטים החדש ונשיאת בית המשפט העליון לעימות גלוי וחריף, בו השתתפו גם שופטים בדימוס של בית המשפט העליון.[53][54][55]

בפברואר 2012 התמנה אשר גרוניס לנשיא בית המשפט העליון, לאחר שמינויו התאפשר בשל שינוי בחוק בתי המשפט. מתנגדי השינוי טענו כי התיקון לחוק נועד לאפשר לגרוניס להתמנות לנשיא, בשל תפיסתו הדוגלת בריסון שיפוטי.[56]

המחלוקת על האקטיביזם השיפוטי ממשיכה להתקיים בשיח הציבורי והפוליטי בישראל, כאשר במקרים רבים פסילת חוקים בידי בג"ץ גוררת ביקורת מצד מתנגדי האקטיביזם השיפוטי, והצעות לריסון כוחו של בג"ץ.[57] לפי ד"ר גיא לוריא ופרופ' יובל שני, רמת האקטיביזם של בג"ץ בפסילת חוקים נמוכה.[58]

הגורמים להתפתחות האקטיביזם השיפוטיעריכה

לעליית האקטיביזם השיפוטי בישראל ניתנו הסברים שונים:

לפי יהושע שופמן, האקטיביזם והמהפכה החוקתית הם תוצר של תהליך בפסיקה. ב-1992, חכ"ים כמו אוריאל לין ואמנון רובינשטיין יזמו חוקי יסוד שהתמקדו בזכויות אדם.[59]

פרופסור מנחם מאוטנר הציע כי תהליך התעצמותו של בית המשפט העליון, וגיבויו המוחלט של התהליך בידי המחנה היהודי-חילוני-ליברלי בישראל, באו כתוצאה מחששם של בני אותו מחנה מפני עליית כוחו של המחנה היהודי-דתי, בראש ובראשונה בשל המהפך ב-77'. לפי מאוטנר, בתגובה לאיבוד השליטה במערכת הפוליטית פעלה האליטה הוותיקה ליצירת בסיס כוח חלופי למערכת הפוליטית בדמות בית המשפט העליון. חדירת בית המשפט לתחומים שהיו שמורים עד אז לכנסת ולממשלה נועדה לשמר חלק מההשפעה בידי הקבוצה הליברלית שאיבדה את ההגמוניה במדינה.[60]

פרופסור דניאל פרידמן נימק את שינוי המגמה בעיקר בהיחלשות המערכת הפוליטית ויצירת ואקום שלטוני שאליו נכנס בית המשפט העליון. גורם נוסף שמציין פרידמן הוא חילופי הדורות בהרכב בית המשפט העליון: "השופטים הוותיקים, בני הדור הראשון, בעלי החינוך האירופי והאנגלו-אמריקני, שביססו את מעמדו הרם של בית המשפט אך נמנעו ככל יכולתם מהתערבות בנושאים פוליטיים והכירו בעליונות הכנסת ובצורך בריסון שיפוטי, פרשו. את מקומם תפסו שופטים בעלי רקע וחינוך צבריים, שגילו נטייה למעורבות של בית המשפט בנושאים שהיו עד כה מחוץ לתחומו."[61]

פסק הדין מירון נגד שר העבודה (בג"ץ 287/69) הוא אחת הדוגמאות המוקדמות של אקטיביזם שיפוטי בישראל. בעתירה לבג"ץ, בשנת 1969, פנה שמחה מירון כנגד מדינת ישראל בתביעה שלא לאפשר שידורי טלוויזיה בשבת. פסיקת בג"ץ, שהתירה את הזכות לשידור ציבורי בשבתות, בניגוד להמלצה זמנית של הממשלה, היוותה את אחד מפסקי הדין התקדימיים שאפשרו את כרסום הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה בישראל.

מחקרעריכה

במחקר אמפירי נמצא קשר בין מידת האקטיביזם של שופטי בית המשפט העליון להיקף השימוש שהם עושים במשפט הבינלאומי הפומבי. לפי המחקר קיים מתאם משמעותי בין הפניה וההיזקקות של שופטים למשפט הבינלאומי הפומבי לבין תפיסת התפקיד השיפוטי לדעת אותם שופטים. תפיסת תפקיד רחבה מביאה לפסיקה אקטיביסטית שכן לדעת המחזיקים בה, היקף הסמכות של בית המשפט כוללת גם ביקורת על עניינים מוסדיים וחוקתיים. כך לדוגמה, נמצא שהנשיא אהרון ברק נהג להשתמש לעיתים תכופות יחסית במשפט הבינלאומי הפומבי ופסיקותיו של ברק אכן מתאפיינות באקטיביזם ובכך מבטאות תפיסת תפקיד רחבה.[62]

פולמוסעריכה

סוגיית האקטיביזם השיפוטי נמצאת במחלוקת בקרב משפטנים ופוליטיקאים במדינות רבות.

לגרסת תומכי האקטיביזם, תפקידו של בית המשפט לפרש וליישם את החוק כולל גם השלמה של חקיקה של הכנסת, ובחינת פעולותיהן של רשויות השלטון כחלק משיטת האיזונים והבלמים של עקרון הפרדת הרשויות. אקטיביזם שיפוטי מאפשר פיתוח של המשפט באמצעות פרשנות ומבטיח שלטון חוק תקין. התומכים באקטיביזם שיפוטי טוענים שהביקורת על גישה זו דורשת מבית המשפט שלא להתערב בפעולות ממשלתית שאינן חוקיות ובכך חותרת תחת תפקידו של בית המשפט, שכן בהיעדר דיין - אין דין. גם בין התומכים באקטיביזם השיפוטי חלוקות הדעות ביחס להיקפו הראוי.

מתנגדי האקטיביזם השיפוטי סבורים כי תפקידו של בית המשפט איננו לקבוע את הערכים והנורמות הראויים למדינה, אלא לפרש וליישם את הנורמות שקבעה הרשות המחוקקת. לשיטתם, שאלות ערכיות צריכות להיות מוכרעות באופן דמוקרטי באמצעות הכרעת רוב, כלומר בשדה הפוליטי, והעברת הדיון לשדה המשפטי פוגעת בעיקרון הדמוקרטי הזה. טענת משנה של מצדדי הריסון השיפוטי היא כי התערבות של בית המשפט בשאלות ציבוריות שנויות במחלוקת פוגעת במעמדו ובאמון שרוחש לו הציבור כגוף נייטרלי.

הוויכוח על האקטיביזם השיפוטי בישראלעריכה

האקטיביזם השיפוטי בישראל מזוהה יותר מכל עם נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק. גישתו של ברק קנתה לה אחיזה רחבה בבית המשפט העליון. גם קודמו בתפקיד, מאיר שמגר, זוהה עם הגישה האקטיביסטית.[63] באקדמיה, אחד הדוברים הבולטים בזכות האקטיביזם השיפוטי הוא הפרופסור מרדכי קרמניצר.[64]

עם המתנגדים הבולטים לגישה זו בקרב המשפטנים נמנים נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, המשנה לנשיא בית המשפט העליון מנחם אלון,[65] והפרופסורים רות גביזון[64] ודניאל פרידמן.[66] האקטיביזם השיפוטי ספג ביקורות מכמה שרי משפטים כמו חיים רמון,[67] איילת שקד[68] ואמיר אוחנה.[69] גם חברי כנסת הביעו התנגדות לאקטיביזם שיפוטי, בהם יושבי ראש הכנסת ראובן ריבלין[70] ויולי אדלשטיין,[71] בין השאר בטענה שהרשות השופטת מסיגה את גבולות סמכותה של הרשות המחוקקת.

נימוקי המתנגדים והתומכיםעריכה

נימוקי המתנגדים:

  • העקרון היסודי של דמוקרטיה הוא כי מחלוקות ציבוריות ערכיות יוכרעו בידי נבחרי הציבור, באמצעות הפשרה הפוליטית, המשא ומתן המפלגתי ותוצאות הבחירות. התערבות בנושאים אלו על ידי בג"ץ, ששופטיו אינם נבחרים על ידי הציבור, פוגעת בבסיס הדמוקרטיה.[72][73][74]
  • לבית המשפט אין הכשרה או מומחיות מיוחדות להכריע בשאלת הסבירות של פעולות הממשלה, אלא רק להכריע בשאלות של סמכות ופרוצדורה.[75][76]
  • אין לבית המשפט זכות, סמכות או יכולת לקבוע את ערכי המוסר הנאותים ולכפות אותם על הציבור.[77]
  • אין מקבילה בעולם לבית משפט שפוסל חקיקה של הכנסת על בסיס חוקה שאינה ברורה ושבית המשפט מעצב אותה, כפי שנעשה בישראל.[77]
  • התערבות תדירה של בית המשפט בכל נושא על ידי בחינת הסבירות שבפעולות הרשות המבצעת מבטלת למעשה את הפרדת הרשויות ומרכזת את כלל הסמכויות בידי הרשות השופטת.[78]
  • התערבותו של בית המשפט העליון בנושאים השנויים במחלוקת ציבורית פוגעת במעמדו ובאמון הציבור בו, כיוון שהיא הופכת אותו לצד במשחק הפוליטי.[79]
  • היבטים שונים של האקטיביזם השיפוטי, כמו הלכת אפרופים, פוגעים בוודאות המשפטית.[80][81]
  • המטרה המוצהרת של חקיקת חוקי היסוד הייתה להגביר את הקונצנזוס החברתי. לכן אסור שבג"ץ יפסוק בשמם, פסקים שמגבירים את השסע החברתי.[82]
  • כאשר בית המשפט מרחיב את סמכויותיו ואת תחומי עיסוקו שלא על פי חוק שמסמיך אותו לדון בהם, הוא פוגע בעקרון חוקיות המנהל, לפיו לרשות מותר לעשות רק מה שהותר לה במפורש בחוק.[83]
  • במדינות בהן נהוגה ביקורת שיפוטית כזו, שופטי הערכאה השיפוטית העליונה ממונים על ידי נבחרי הציבור, בשונה מהמצב בישראל.[77]

נימוקי התומכים:

  • אקטיביזם שיפוטי אפשר לבית המשפט להביא לידי ביטוי ערכי החברה ותפיסות היסוד שלה. דווקא השופט שנהנה מעצמאות שיפוטית, מסוגל לתת ביטוי לתפיסות אלו.[דרוש מקור][84]
  • פסיקה המבוססת על פרשנות מרחיבה של החוקה קיימת במדינות נוספות.[דרוש מקור]
  • האקטיביזם השיפוטי מונע פגיעה בזכויות הפרט על ידי הממשלה.
  • האקטיביזם השיפוטי מאפשר הגנה על הזכויות של האדם שעותר לבית המשפט.[85]
  • מלבד השמירה על זכויות אדם, לבית המשפט תפקיד חשוב בפיתוחה ושמירתה של תרבות מנהל תקין במדינה.[86]
  • בית המשפט צריך "להמשיך ולפתח את המסורת הליברלית שלו" גם כאשר היא אינה מקובלת על חלקים מהציבור.[86]
  • האקטיביזם השיפוטי נשען ברובו על חוקי היסוד ופסקאות ההגבלה שבהם, אותם ניסח המחוקק בעצמו ובכך מסר את הכוח להגבילו בידי בית המשפט.
  • הכנסת והממשלה יכולים לשנות את החקיקה או התקנות כתגובה לפסיקה.
  • מערכת הערכים בשראל מתומצתות בשני ביטויים שכתובים בחוקי היסוד, שהם החוקה: יהודית ודמוקרטית. שני הערכים שמהם בית המשפט גוזר את כל מה שמחייב בכל הפסיקה ונגזרות שלהם קיימות בחקיקה ובפסיקה.[87]
  • בישראל, יש לנבחרי הציבור מעורבות בוועדה למינוי השופטים. החל מ-2008 דרוש רוב של 7 מתוך 9 בוועדה לשם מינוי שופט בבית המשפט העליון, כשנבחרי הציבור הם ארבעה.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Keenan D. Kmiec, The Origin and Current Meanings of "Judicial Activism". California Law Review 92, 2004, p. 1447
  2. ^ 1 2 אקטיביזם שיפוטי – הערכה
  3. ^ במאמרו, מאוטנר מביא מהלכים אלה כביטוי להתגברות האקטיביזם השיפוטי בישראל
  4. ^ 1 2 3 זאב סגל, אקטיביזם שיפוטי – קווי מתאר, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  5. ^ דניאל פרידמן, אקטיביזם שיפוטי ונפלאות הסטטיסטיקה, באתר ynet, 23 במאי 2017
  6. ^ בג"ץ 311/60 י. מילר, מהנדס (סוכנות ויבוא) בע"מ נ' שר התחבורה ואחרים, ניתן ב-27 באוקטובר 1961. פ"ד כרך ט"ו, עמ' 1989–2010, פסקה 5 לפסק דינו של השופט זוסמן
  7. ^ בג"ץ 98/69 אהרן א' ברגמן נ' שר האוצר ואחר, ניתן ב-3 ביולי 1969. פ"ד כרך כ"ג, חלק ראשון, עמ' 693–700
  8. ^ הארנק והחרב, עמ' 32–33, 135
  9. ^ מיכל שקד, ‏הערות על ביקורת הסבירות במשפט המינהלי, משפטים ‏י"ב, תשמ"ב, עמ' 114
  10. ^ משה לנדוי, ‏כוחו של בית המשפט ומגבלותיו, משפטים ‏י', תש"ם
  11. ^ 1 2 מנחם מאוטנר, שנות השמונים - שנות החרדה, עיוני משפט כו (2), תשס"ו, עמ' 650
  12. ^ הארנק והחרב, עמ' 88–101
  13. ^ מנחם מאוטנר, הסבירות של הפוליטיקה, תיאוריה וביקורת 5, הוצאת מכון ון ליר, בעמ' 25
  14. ^ בג"ץ 156/75 פאוזי דקה נ' שר התחבורה, ניתן ב-27 בינואר 1976. פ"ד כרך ל', חלק שני, עמ' 94–109, פסקה 5 לפסק דינו של השופט שמגר
  15. ^ מרגית כהן, עילת אי הסבירות במשפט המינהלי: היבטים השוואתיים והערות נורמטיביות אחדות בתוך: ספר אור (2013). עמ' 796
  16. ^ הארנק והחרב, עמ' 135
  17. ^ מנחם מאוטנר, הסבירות של הפוליטיקה, תיאוריה וביקורת 5, הוצאת מכון ון ליר, בעמ' 26–27
  18. ^ מרגית כהן, עילת אי הסבירות במשפט המינהלי: היבטים השוואתיים והערות נורמטיביות אחדות בתוך: ספר אור (2013), עמ' 773
  19. ^ אהרן גרבר, זכות העמידה במשפט הציבורי בישראל, ספטמבר 2019, באתר פורום קהלת, עמ' 15
  20. ^ בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור ואחרים, ניתן ב-10 בנובמבר 1980. פ"ד כרך ל"ה, חלק ראשון, עמ' 421–450
  21. ^ בג"ץ 840/79 מרכז הקבלנים והבונים בישראל, ואחרים נ' ממשלת ישראל ואחרים, ניתן ב-10 באפריל 1980. פ"ד כרך ל"ד, חלק שלישי, עמ' 729–754
  22. ^ מרגית כהן, עילת אי הסבירות במשפט המינהלי: היבטים השוואתיים והערות נורמטיביות אחדות בתוך: ספר אור (2013). עמ', 796-797
  23. ^ בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור ואחרים, בעמ' 432 מול אות שוליים ג'
  24. ^ בג"ץ 910/86 רס"ן (מיל.) יהודה רסלר, עו"ד ואחרים נ' שר הביטחון, ניתן ב-12 ביוני 1988. פ"ד כרך מ"ב, חלק שני, עמ' 441–526, פסקה 43 לפסק דינו של השופט ברק
  25. ^ משה גורליהשימוש בביטוי מהפכה חוקתית הוא שגיאה; לא הכל שפיט, באתר הארץ, 12 במרץ 2003
  26. ^ הארנק והחרב, עמ' 89
  27. ^ ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, ניתן ב-6 באפריל 1995. פ"ד כרך מ"ט, חלק שני, עמ' 265–331
  28. ^ בג"ץ 141/89 תנועת לאו"ר – לב אחד ורוח חדשה ואחרים נ' יושב־ראש הכנסת ואחרים, ניתן ב-1 ביולי 1990. פ"ד כרך מ"ד, חלק שלישי, עמ' 529–574, פסקה 30 לפסק דינו של השופט ברק
  29. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית - עבר הווה ועתיד, ידיעות ספרים. עמ' 48–58
  30. ^ אהרן ברק, המהפכה החוקתית: זכויות יסוד מוגנות, משפט וממשל א', תשנ"ב, בעמ' 9
  31. ^ רע"א 1908/94 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נגד מגדל כפר שיתופי ואחרים, ניתן ב-9 בנובמבר 1995. פ"ד כרך מ"ט, חלק רביעי, עמ' 221–588
  32. ^ עמיר פוקס בצל סערת פסקת ההתגברות- כמה חוקים נפסלו עד היום על ידי בג"ץ? באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 17 באפריל 2018. יש גופים, כמו 'התנועה למשילות ודמוקרטיה', הסבורים כי מספר הפסילות גדול יותר
  33. ^ משה לנדוי, אקטיביזם שיפוטי (על אקטיביזם שיפוטי: בעד ונגד מקומו של בג"ץ בחברה הישראלית), המשפט ז, תשסב, עמ' 536
  34. ^ אורי ישראל פז, ‏אהרן ברק: הכנסת יכולה לבטל ברוב של שניים מול אחד את חוק יסוד כבוד האדם, באתר "תקדין", 30 באפריל 2015
  35. ^ שיה אגוזי ואילן מרסיאנו, הסמכה: רק ביהמ"ש העליון יוכל לבטל חוק, באתר ynet, 26 במאי 2003
  36. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית - עבר הווה ועתיד, ידיעות ספרים. עמ' 86-97
  37. ^ בג"ץ 1877/14 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת ואחרים, ניתן ב-12 בספטמבר 2017
  38. ^ בג"ץ 5239/11 אורי אבנרי ואחר נ' הכנסת ואחר, ניתן ב-15 באפריל 2015
  39. ^ בג"ץ 10662/04 סלאח חסן ואחרים נ' המוסד לביטוח לאומי ואחר, ניתן ב-28 בפברואר 2012. פ"ד כרך ס"ה, חלק ראשון, עמ' 782–882
  40. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית – עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים, עמ' 86–115
  41. ^ הארנק והחרב, עמ' 179
  42. ^ בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל ואחרים נ' שר האוצר ואחר, ניתן ב-24 בספטמבר 1997. פ"ד כרך נ"א, חלק רביעי, עמ' 367–423
  43. ^ בג"ץ 1031/99 איתן כבל נ' יושב־ראש הכנסת, חבר־הכנסת דן תיכון ואחרים, ניתן ב-26 במרץ 2002. פ"ד כרך נ"ו, חלק שלישי, עמ' 640–671
  44. ^ בג"ץ 6055/95 שגיא צמח ואחרים נ' שר הביטחון ואחרים, ניתן ב-14 באוקטובר 1999. פ"ד כרך נ"ג, חלק חמישי, עמ' 241–291
  45. ^ בג"ץ 8276/05 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי ואחרים נ' שר הביטחון ואחרים, ניתן ב-12 בדצמבר 2006. פ"ד כרך ס"ב, חלק ראשון, עמ' 1–56
  46. ^ בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואחרים נ' כנסת ישראל ואחרים, ניתן ב-9 ביוני 2005. פ"ד כרך נ"ט, חלק שני, עמ' 481–816
  47. ^ ת"פ (שלום תל אביב-יפו) 4696/01 מדינת ישראל נ' משה הנדלמן, ניתן ב-14 באפריל 2003
  48. ^ ריבלין: בג"ץ מוביל הפיכה שלטונית, באתר ערוץ 7, 22 במאי 2003
  49. ^ ע"פ (ת"א) 70597/04 משה הנדלמן נגד מדינת ישראל, ניתן ב-1 בדצמבר 2005, פסקה 20 לפסק דינה של השופטת שיצר
  50. ^ נועם שרביט, ‏שר המשפטים, דניאל פרידמן, הורה לגבש הצעת חוק שתגביל את סמכויות בג"ץ בביטול חוקים, באתר גלובס, 26 בפברואר 2007
  51. ^ תומר זרחין, פרידמן מקפיא היוזמה להגבלת השפיטות בעליון, באתר הארץ, 11.3.2008
  52. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית - עבר הווה ועתיד, ידיעות ספרים, עמ' 48–58
  53. ^ בייניש ופרידמן יספקו הסברים לכנסת, באתר ynet, 1 באוגוסט 2007
  54. ^ יובל יועז, חשין: "מי שירים יד על העליון, אגדע את ידו", באתר הארץ
  55. ^ רותי אברהם, דורנר: שר המשפטים פועל בחטא, באתר nfc
  56. ^ יובל יועז, ‏"חוק גרוניס" עבר בכנסת: אשר גרוניס יוכל לכהן כנשיא העליון, באתר גלובס, 2 בינואר 2012
  57. ^ מלכה רדוזקוביץ', ‏אחרי פסיקות בג"ץ: בנט ושקד עם תוכנית "לאיזון בין הרשויות", באתר גלובס, 14 בספטמבר 2017
  58. ^ ד"ר גיא לוריא ופרופ' יובל שני, תדירות פסילת הוראות חוק על ידי בית המשפט העליון, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ‏1 בינואר 2020
  59. ^ יהושע שופמן, ‏אקטיביזם שיפוטי, נרטיב ועובדות, בעיתון מקור ראשון, 16 ביוני 2019
  60. ^ מנחם מאוטנר, שנות השמונים - שנות החרדה, עיוני משפט כו (2), תשס"ו, עמ' 645
  61. ^ הארנק והחרב, עמ' 77–88
  62. ^ אסנת גריידי־שורץ, "המשפט הבינלאומי בפסיקת השופט המדינתי: על הקשר שבין תפיסת תפקיד רחבה לבין נטייה משב"לית חזקה", עיוני משפט ל"ד (2–3) 475 (2011)
  63. ^ אבישי גרינצייג, ‏בין המורה שמגר לתלמיד ברק: שיעור על גבולות האקטיביזם השיפוטי, באתר גלובס, 23 באוקטובר 2019
  64. ^ 1 2 רות גביזון, מרדכי קרמניצר ויואב דותן, אקטיביזם שיפוטי בעד ונגד: מקומו של בג"ץ בחברה הישראלית, ירושלים: הוצאת מאגנס, תש"ס
  65. ^ הארנק והחרב, עמ' 97–99
  66. ^ הארנק והחרב, עמ' 464
  67. ^ יהודה יפרח, ‏"השמאל התייאש מהדמוקרטיה והפך את בג"ץ למועצת החכמים", בעיתון מקור ראשון, 12 בינואר 2018
  68. ^ עדו בן פורתשקד: מעדיפה שופטים שמרנים ומרוסנים, באתר ערוץ 7, 29 בנובמבר 2017
  69. ^ יהודה שלזינגר, ‏"דרוש שינוי בשיטת מינוי השופטים - הווטו של המערכת המשפטית לא יכול להישאר", באתר ישראל היום, 10 ביולי 2019
  70. ^ אפרת וייס ואילן מרסיאנו, "ריבלין מאיים על בית המשפט והאיזון בין הרשויות", באתר ynet, 22 במאי 2003
  71. ^ תומר ניר, ‏יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין בביקורת חריפה על בית המשפט העליון, באתר "סרוגים", 26 באוקטובר 2017
  72. ^ Alexander M. Bickel, The Least Dangerous Branch: The Supreme Court at the Bar of Politics, p. 16
  73. ^ שלמה אבינרי, תנאים לשגשוגה של מדינת ישראל: הערות לסדרי ממשל בישראל, מוסד שמואל נאמן למחקר מתקדם במדע וטכנולוגיה, בעמ' 13–16
  74. ^ הארנק והחרב
  75. ^ בג"ץ 5853/07 אמונה – תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה, מר אהוד אולמרט, ניתן ב-6 בדצמבר 2007. פ"ד כרך ס"ב, חלק שלישי, עמ' 445–526, פסקה 9 לפסק דינו של השופט גרוניס
  76. ^ ראיון עם השופט צבי טל בתוך: ענת סרגוסטי (עורכת), ללא גלימה – שיחות עם שופטי בית המשפט העליון, ידיעות ספרים 2017, בעמ' 188–189. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  77. ^ 1 2 3 אורי שביט, דבר ראש האופוזיציה, הארץ, 12.11.99. באתר של רות גביזון
  78. ^ בג"ץ 910/86 רס"ן (מיל.) יהודה רסלר, עו"ד ואחרים נ' שר הביטחון, ניתן ב-12 ביוני 1988. פ"ד כרך מ"ב, חלק שני, עמ' 441–526, פסקאות 9–10 לפסק דינו של הנשיא שמגר
  79. ^ הארנק והחרב, עמ' 341
  80. ^ אלה לוי-וינריב, ‏אהרון ברק ליורם דנציגר: "דבריך דברי הבל ואתה שולף מהמותן", באתר גלובס, 1.6.2010
  81. ^ דניאל פרידמן, לפרשנות המונח "פרשנות" והערות לפסק דין אפרופים, המשפט, כרך ח', עמ' 483–492
  82. ^ מנחם אלון, מעריב 6.12.96
  83. ^ לפי דברי נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי בראין ל"הלשכה" בינואר 1995, רות גביזון המהפכה החוקתית - תיאור מציאות או נבואה המגשימה עצמה? ירושלים, המכון הישראלי לדמוקרטיה 1998. והמשפטן אורן סופר
  84. ^ אקטיביזם שיפוטי – הערכה, בעמ' 11
  85. ^ טובה צימוקי, אמירה לם, חוקי אהרן, באתר ynet, 31 בינואר 2018
  86. ^ 1 2 אקטיביזם שיפוטי – הערכה, בעמ' 10
  87. ^ נתי יפת, "החוק מאפשר לריבלין לקבוע את גורל נתניהו", באתר "זמן ישראל", 26 בנובמבר 2019 – ראיון עם פרופ' סוזי נבות