פרוטו-פמיניזם
פרוטו-פמיניזם (או: טרום-פמיניזם) הוא מונח המתאר תנועות או אישים שדגלו בערכי הפמיניזם, עוד קודם להגדרת המושג, ולרוב ללא קשר לפמיניזם המודרני. לעיתים משמש המונח גם לפמיניזם מן המאה ה-18 וה-19.
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל פמיניזם | ||
יוון העתיקהעריכה
אפלטון בספרו "המדינה" מגדיר את תפקיד הנשים בעיניו:
האם כלבים מחולקים ל"הוא" ו"היא" בציד ובשמירה ובשאר מטלותיהם ככלבים? או שמא אנו סומכים על הכלבים לבדם בשמירת הצאן ומשאירים את הכלבות בבית בעקבות הרעיון כי גידול והנקת גוריהם היא מטלה גדולה דיה עבורן?
— המדינה, ספר חמישי
במדינתו האידיאלית של אפלטון, הנשים והגברים נושאים בזכויות ובמטלות שוות, כשההבדל היחיד בעיניו הוא ההבדל הפיזי ביניהם, כשהגברים חזקים יותר מן הנשים.
המזרח התיכוןעריכה
ערך מורחב – מעמד האישה ביהדות
- ערך מורחב – מעמד האישה באסלאם
פרופ' שולמית שחר מצביעה על העובדה כי קודם עליית האסלאם הייתה נפוצה תופעת נשות העסקים. כדוגמה היא מציגה את ח'דיג'ה אשת מוחמד, שהיותה אשת עסקים מצליחה הייתה נורמה ולא יוצאת דופן. לאחר האסלאם, היא טוענת, נעלמה התופעה ללא שוב, עד לעת המודרנית. עם זאת, ניתן למנות מספר תאולוגים איסלאמיים בולטים שטענו לשוויון (אם כי חלקי) בין גברים לנשים, למשל: אבן ערבי טען כי נשים יכולות להגיע לאותם דרגות רוחניות כגברים. אבן עסאכר כתב כי נשים יכולות ללמוד, להשכיל ולקבל תארים אקדמאיים ולשמש כמורות. אבן רושד בן המאה ה-12 טען כי נשים זהות לגברים בכל התחומים, ומסוגלות לבצע את כל התפקידים שאותם מבצעים הגברים.[1]
ימי הביניים והרנסאנסעריכה
לפרוטו-פמיניזם בימי הביניים חשיבות רבה, בעיקר בגלל השפעתו העקיפה והישירה על הפמיניזם המודרני. בין השאר ניתן למנות את הסופרת מארי דה פרנס בת המאה ה-12, המשוררת הונציאנית קריסטין דה פיזאן בת המאה ה-14 מחברת הספר עיר הגבירות, לאורה צ'רטה סופרת של המאה ה-15, קתרין מאראגון והפילוסוף בן חצרה חואן לואיס ויוס שטען לזכות הנשים להשכלה, כמו גם רודולף אגריקולה בן התקופה.
המאה ה-17עריכה
מארי דה גורנה, חברתו ועורכתו של מישל דה מונטן, פרסמה ב-1622 את חיבורה "שוויון בין גברים לבין נשים" וב-1626 את "תרעומת הנשים", שני חיבורים פמיניסטיים. פרנסואה פולה דה לה-בארה (François Poullain de la Barre) פרסם ב-1673 את ספרו "De l'égalité des deux sexes" ("לשוויונם של שני המינים").
לאחר פרסום פמפלט מיזוגיני בשם "The arraignment of lewd, idle, froward, and unconstant women" ("כתב האישום של נשים זנותיות, עצלות, קשות-לב ובלתי ממושמעות") פרסמה נערה צעירה בשם רייצ'ל ספט, ביתו של כומר מקומי, מאמר נגדי. המאמר הכתוב היטב, טען לשוויונם של הנשים לעומת הגברים, ונכתב היטב תוך הפגנת ידע נרחב ורטוריקה מעולה. בנוסף לדעה הייחודית שהוצגה במאמר, באופן נדיר נכתב המאמר תחת שמה האמיתי של הכותבת, ולא תחת פסבדונים.
מעט מאוחר יותר, במחצית השנייה של המאה ה-17 פעלה וכתבה מרי אסטל, שני ספריה הידועים ביותר: "A Serious Proposal to the Ladies, for the Advancement of Their True and Greatest Interest" (הצעה רצינית לגברות, לקידום האינטרס האמיתי והעליון שלהן) (1694) ו-"A Serious Proposal, Part II" (הצעה רצינית, חלק שני) (1697). בספריה היא פורשת את משנתה בדבר מתן חינוך לנשים, דבר שבתקופתה נחשב כצעד נועז. מעט קודם לה, המלומדת ההולנדית-גרמנית אנה מריה ואן סכורמן פרסמה אף היא ספר בו קראה לחינוך לנשים.
לקריאה נוספתעריכה
- שולמית שחר, המעמד הרביעי: האשה בחברת ימי-הביניים, הוצאת דביר, 1983
