פרנסס בנג'מין ג'ונסטון
פרנסס בנג'מין ג'ונסטון (באנגלית: Frances Benjamin Johnston; 15 בינואר 1864 – 16 במאי 1952) הייתה צלמת אמריקאית שפעלה לאורך כמעט חצי מאה. ידועה בעיקר בזכות דיוקנאותיה, תמונות ארכיטקטורה של דרום ארצות הברית וסדרות צילומים המציגות אפרו-אמריקאים ואינדיאנים בראשית המאה העשרים.[1]
 | |
| לידה |
15 בינואר 1864 Grafton, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
16 במאי 1952 (בגיל 88) ניו אורלינס, ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית הקברות רוק קריק |
| מקום לימודים |
|
| תקופת הפעילות |
1883–1950 (כ־67 שנים) |
  | |
.jpg)
ראשית דרכה עריכה
נולדה בגרפטון אשר בווירג'יניה המערבית. הייתה הילדה היחידה ששרדה להורים עשירים ומרושתים היטב בוושינגטון הבירה.[2] אמה פרנסס אנטואנט בנג'מין הייתה מרוצ'סטר, ניו יורק. היא התחתנה עם אנדרסון דוניפאן ג'ונסטון ממייסוויל, קנטקי. בני הזוג עברו לבירה זמן קצר לאחר מלחמת האזרחים. פרנסס אנטואנט בנג'מין ג'ונסטון החלה קריירה בעיתונאות ככתבת מיוחדת בקונגרס והוכרה כאחת הנשים הראשונות שכתבו בענייני לאום. היא שימשה גם כמבקרת דרמה עבור העיתון "בולטימור סאן".[3]
פרנסס בנג'מין ג'ונסטון הצעירה גדלה בוושינגטון די.סי. וחונכה באופן פרטי. היא סיימה את לימודיה בשנת 1883 במכללה לנשים צעירות. אחר כך למדה אמנות באקדמיה ז'וליאן בפריז ובליגת הסטודנטים לאמנות בוושינגטון.[4] ג'ונסטון, צעירה עצמאית וחזקת רצון, כתבה מאמרים לכתבי-עת לפני שמצאה את דרכה היצירתית בצילום. את המצלמה הראשונה שלה היא קיבלה על ידי היזם ג'ורג' איסטמן, ידיד קרוב של המשפחה, מייסד חברת איסטמן קודאק, שפיתחה מצלמות במחיר שווה לכל נפש. היא קיבלה הכשרה בצילום ובטכניקות של חדר חושך מטומס סמילי, מנהל הצילום בסמית'סוניאן.
וושינגטון ופריז עריכה
היא צילמה דיוקנאות של חברים, משפחה ואנשים מקומיים לפני שעבדה כצלמת פרילנסרית וסיירה באירופה בשנות התשעים של המאה ה-19. שם היא השתמשה בקשר שלה לטומס סמילי כדי לבקר צלמים בולטים ולאסוף פריטים לאוספי המוזיאון. היא צברה ניסיון מעשי נוסף במלאכה שלה על ידי עבודתה בחברת איסטמן קודאק החדשה שהוקמה בוושינגטון הבירה, והעבירה סרטים לפיתוח וייעצה ללקוחות כאשר מצלמות היו זקוקות לתיקונים.
בשנת 1894 פתחה סטודיו לצילום משלה בוושינגטון, כאשר באותה תקופה הייתה הצלם היחיד בעיר. היא הייתה מקושרת היטב לאנשי העילית בוושינגטון והוזמנה על ידי מגזינים לצלם דיוקנאות של "ידוענים". ג'ונסטון מונתה כצלמת הרשמית של הבית הלבן ושימשה בתפקיד תחת הנשיאים בנג'מין הריסון, גרובר קליבלנד, ויליאם מקינלי ותאודור רוזוולט.[5]
בין תצלומיה תמונות של בני דורה המפורסמים, לרבות הסופרות סוזן ב. אנתוני ונטאלי קליפורד בארני והסופר מארק טוויין. היא צילמה את דיוקן החתונה של אליס רוזוולט, את האדמירל ג'ורג' דיואי על סיפונה של הספינה אולימפיה, את ילדיו של הנשיא תיאודור "טדי" רוזוולט משחקים עם פוני המחמד שלהם בבית הלבן וכן את גני הוילה המפורסמת של אדית וורטון במבואות פריז. על כן, כונתה ג'ונסטון "צלמת החצר האמריקנית".
יצירה מפורסמת נוספת שלה הייתה דיוקן-עצמי כאישה חדשה (התמונה המופיעה בראשית הערך).
תיעוד היומיום עריכה
"ליידי הום ז'ורנל", כתב עת של נשים, פרסם את מאמרה של ג'ונסטון בשנת 1897 "מה אישה יכולה לעשות עם מצלמה".[6] יחד עם הצלמת זאידה בן יוסוף, אצרה ג'ונסטון תערוכה של צילומים של עשרים ושמונה צלמות בתערוכת 1900 בפריז. לאחר מכן היא הוצגה בסנט פטרסבורג ובמוסקבה, אז באימפריה הרוסית, ולאחר מכן בוושינגטון הבירה.[7]
ג'ונסטון הרבתה בנסיעות בשנות השלושים לחייה, כאשר צילמה מגוון רחב של צלומים דוקומנטריים ואמנותיים, ביניהם של כורי פחם, עובדי ברזל, נשים המועסקות במפעלי טקסטיל בניו אינגלנד ושל מלחים מקועקעים על סיפון אוניות. באנגליה היא צילמה את שחקנית הבמה מרי אנדרסון, שהייתה חברה של אמה.
בשנת 1899, ג'ונסטון הוזמנה להמפטון אשר בווירג'יניה על ידי הוליס בורק פריסל, מכללה להשכלה לעבדים משוחררים שהוקמה לאחר מלחמת האזרחים, במטרה לפרסם את המכון ואת תלמידיו ולהציג את הצלחתו. עבודה זו הוסיפה לה מוניטין רב. סדרה זו, המתעדת את חייו הרגילים של בית הספר, נחשבת לעבודה המפורסמת ביותר שלה. היא הוצגה בתערוכה בפריז בשנת 1900.
היא צילמה אירועים כמו ירידים בעולם וחתימות על הסכם שלום.[8] ג'ונסטון צילמה את הדיוקן האחרון של הנשיא ויליאם מקינלי, בתערוכה הפאן-אמריקאית בשנת 1901 מעט לפני שהוא נרצח שם. יחד עם בת זוגה, מאטי אדוארדס יואיט, צלמת עצמאית מצליחה בפני עצמה, ג'ונסטון פתחה סטודיו בניו יורק בשנת 1913.
יואיט כתבה מכתבי אהבה לג'ונסטון במהלך מערכת היחסים ביניהן, המתוארים בספר "האישה מאחורי העדשה: חייה ויצירתה של פרנסס בנג'מין ג'ונסטון", 1864–1952. רבים מהמכתבים המוקדמים התמקדו בהערצתה של יואיט מיצירתה של ג'ונסטון, אך ככל שהרומן שלהן התקדם, הן הביעו יותר ויותר את אהבתן.
תיעוד אדריכלי עריכה
בשנות העשרים ג'ונסטון גילתה עניין בצילום אדריכלות. כאשר ניו יורק השתנתה בלחץ הפיתוח, היא רצתה לתעד בניינים וגנים לפני שאלו ייעלמו. עם ההתמקדותה בארכיטקטורה, היא התעניינה בתיעוד האדריכלות של הדרום האמריקאי. ג'ונסטון התעניינה בשימור ההיסטוריה היומיומית של הדרום האמריקאי באמצעות אמנותה. היא השיגה זאת על ידי צילומי אסמים, פונדקים ומבנים רגילים אחרים. היא לא הייתה מעוניינת לצלם את בתיהם המפוארים ומטעי העשירים של הדרום, אלא את המבנים המידרדרים במהירות ביישובים הכפריים, ולתעד את חיי היומיום של הדרום.[9]
תצלומיה נותרו משאב חשוב עבור אדריכלים, היסטוריונים וחוקרי שימור מודרניים. בשנת 1928 הציגה סדרה של 247 תצלומים של פרדריקסבורג, וירג'יניה, החל באחוזותיהם המתפוררות של העשירים ועד בקתות העניים. התערוכה קיבלה את הכותרת "סקר תמונות" - פרדריקסבורג הישנה, וירג'יניה - פאלמות' הישנה והמקומות הסמוכים, ותוארה "כסדרת מחקרים מצולמים של האדריכלות של האזור מימי הקולוניאליזם עד שנות 1830".
תיעוד הדרום עריכה
כתוצאה מתערוכה זו, אוניברסיטת וירג'יניה שכרה אותה לתיעוד מבניה, ומדינת צפון קרוליינה הזמינה אותה לתעד את ההיסטוריה האדריכלית שלה. לואיזיאנה שכרה את ג'ונסטון לתעד את השטח העצום של מטעים המידרדרים במהירות.
היא קיבלה מענק בשנת 1933 מתאגיד קרנגי בניו יורק לתיעוד הארכיטקטורה המוקדמת של וירג'יניה. מהלך זה הוביל לסדרת מענקים ותצלומים בשמונה מדינות נוספות בדרום. עותקים של כל תצלומיה מהפרויקטים הללו נמסרו לספריית הקונגרס לשימוש ציבורי. בדצמבר 1935 החלה ג'ונסטון בפרויקט לתיעוד מבנים היסטוריים של התקופה הקולוניאלית בווירג'יניה. הפרויקט במקור תוכנן להימשך שנה, אך הוא התארך והתפתח לפרויקט נרחב של שמונה שנים. במהלכו נסעה ג'ונסטון 50,000 מיילים וסקרה 95 ממחוזות וירג'יניה.[9]
ג'ונסטון נבחרה כחברת כבוד במכון האמריקני לאדריכלים על עבודתה בשימור מבנים ישנים בסכנה. האוספים שלה נרכשו על ידי מוסדות כמו מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, מוזיאון האומנויות של וירג'יניה ומוזיאון בולטימור לאמנות. אף על פי שנסיעותיה הבלתי נלאות צומצמו על ידי קיצוב דלק במלחמת העולם השנייה, ג'ונסטון המשיכה לצלם.
ג'ונסטון קנתה בית ברובע הצרפתי של ניו אורלינס בשנת 1940, ויצאה לגמלאות בשנת 1945.[10]
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- פרנסס בנג'מין ג'ונסטון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- כתבי פרנסס בנג'מין ג'ונסטון בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Frances Benjamin Johnston, 64 Parishes (באנגלית)
- ^ Humanities, National Endowment for the (1895-04-21). "The Washington times. (Washington, D.C.) 1894-1895, April 21, 1895, Image 9". p. 9. ISSN 2151-5263. נבדק ב-2020-07-18.
- ^ "Pioneering Woman Journalist Frances Antoinette Benjamin Johnston dies". New York Herald. 1920-06-11. p. 13. נבדק ב-2020-07-18.
- ^ Frances Benjamin Johnston - Biographical Overview and Chronology (Prints and Photographs Reading Room, Library of Congress), www.loc.gov
- ^ Humanities, National Endowment for the (1903-09-08). "The Minneapolis journal. [volume] (Minneapolis, Minn.) 1888-1939, September 08, 1903, Image 6". p. 6. ISSN 2151-3953. נבדק ב-2020-07-18.
- ^ "Woman and the Camera". The True Democrat. December 4, 1897. Retrieved December 10, 2011. Miss Frances Benjamin Johnston, the photographic artist, writes, in the Ladies' Home Journal, on "What a Woman Can Do With a Camera," telling the requisites for artistic and financial success in the pursuit of photography as a profession.
- ^ Zaida Ben-Yusuf: New York Portrait Photographer, npg.si.edu
- ^ ""Signing of the Protocol": Photos of the Noted Personages as the Historic Document was signed". The Evening Bulletin (Maysville, Ky). August 29, 1898. p. 4. Retrieved December 10, 2011.
- ^ 1 2 Gushee, Elizabeth (Spring 2008). "Travels Through the Old South: Frances Benjamin Johnston and the Vernacular Architecture of Virginia". Art Documentation: Journal of the Art Libraries Society of North America. 27 (1): 18–23.
- ^ Biography of Frances Benjamin Johnston | The Cultural Landscape Foundation, web.archive.org, 2012-05-14
- ^ Frances Benjamin Johnston House Historical Marker, www.hmdb.org (באנגלית אמריקאית)
- ^ Biography of Frances Benjamin Johnston | The Cultural Landscape Foundation, web.archive.org, 2012-05-14