פתיחת התפריט הראשי

פרעות טריפולי, לוב (1948)

פרעות טריפולי, לוב (1948) התרחשו ב-12 ביוני 1948 בטריפולי בירת לוב בעקבות הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. נרצחו בהן 13–14 יהודים, אך בפעולות "ההגנה" כנגד הפורעים נהרגו לפחות שלושה ואולי אף עד 30 מהפורעים[1].

רקעעריכה

יהודים גרו בלוב, בעיקר בטריפולי, החל מהמאה השלישית לפני הספירה[2]. לפני מלחמת העולם השנייה הגיע מספרם לכמה עשרות אלפים ואף כי בעקבות שואת יהודי לוב ופרעות טריפולי, לוב (1945), המספר ירד, עדיין, ב-14 במאי 1948, יום הקמת מדינת ישראל, חיו בה כ-38,000 יהודים, מרביתם בטריפולי.

מספר ימים לאחר הקמת מדינת ישראל, החלו לנהור מצפון אפריקה הצרפתית אלפי ערבים מתנדבים, להצטרף לצבאות הערביים בארץ ישראל. דרכם מזרחה עברה בלוב, שהייתה אז עדיין תחת שלטון בריטי ונוכחותם בה הסעירה והתסיסה את ערביי המדינה. פניות יהודיות לממשל הבריטי, לנקוט באמצעי ביטחון בעוד מועד, זכו להתעלמות מוחלטת. ביום שבת, ערב חג השבועות, ה-12 ביוני 1948, נחתו על יהודי לוב, אשר טרם התאוששו מפוגרום 1945, פרעות חדשות.

הפרעותעריכה

ב-12 ביוני 1948, אספסוף ערבי, אשר התאסף ב"באב אל-חורייה", ה"קסבה" של טריפולי, מצויד באלות שסכיני גילוח תקועים בהן, מוטות ברזל, סכינים, גרזנים, קרדומים וכיוצא באלה, הסתער באלפיו על הרובע היהודי של העיר. הכוונה הייתה לחזור על הפוגרום של שלוש שנים קודם לכן ואף ביתר שאת, אולם הפעם, בניגוד לפרעות 1945, הפורעים הערבים נתקלו בהתנגדות עזה של ארגון ה"הגנה" בשערי הרובע. אנשי ה"הגנה" הפעילו כנגד הפורעים נשק קר וחם כאחד, כולל רימוני יד ובקבוקי מולוטוב. ההמון הערבי, שהופתע מעוצמת ההתנגדות היהודית, נתפס לבהלה, במיוחד כאשר נפוצו בקרבו השמועות שארגון ה"הגנה" בארץ-ישראל הצטרף כביכול לאחיו המגינים בטריפולי ונסוג כל עוד רוחו בו, בהותירו מאחוריו הרוגים ופצועים.

הרובע היהודי ניצל, אולם ההמון הפורע לא התפזר אלא שם פעמיו לחלקי העיר האחרים, הבלתי מוגנים, ושם פגע ביהודים בודדים, בזז, חמס והצית בתים, חנויות, בתי-עסק רבים ובתי-כנסת יהודיים.

כאן נכנסו גם הבריטים לפעולה, הכריזו על מצב חירום ופעלו להחזרת הסדר על כנו, וזאת בניגוד לאוזלת היד, שהפגינו בפרעות 1945. הם פעלו הפעם בנחישות ובתקיפות ופיזרו את הפורעים תוך שימוש אף בנשק חם. כתוצאה מכך נקטעו הפרעות באיבן. גם הניסיונות שנעשו למחרת היום, לחדש את הפרעות דוכאו באותה תקיפות.

על פי הנתונים הבריטיים הרשמיים, בפרעות נהרגו 13 יהודים ו-3 ערבים, נפצעו קשה 22 יהודים ו-13 ערבים, נפצעו קל 16 יהודים ו-38 ערבים, איטלקי אחד ושוטר. המקורות היהודיים טוענים למאזן נפגעים שונה, בעיקר מהצד הערבי: נהרגו 14 יהודים, נפצעו קשה 22, נפצעו קל כ-100 ונאנסה אישה אחת. כ-30 עד 70 ערבים נהרגו לפי גרסת ה"הגנה" ועשרות רבות נפצעו. הפגיעות ברכוש היהודי היו חמורות ביותר: מאות בתי מגורים נפגעו וכ- 1,600 יהודים נותרו ללא קורת גג ונאלצו למצוא מפלט ברובע היהודי, במחנה הפליטים "פורטו בניטו". עשרות משפחות נותרו ללא מקור הכנסה ונפלו למעמסה על הקהילה.

רשימת קורבנות מאורעות הדמים תש"ח (ה' סיון) – 1948 (12 יוני), סה"כ 14 קורבנות: בריגה ממוס, זרוק רג'ינה, חביב דוד, לוי אליהו, לוי אסתר, לוי חיים, לוי ציון, לוי רבקה, לוי רחל ור' תשובה יוסף (סוסו) (חסרים 4 שמות)[1].

בינואר 1949 הכירה בריטניה, דה-פקטו, בישראל ונתנה היתר ליהודי לוב לצאת אליה. כ-90% מהיהודים ניצלו זאת ועלו לארץ. 4,100 היהודים שנותרו גם לאחר מתן העצמאות ללוב ברחו ממנה אף הם, בעקבות פרעות נוספות שנעשו בהם ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים. כיום אין יהודים במדינה.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • מוריס רומני, יהודי לוב: דו - קיום, רדיפות, עלייה, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2017
  • יעקב חג'ג' - לילוף, תולדות יהודי לוב, המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, תש"ס - 2000

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה