פתיחת התפריט הראשי
עדן (1999)

פרעות עדן הן פרעות שנערכו ביהודי עדן בין 2 בדצמבר ל-4 בדצמבר 1947 בעקבות החלטה 181 של האו"ם בכ"ט בנובמבר. בפרעות נרצחו 82 יהודים ו-76 נפצעו.

תוכן עניינים

הפרעותעריכה

לאחר החלטת החלוקה של עצרת האו"ם התנהלה במדינות ערב הסתה אנטי-יהודית. ברדיו, במקומות התכנסות פומביים ובמסגדים. בעדן הגיעו הדברים עד כדי עריכת פרעות ביהודים. בין 2 בדצמבר ל-4 בדצמבר 1947 ערכו ערביי עדן, שהייתה אז פרוטקטורט בריטי, פרעות בקהילה היהודית. הפרעות התחוללו בעקבות החלטת החלוקה של עצרת האו"ם מכ"ט בנובמבר, לפיה תחולק ארץ ישראל ותוקם מדינה יהודית על חלק ממנה. בפרעות נרצחו 82 יהודים ו-76 נפצעו. 106 מתוך כ-170 החנויות של היהודים, נבזזו. ארבעה בתי כנסת נשרפו עד אפר, 220 מבתי היהודים נשרפו, ניזוקו או נבזזו ושני בתי ספר יהודיים, האחד לבנים והאחר לבנות, רוקנו מכל תוכנם. היהודים חשו הקלה בשומעם כי יחידת "המגויסים של הפרוטקטורט של עדן" (Aden Protectorate Levies), יחידה צבאית בריטית שתפקידה היה להגן על שדות התעופה של עדן ולעזור למשטרה האזרחית,[1] הוחשו להגנתם, אך חיילי היחידה, שהיו ערבים, עצמו עיניהם מפני המתחולל, ואף ירו בעצמם ללא הבחנה אל עבר היהודים ורצחו רבים מהם.

לאחר הפרעותעריכה

לאחר הפרעות והטבח חשו יהודי עדן חוסר אונים, במשך זמן רב הם התקבצו חדורי אימה ברובע היהודי וחששו לצאת. קבוצת יהודים נוספת שסבלה בעדן הייתה של פליטים יהודים מתימן, שהצליחו, בדרכים קשות, לחצות את הגבול ולעבור לעדן בתקווה שיוכלו להגיע לארץ ישראל. פליטים אלו נדחו על ידי הבריטים, משום שלא היו אזרחי עדן ולא אזרחים בריטים. הפליטים הסתובבו ברחובות עדן חסרי קורת גג ומסתור, והיו הפקר להתנכלויות של הערבים בשל היותם חסרי הגנה. רק כאשר ארגון הג'וינט מימן הקמת מחנות לפליטים הללו, הסכימו הבריטים לבנות מחנה במרחק 30 ק"מ מן העיר, ובו הצטופפו 4,000 איש בתנאים קשים ביותר. הצלתם של יהודי עדן התאפשרה, כאשר בריטניה אפשרה לפליטים להמריא למדינת ישראל יחד עם הפליטים מתימן במבצע "על כנפי נשרים" בשנים 19491950.

חקירת הפרעות על ידי הבריטיםעריכה

ב-7 באפריל 1948 מינו השלטונות הבריטים את הארי הרברט טראסטד, זקן השופטים לשעבר בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי לעמוד בראש ועדת חקירה שתחקור את הפרעות. בדו"ח שלו, שבו השתדל טראסטד לשמור על חזות של אובייקטיבית, קבע טראסטד כי המהומות הוצתו בשל "רגשות אנטי-יהודיים שנוצרו כתוצאה מאירועים שמחוץ לעדן" (anti-Jewish feeling engendered by events outside Aden). בכך התכוון לארץ ישראל, אך מצא לנכון לאזן, ולציין מספר גורמים נוספים שגרמו לדעתו לפרעות:

  • אי ציות לחוק שפשה בקרב מגזרים שונים של האוכלוסייה בימי מלחמת העולם השנייה.
  • הפיקוח שהטילה הממשלה על מצרכים, שעודד הברחות והעלאת מחירים ופגע בכח הקניה של המטבע.
  • שביתת עובדי התחבורה של עדן שגררה אלימות.
  • בואם של יהודים מתימן לעדן "עובדה שיכולה הייתה לגרום לפחדים כלשהם, ללא ספק בלתי מבוססים, בין הפועלים הערבים כי היהודים יוכלו להתחרות בהם".

לקריאה נוספתעריכה

  • ראובן אהרוני, יהודי עדן: קהילה שהייתה, הוצאת אפיקים לתחיה רוחנית וחברתית, 1991.

קישורים חיצונייםעריכה