צ'ארלס אלסטון
צ'ארלס הנרי אלסטון (באנגלית: Charles Henry Alston; 1907 – 1977) היה צייר, פסל, מאייר אמריקאי, שחי ועבד בשכונת הארלם בעיר ניו יורק. אלסטון היה פעיל ברנסאנס של הארלם. אלסטון עיצב וצייר ציורי קיר בבית החולים הארלם ובבניין לביטוח חיים הדדי של גולדן סטייט. בשנת 1990 הפסל של אלסטון - "מרטין לותר קינג ג'וניור" הפך לדמות הראשונה של אפרו-אמריקאי שהוצגה בבית הלבן.
 | |
| לידה |
28 בנובמבר 1907 שארלוט, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
27 באפריל 1977 (בגיל 69) ניו יורק, ארצות הברית |
| לאום |
אפרו-אמריקאים |
| מקום לימודים |
|
| תקופת הפעילות |
1932–1977 (כ־45 שנים) |
| תחום יצירה |
ציור קיר |
| זרם באמנות |
אקספרסיוניזם מופשט, הארלם רנסאנס |
| הושפע על ידי |
אהרן דאגלס |
| בן או בת זוג |
Myra Adele Logan |
| האתר הרשמי | |
  | |
ביוגרפיה עריכה
ילדות עריכה
צ'ארלס הנרי אלסטון נולד ב־28 בנובמבר 1907 בשארלוט, צפון קרוליינה, לכומר פרימוס פריס אלסטון ואנה אליזבת (מילר) אלסטון, כילד הצעיר מבין חמישה ילדים.[1] שלושה שרדו בינקותם: צ'ארלס, אחותו הגדולה רוזמניאר ואחיו הגדול וונדל. אביו נולד לעבדות בשנת 1851 בצפון קרוליינה. לאחר מלחמת האזרחים הוא השלים את לימודיו וסיים את המכללה בשארלוט. הוא הפך למייסד הכנסייה האפיסקופלית של סנט מיכאל, עם קהל אפרו-אמריקני. הכומר אלסטון פגש את אשתו כשהייתה סטודנטית בבית הספר שלו. בשנת 1910 כשצ'ארלס היה בן שלוש, אביו נפטר לפתע.
בשנת 1913 התחתנה אנה אלסטון בשנית, להנרי בארדן, אחיו של אביו של רומרה בירדן. במהלך הנישואין, צ'ארלס ורומארה הפכו לבני דודים. שתי המשפחות גרו זו ליד זו. החברות בין רומארה לצ'ארלס תימשך כל חייהם.[2] בילדותו קיבל אלסטון השראה מציוריו של אחיו הגדול וונדל שהעתיק תמונות של רכבות ומכוניות. צ'ארלס שיחק גם עם חימר, ויצר פסל של צפון קרוליינה. אמו הייתה רוקמת מיומנת והתחילה לצייר בגיל 75. אביו היה גם טוב בציור, כפי שניכר כשחיזר אחרי אמו של אלסטון אנה עם רישומים קטנים במכתבים שכתב לה.[3]
בשנת 1915 עברה משפחת בירדן / אלסטון לניו יורק, כפי שעשו משפחות רבות במהלך ההגירה הגדולה. אביו החורג של אלסטון, הנרי בארדן, עזב לפני אשתו וילדיו כדי לקבל עבודה. הוא קיבל עבודת מפקח על מעליות ועל צוות דוכן העיתונים במלון ברטון באפר ווסט סייד. המשפחה התגוררה בהארלם ונחשבה למעמד הבינוני. בזמן השפל הגדול תושבי הארלם סבלו כלכלית. בבית הספר הציבורי 179 במנהטן הכירו ביכולותיו האמנותיות של הילד והוא התבקש לצייר את כל כרזות בית הספר במהלך שנותיו שם.[3]
להארי ואנה בירדן נולדה בת, אאידה סי בארדן (1917–2007).
השכלה גבוהה עריכה
אלסטון סיים את לימודיו בבית הספר התיכון שם היה מועמד למצוינות אקדמית והיה עורך האמנותי של מגזין בית הספר. בתיכון קיבל את צבעי השמן הראשונים שלו, ולאחר סיום לימודיו בשנת 1925 למד באוניברסיטת קולומביה, ודחה מלגה לבית הספר לאמנויות ייל.
אלסטון נכנס לתוכנית הקדם אדריכלית אך איבד עניין לאחר שהבין אילו קשיים היו לאדריכלים אפרו-אמריקאים בתחום. הוא נכנס לתוכנית לאמנויות יפות, וצייר קריקטורות למגזין בית הספר ג'סטר. הוא גם בילה במועדונים של הארלם, שם נוצרה אהבתו לג'אז ומוזיקה שחורה. בשנת 1929 סיים את לימודיו וקיבל מלגה ללמוד במכללת המורים, שם השלים תואר שני בשנת 1931.[1][3]
חיים מאוחרים עריכה
במשך השנים 43–1942, אלסטון הוצב בצבא באריזונה. כשחזר לניו יורק ב־8 באפריל 1944, התחתן עם ד"ר מיירה אדל לוגן, אז מתמחה בבית החולים הארלם. הם נפגשו כשעבד על פרויקט ציורי הקיר בבית החולים. הזוג גר קרוב למשפחה. במפגשים התכופים שלהם נהנה אלסטון לבשל ומיירה ניגנה בפסנתר. במהלך שנות הארבעים של המאה העשרים לקח אלסטון שיעורי אמנות מדי פעם, ולמד אצל אלכסנדר קוסטגלו.
בינואר 1977 נפטרה מיירה לוגן. חודשיים לאחר מכן ב־27 באפריל 1977 נפטר צ'ארלס אלסטון.[1]
טקס האזכרה שלו נערך בכנסייה האפיסקופלית של סנט מרטינס ב־21 במאי 1977 בעיר ניו יורק.
קריירה מקצועית עריכה
הוא החל גם ללמד במרכז האמנותי הקהילתי של הארלם, שנוסד על ידי אוגוסטה סאבאג', במרתף של מרכז שומבורג לחקר התרבות השחורה. סגנון ההוראה של אלסטון הושפע מעבודתם של ג'ון דיואי, ארתור ווסלי דאו ותומס מונרו. במהלך תקופה זו, אלסטון החל ללמד את ג'ייקוב לורנס בן העשר, עליו השפיע מאוד.[1]
בסוף שנות העשרים אלסטון הצטרף לבארדן ואמנים שחורים אחרים שסירבו להציג בתערוכות של קרן ויליאם א. הרמון, בה הוצגו אמנים שחורים בתערוכות נודדות. אלסטון וחבריו חשבו כי התערוכות האלה נוצרו עבור קהל לבן.
בשנת 1938 קרן רוזנוולד סיפקה כסף לאלסטון לנסוע לדרום, וזו הייתה הפעם הראשונה שהוא הגיע למקומות נידחים וצילם היבטים רבים בחיים הכפריים. צילומים אלה שימשו בסיס לסדרת דיוקנאות ז'אנר המתארת את החיים השחורים הדרומיים. באותה שנה אלסטון קיבל מענק שני מקרן רוזנוולד לנסוע דרומה, ובילה זמן רב באוניברסיטת אטלנטה.
במהלך שנות השלושים ותחילת הארבעים של המאה הקודמת, אלסטון יצר איורים למגזינים כמו פורצ'ן, מדמואזל, הניו יורקר, מלודי מייקר ואחרים.[1] הוא גם עיצב עטיפות אלבומים עבור אמנים כמו דיוק אלינגטון וקולמן הוקינס.[3] אלסטון הפך לאמן צוות במשרד למידע מלחמה ויחסי ציבור בשנת 1940, ויצר רישומים של אפריקאים אמריקאים בולטים. תמונות אלה שימשו יותר מ־200 עיתונים שחורים ברחבי הארץ על ידי הממשלה כדי "לשפר את היחסים עם האזרחים השחורים."[4]
בסופו של דבר אלסטון עזב את העבודה המסחרית כדי להתמקד ביצירות האמנות שלו. בשנת 1950 הפך למדריך הראשון האפרו-אמריקאי בליגת סטודנטים לאמנות, שם נשאר בפקולטה עד 1971. בשנת 1950 הוצג ציורו במוזיאון המטרופוליטן, ויצירות אמנות אחרות שלו רכש המוזיאון. הוא פתח את תערוכת היחיד הראשונה שלו בשנת 1953 בגלריה ג'ון הלר, שייצגה אמנים כמו רועי ליכטנשטיין. והציג שם חמש פעמים משנת 1953 עד 1958.
בשנת 1956 הפך אלסטון למדריך האפרו-אמריקני הראשון במוזיאון לאמנות מודרנית, שם לימד במשך שנה לפני שנסע לבלגיה מטעם MOMA. הוא ריכז את מרכז הקהילה לילדים באקספו 58. בשנת 1958 הוענק לו מענק ונבחר כחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות.[1]
בשנת 1968, אלסטון קיבל מינוי נשיאותי מלינדון ג'ונסון למועצה הלאומית לתרבות ולאמנויות. ראש העיר ג'ון לינדזי מינה אותו לנציבות האמנות בעיר ניו יורק בשנת 1969. בשנת 1973 התמנה לפרופסור מן המניין במכללת סיטי בניו יורק, שם לימד מאז 1968.
ציור אדם ותרבות עריכה
אלסטון שיתף אולפן ב"סטודיו 306" עם הנרי באנרן, ששימש מרחב פתוח לאמנים, צלמים, מוזיקאים, סופרים וכדומה. אמנים אחרים החזיקו חלל שם כמו ג'ייקוב לורנס, אדיסון בייט ואחיו לאון.[5] במהלך תקופה זו הקים אלסטון את גילדת האמנים של הארלם עם סאבאג' ואלבה לייטפוט כדי לפעול למען שוויון בתוכניות האמנות של WPA בניו יורק.
בשנים הראשונות של, סטודיו 306", אלסטון התמקד בציור דיוקנאות. עבודותיו המוקדמות כמו דיוקן גבר (1929) מציגות את הסגנון המפורט והריאליסטי של אלסטון המתואר דרך פסטלים ופחמים, בהשראת סגנון ווינולד רייס. בנערה בשמלה אדומה (1934) ובחולצה הכחולה (1935) השתמש אלסטון בטכניקות מודרניות וחדשניות עבור דיוקנאותיו של אנשים צעירים בהארלם.
.jpg)
בהשראת נסיעתו דרומה, החל אלסטון את "הסדרה המשפחתית" בשנות הארבעים. עבודות אלה מראות גם את ההשפעה שהיה לפיסול אפריקני על דיוקנאותיו, כאשר "דיוקן נער" מציג תכונות קוביסטיות יותר. דיוקנאות מאוחרים יותר מראים את השתנותו של אלסטון בסגנון, צבע, צורה ומרחב. דיוקנאות הקבוצה המשפחתית הם לרוב חסרי פנים, מה שלטענת אלסטון היא הדרך בה אמריקה הלבנה ראתה את השחורים.
הפשטות של המראה, הסגנון והרגש של ציורי המשפחה משקפים כנראה את המסע של אלסטון דרומה. תנועת זכויות האזרח של שנות השישים השפיעה עמוק על יצירתו, והוא יצר יצירות אמנות המביעות רגשות הקשורים באי-שוויון ויחסי גזע בארצות הברית.
באמצע שנות החמישים של המאה העשרים, החל אלסטון ליצור ציורים בסגנון מודרניסטי במיוחד. "אישה עם פרחים" (1949) תוארה כמחווה למודיליאני. "טקסיות" (1950) מראה את השפעת האמנות האפריקאית. "עבודות ללא כותרות" מציגות את השימוש שלו בשכבת-על צבעונית, ושימוש בצבעים שקטים, הוא הושפע מהגרניקה של פיקאסו, שהייתה יצירה אהובה עליו.
שחור ולבן עריכה
לתנועה לזכויות האזרח של שנות השישים הייתה השפעה גדולה על אלסטון. בסוף שנות החמישים החל לעבוד בשחור לבן, סגנון שהמשיך עד אמצע שנות השישים, והתקופה נחשבת לאחת החזקות ביותר שלו. חלק מהעבודות הן רישומים פשוטים של דיו שחור על נייר לבן, בדומה למבחן רורשאך. "ללא כותרת" מראה ניסיון לבטא את דרמת קטטה באמצעות כמה משיכות מכחול. אלסטון עבד עם שמן על מזוניט גם בתקופה זו. "שחור לבן 1" (1959) היא אחת העבודות היותר "מונומנטליות" של אלסטון. אפור, לבן ושחור נפגשים יחד בצורה רכה. אלסטון המשיך לחקור את הקשר בין גוונים מונוכרומטיים לאורך כל התקופה.
ציורי קיר עריכה
בהתחלה, עבודות הקיר של צ'ארלס אלסטון קיבלו השראה מיצירותיהם של אהרון דגלאס, דייגו ריברה וחוסה קלמנטה אורוסקו. הוא פגש את אורוזקו כשהכינו ציורי קיר בניו יורק. בשנת 1943 נבחר אלסטון לדירקטוריון האגודה הלאומית לציירי קיר. הוא יצר ציורי קיר לבית החולים הארלם, גולדן סטייט הדדיאל, המוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע, בית הספר הציבורי 154, בית המשפט למשפחה ופלילים של ברונקס ובית הספר התיכון אברהם לינקולן בברוקלין, ניו יורק.
ציורי קיר בבית חולים הארלם עריכה
אלסטון חקר את התרבות האפריקאית המסורתית, כולל רפואה אפריקאית מסורתית. הציור - "רפואה מאגית" מתאר את התרבות האפריקאית והריפוי ההוליסטי, שנחשב לאחת מהסצינות הציבוריות הראשונות של אמריקה על אפריקה. תחילה הייתה התנגדות לציורים אלה מטעם הוועדה האמנותית, אך לאחר ארבע שנים, מערכת ציורי הקיר האלה אושרה ובוצעה.
"הרפואה המאגית והרפואה המודרנית" הוצגו בתערוכה"אופקים חדשים באמנות אמריקאית" של המוזיאון לאמנות מודרנית.[5]
ציורי קיר של אלסטון נתלו בביתן הנשים בבית החולים מעל רדיאטורים לא מכוסים, מה שגרם לציור להתדרדר מהאדים. בשנת 1968, לאחר מותו של מרטין לותר קינג ג'וניור, התבקש אלסטון ליצור ציור קיר נוסף לבית החולים, שיוצב בביתן הקרוי על שמו של מנהיג זכויות האזרח שחוסל.
שנה לאחר מותו של אלסטון בשנת 1977, קבוצת אמנים והיסטוריונים, כולל הצייר הנודע רומרה בירדן והיסטוריונית האמנות גרטה ברמן, יחד עם מנהלי בית החולים, ומנציבות האמנות של ניו יורק, בדקו את ציורי הקיר והגישו הצעה לשיקומם לראש העיר אד קוץ'. הבקשה אושרה, והמשקם אלן פרנץ החל לעבוד בשנת 1979, והציל את ציורי הקיר מפני ריקבון נוסף. שנים רבות חלפו, וציורי הקיר החלו להתדרדר שוב - במיוחד עבודות אלסטון שהמשיכו לסבול מהשפעת הרדיאטורים. בשנת 2005 הודיע בית החולים הארלם על פרויקט של שני מיליון דולר לשימור ציורי הקיר של אלסטון ושלושה חלקים נוספים בפרויקט המקורי שהוזמן במסגרת הרחבת בית החולים.[1][3]
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של צ'ארלס אלסטון
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Charles Henry Alston - Artists - Hollis Taggart Galleries, web.archive.org, 2016-07-04
- ^ Myron Schwartzman, Romare Bearden, his life & art, New York : H.N. Abrams, 1990
- ^ 1 2 3 4 5 Charles Henry Alston - Artists - Hollis Taggart Galleries, web.archive.org, 2016-07-04
- ^ The Civil Rights Struggle, African American GIs, and Germany - A Digital Archive created by the GHI Washington, HCA Heidelberg, and Vassar College, web.archive.org, 2011-07-24
- ^ 1 2 Sharon F. Patton, African-American art, Oxford University Press, 1998