ציניקנים
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הכתיבה אינה אובייקטיבית ומייחסת לדעותיו האישיות של הכותב מעמד של עובדות. | |
הציניקנים או הקיניים (יוונית: κυνικοί, קיניקוי; שם הזרם: κυνισμός, קיניסמוס) היוו זרם פילוסופי ואורח חיים בעת העתיקה ביוון. אנטיסתנס יסד את הזרם הפילוסופי הזה במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס. זרם זה המשיך להתקיים עד לקיצו של העולם הרומי במאה ה-6 לספירה, בשינויים שונים.
הרציונל המרכזי של הפילוסופיה הציניקנית הוא כי בני אנוש יכולים להשיג אושר על ידי אימון יסודי ועל ידי חיים קרובים לטבע, דרך דחיית תאוות שונות כגון ממון, כוח, יחסי מין ותהילה. לפי גישה זו על האדם לחיות חיים נטולי תשוקות חומריות.
מקור השם
עריכהשמם של הקינים נגזר, כנראה, מקינוסרגס (Κυνόσαργες), שהיה גימנסיון באתונה אשר הוקדש להראקלס בו לימד אנטיסתנס (455–360 לפנה"ס), ראשון הפילוסופים הקיניים. מקור השם מהמילה היוונית לכלב – קיאון (κύων), שהיה כינויו של דיוגנס מסינופה (400–325 לפנה"ס).[1] סברה נוספת היא שמקור השם הוא אלגורי - ציניקן הוא אדם בעל אמירות נשכניות, כמו כלב שנושך.
הציניקנים העיקריים
עריכההציניקנים החשובים המוקדמים היו אנטיסתנס, דיוגנס איש סינופ, קראטס מתבאי, זנון מכתיון וביון מבוריסתנס. בתקופה הרומית המאוחרת הציניקנים העיקריים הם דמטריוס הציניקני (חברו של סנקה הצעיר), אואנומאוס ודמונקס. כל אלה דבקו בעקרונות שהעמיד אנטיסתנס.
רעיונות הציניקנים
עריכהאנטיסתנס היה תלמיד של סוקרטס, ממנו למד את העיקרון האתי הבסיסי שהטוב, ולא ההנאה, הוא המטרה של הקיום. הוא החל מהפכה אינטלקטואלית במהלכה הפסיקה החשיבה לעסוק בתחום הפיזי ועברה להתמקד ביישום של ההיגיון בהתנהגות המעשית היום-יומית של האדם. "הטוב", אומר סוקרטס, "הוא הידע": בהרמוניה של המוסר עם ההיגיון נמצאת המציאות האמיתית ביותר של האדם.
אנתיסתנס אימץ את העיקרון הזה במשמעותו המילולית ביותר ופירש "ידע" באופן הצר ביותר כפעולה והחלטה מעשית; הוא הוציא מכלל זה כל דבר חוץ מהרצון האנושי כשהוא מגשים עצמו בקיום הרגיל. כפי שבלוגיקה התוצאה של מהלך זה הייתה נומינליזם טהור, כך גם באתיקה הוא נדרש לאינדיבידואליזם, להכחשה של משמעותם של יחסים חברתיים ולאומיים ולפסילה של הלימודים המדעיים וכמעט כל דבר אחר שהיוונים החשיבו כחינוך. הוא וחסידיו הוליכו את האינדיבידואליזם הזה לקיצוניות. ההנאות הרגילות של החיים היו עבורם חסרות חשיבות ומזיקות מכיוון שהפריעו לפעולתו של הרצון. עושר, פופולריות וכוח ככלל מפריעים להגיון ומסיטים את הנשמה מהטבעי למלאכותי. האדם קיים רק עבור עצמו, ובעצמו בלבד; מטרתו הנעלה ביותר היא ידע עצמי והגשמה עצמית, בלי כל קשר למצב החברה והמדינה. עבור מטרה זו, עוני ושם רע הם יתרונות, מכיוון שהם גורמים לאדם להתעסק יותר בעצמו, מגבירים את השליטה העצמית שלו ומטהרים את האינטלקט שלו מהחיצוניות. האדם הטוב (כלומר החכם) אינו רוצה דבר: כמו האלים, הוא מספיק-לעצמו; "על האדם להגיע לחכמה – או שיקנה חבל"; הוא אזרח של העולם, ולא של מדינה מסוימת.
לוגיקה
עריכהבלוגיקה, אנטיסתנס הוטרד בבעיית האחד והרבים. כנומינליסט מובהק, הוא טען כי הגדרה ומשפט תמיד יהיו או סותרים או טאוטולוגים. רעיונות קיימים רק בהכרה החושבת אותם. "סוס", אומר אנתיסתנס, "אני יכול לראות, אבל את הסוסיות אני לא יכול לראות". הגדרה היא רק אופן מעגלי של טענת זהות: "עץ הוא גדילה צמחית", מבחינה לוגית, זהה לאמירה "עץ הוא עץ".
ציניקנים מאוחרים
עריכהככל הנראה זכה הציניקיזם לעדנה ברומא במאות ה-1 וה-2. דמטריוס ודמונקס זכו לשבחים רבים מסנקה ומרקוס אנאוס לוקאנוס בהתאמה. כנראה כי ציניקנים מאוחרים אלה התאימו עצמם לזמנים שבו הם חיו ונמנעו מההגזמות של דיוגנס ואחרים. אך הם עדיין היו נאמנים לרוחו של אנתיסתנס, וזכו למקום מכובד במחשבה הרומאית. פופולריות זו הביאה לכך שגם שרלטנים נמשכו לשורותיהם. לפיכך, ברומא ציניקיזם היה בחלקו מטרה לניגוח של הסאטיריקן ובחלקו אידיאל של ההוגה.
חשיבות הציניקיזם
עריכההציניקיזם היה התפתחות חשובה ביותר בעיון האתי. הוא הדגיש שתי אמיתות גדולות וחשובות. ראשית, האחריות האבסלוטית של היחיד כיחידה מוסרית, ושנית, האוטוקרטיה של הרצון. כמו כן, הציניקנים היו חשובים כמקדימי הסטואה. הקרבה ביניהם מודגמת באמירתו של יובנליס, כי ההבדל היחיד בין ציניקן לאיש סטואה היה בגלימה שלו. על פי דיוגנס לארטיוס, זנון מכתיון שייסד את האסכולה הסטואית היה תלמידו של הציניקן קראטס.[2]
חשיבותם של עקרונות האסכולה אינה רק בערך הפנימי של האתיקה שלהם, אלא גם בעובדה שהם מהווים את הקשר בין סוקרטס לבין הסטואים, בין הפילוסופיה היוונית בעיקרה של המאה ה-4 לפנה"ס לבין מערכת מחשבה שהשפיעה עמוקות על האתיקה בימי הביניים ובעת החדשה. מאז תקופתו של סוקרטס ובאופן רציף עד לתקופתו של אדריאנוס, האסכולה יוצגה על ידי אנשים בעלי אינדיבידואליות חזקה.
ביקורת
עריכהטוענים לאסכולה זו ספגו לעיתים ביקורת בקרב עמיתיהם. מסופר כי דיוגנס וקראטס ניסו להכריח את חבריהם להתנהג על פי עקרונותיהם באופן חסר טאקט ופולשני. עצם מהותה של הפילוסופיה שלהם חייבה התנגדות לנימוסים חברתיים. היה בלתי אפשרי "לשוב לטבע" בתוך החברה המורגלת במלאכותיות של נימוסים ומנהגים ללא זעזוע התחושות העדינות של חברה זו. כמו כן, הגיוני כי תחושת האופוזיציה הביאה חלק מהציניקנים לתחושה והצגה של עליונות. עם זאת, המוזרויות של כמה יחידים אינה מעידה בהכרח על תכונות של האסכולה כולה או של הדעות שלה.
ניתן להצביע על שתי טענות כנגד הפילוסופיה הציניקנית. ראשית, הם אינם מפתחים את המסומל במילה "ידע". "הטוב הוא הידע"; ידע של מה? ומה הקשר בין הידע הזה לבין הרצון? שאלות אלה מעולם לא נענו על ידם באופן משביע רצון. שנית, הם נכשלו בטעות הטבעית של הדגשת הצד החייתי של "הטבע" שהיה הקריטריון האתי שלהם. כשהם מתנגדים לריסונים המלאכותיים של התרבות, הם היו עשויים להתדרדר לחייתיות ממש. רבים מהם תמכו בעקרון של נשים משותפות. הסטואה פיתחו את הדוקטרינות האלה בצורה פחות קיצונית, ונתנו למלים "טבע" ו"ידע" פירושים שלמים יותר ופחות קיצוניים.
לקריאה נוספת
עריכה- אביבה קציר, תולדות התקופה ההלניסטית, האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 9, הפילוסופים הקיניים, עמ' 14–17
קישורים חיצוניים
עריכה
- "ציניות", ב"מילון להיסטוריה של הרעיונות"
- ציניקנים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ציניקנים (פילוסופיה יוונית), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה