ציקלון בה
ציקלון בי CYCLON B (בגרמנית: Zyklon B או Uragan D 2, נהגה גם: ציקלון בֶּה) הוא שמו המסחרי של חומר שנועד במקורו להשמדת מזיקים. הנאצים עשו בו שימוש נרחב לרצח המוני של יהודים ואחרים, בתאי גזים שהוסוו כמקלחות.
הרעל שימש בעיקר במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ובמידה פחותה בהרבה במחנות אחרים כגון מיידנק.
החומר היה עשוי כדוריות של חומר נקבובי: דיאטומיט (המשמש כחומר ספיגה ובידוד עקב יכולת הספיגה הגבוהה שלו) או סיבי עץ (pulp) שהיו ספוגים במימן ציאנידי (HCN) (אשר נקודת הרתיחה שלו היא 26°C). ברגע שהוצא מאריזתו האטומה ובא במגע עם אוויר, התאדה ממנו גז החנק מימן ציאנידי.
את הציקלון בי המקורי פיתח בשנות ה-20 פריץ הבר, כימאי גרמני נודע ממוצא יהודי (חתן פרס נובל לכימיה), כחומר להשמדת מזיקים. בתחילת 1934 אילצו אותו הנאצים לעזוב את גרמניה, עקב יהדותו.
קדם לציקלון בה החומר ציקלון אה, Zyklon A שנועד אף הוא להשמדת מזיקים, אך ייצורו נאסר באמנת ורסאי, לאחר שהתברר שניתן להשתמש בו כנשק כימי לפגיעה בבני אדם. בגרסתו המקורית כלל ציקלון בה גם חומר בעל ריח או מגע מיוחדים, שנועד להתריע על החשיפה לגז, אך הנאצים הזמינו אצל היצרנים, "אי גה פארבן", גרסה שממנה הוצא חומר זה. לאחר המלחמה הועמדו לדין חלק ממנהלי המפעל שייצר את ציקלון בה בפני בית דין צבאי אמריקאי בנירנברג וכמה מהם נידונו לתקופות מאסר על חלקם בתהליך ההשמדה.
תחילה שימש ציקלון בה במחנות הריכוז להשמדת כינים, כדרך למניעת התפשטותה של מחלת הטיפוס. בספטמבר 1941 החלו ניסויים במחנה ההשמדה אושוויץ, בשימוש בחומר לרצח בני אדם.
