קוד הייז
קוד הייז (Hays) או קוד ההפקה היה מערכת של הנחיות הנוגעות להפקת סרטי קולנוע, אשר אומצו מרצון על ידי אגודת מפיקי ומפיצי הקולנוע של אמריקה (Motion Pictures Producers and Distributors Association - MPPDA, שהפכה בשלב מאוחר יותר ל"אגודת הקולנוע של אמריקה" - Motion Picture Association of America - MPAA), איגוד רב עוצמה הכולל בתוכו את נציגי אולפני הקולנוע הגדולים. בין השנים 1922 עד 1945 עמד בראש האגודה ויל הייז, עורך דין ששימש כאחראי על שירותי הדואר, וכמנהל מסע הבחירות של הנשיא וורן הרדינג. הייז, השמרן בדעותיו, הוא שעיצב את הקוד, תכניו ומטרותיו, והקוד קרוי על שמו. הקוד היווה מעין צנזורה פנימית של האולפנים הגדולים, אומץ רשמית על ידי האגודה בשנת 1930, ואכיפתו החלה בשנת 1934. בשנת 1967 נפסקה אכיפת הקוד. הקוד קבע במפורש מה נחשב כמקובל מבחינה מוסרית בהפקת סרטי קולנוע בארצות הברית, ומה נחשב כבלתי מקובל, והיווה את אחד הגורמים המרכזיים בעיצוב הקולנוע ההוליוודי של שנות השלושים והארבעים של המאה ה-20, כמו גם בעיצוב האינטראקציה בינו לבין קהל הצופים שלו.
הוראות הקוד
עריכהקוד ההפקה כלל את העקרונות הכלליים הבאים:
- אף סרט לא יוריד את התקנים המוסריים של צופיו. הסימפתיה של הקהל לא תופנה לצדו של הפשע, החטא או הרשע.
- הסרטים יציגו תקנים מוסריים נכונים לחיים, הכפופים אך ורק לדרישות הדרמה והבידור.
- החוק, חוק הטבע או חוק האדם, לא יוצג באופן מגוחך, ואהדת הקהל לא תופנה לאלו המפרים אותו.
הגבלות מיוחדות נבעו מ"עקרונות כלליים" אלו:[1]
- עירום וריקודים מפתים נאסרו.
- לעג לדת נאסר. כהני כל דת לא יוצגו כדמויות קומיות או כנבלים.
- לא יוצג שימוש בלתי חוקי בסמים, כמו גם שימוש במשקאות אלכוהוליים "כאשר אינו נדרש לצורכי העלילה או הצגת דמות באופן ראוי".
- שיטות של פשיעה (כגון פיצוח כספות, הצתה, הברחה), לא יוצגו במפורש.
- התייחסויות ל"סטיות מיניות", ומחלות מין נאסרו, כמו גם הצגתה של לידה.
- נאסרו מילים וביטויים הנחשבים ל"פוגענים".
- סצנות של רצח יוצגו באופן שיניא את הצופה מלחקותם בחיים, ורציחות אכזריות לא תוצגנה במפורש. אין להצדיק נקמת דם.
- קדושת הנישואים וחיי המשפחה תישמר. "הסרטים לא יציגו כי הצורות הנחותות של חיי המין מקובלות". ניאוף ומין לא ראוי, למרות שהם דרושים לעיתים לצורכי העלילה, לא יוצגו במפורש או יוצדקו, ולא יוצגו כאופציה אטרקטיבית.
- לא תוצג מערכת יחסים מינית בין אנשים מגזעים שונים.
- "סצנות של תשוקה" לא יוצגו כשאינן הכרחיות לקידום העלילה. יש להימנע מ"נשיקות מוגזמות ומלאות תשוקה", כמו גם מכל הצגה שעלולה "לגרות את האלמנטים הנמוכים והבסיסיים ביותר".[2]
- דגל ארצות הברית יוצג רק באופן מכובד, כמו גם עמים זרים וההיסטוריה שלהם.
- וולגריות, המוגדרת כ"נושאים נחותים, מגעילים, בלתי נעימים, אם כי לאו דווקא מרושעים" חייבת להיות מוצגת באופן התואם את הטעם הטוב. עונש מוות, עינויים, אכזריות לילדים ולבעלי חיים, זנות, וניתוחים יוצגו ברגישות הראויה.
 במאים שונים מצאו דרכים יצירתיות לעקוף את איסורי הצנזורה של קוד הייז. דוגמה לכך ניתן למצוא למשל בסרט נודעת (1946) של הבמאי אלפרד היצ'קוק. על מנת שלא לראות נשיקה יותר משלוש שניות, הופסקה סצנת הנשיקה בסרט כל שלוש שניות. אורכה של סצנת הנשיקה כולה הוא שתיים וחצי דקות. |
היסטוריה
עריכהלפני כניסת הקוד לתוקף
עריכהלאחר פסיקת בית המשפט העליון של ארצות הברית בשנת 1915, בפסק דין "מיוצ'ואל פילם קורפוריישן נ. ועדת המסחר של אוהיו" כי סרטי הראינוע אינם נכללים בתיקון הראשון לחוקה, ומכאן כי הם כפופים למגבלות על חופש הדיבור, החלו ערים שונות לקבוע מגבלות וחרמות על סרטים "בלתי מוסריים", והאולפנים החלו לחשוש מחקיקה פדרלית בנושא.
בתחילת שנות ה-20 טלטלו את הוליווד שלושה סקנדלים גדולים: משפטי רצח של כוכבים כרוסקו ארבוקל, כוכב קומי שהואשם באחריות למותה של כוכבנית בשם וירג'יניה ראפ במסיבת חשק פרועה; רצח הבמאי ויליאם דזמונד טיילור, פרשה שחשפה את הציבור לאורח החיים של כוכבי הקולנוע; ומותו, הקשור לצריכת סמים, של הכוכב וולאס ריד. סיפורים אלו שאירעו כמעט באותו הזמן, זכו לטיפול סנסציוני בידי העיתונות. נראה כי הם מאשרים את התפיסה שהוליווד היא בבסיסה מקום בלתי מוסרי, "עיר החטאים".
בדיקות סטטיסטיות שנערכו בשנות העשרים בארצות הברית חשפו את הנתונים הבאים: בכל שבוע נמכרו כ־90 מיליון כרטיסי קולנוע ברחבי ארצות הברית. כ־40 מיליון מאותם כרטיסים נמכרו לקטינים, כ־17 מיליון מהם לילדים מתחת לגיל 14. בסוף שנות העשרים הייתה ארצות הברית מבוהלת מההשפעה הסוחפת של הקולנוע על האוכלוסייה הרחבה, ובמיוחד על הנוער שגדל והתחנך לאורו של המדיום החדש. בשנות השלושים ערכו פסיכולוגים וסוציולוגים מחקרים נוספים, אשר איששו את ההנחה שסרטים משפיעים על ילדים ברעיונות חדשים, בדרכם לפירוש העולם והמציאות, ההתנהגות היום-יומית וההתנהגות המינית.
הלחץ הציבורי הביא בשנת 1922 ליצירתה של ה-MPPDA. האולפנים הגדולים, שיזמו את יצירת האגודה, רצו להקרין תדמית חיובית של תעשיית הסרטים. בראש האגודה הועמד עורך הדין השמרן ויל הייז אשר היה בעבר הממונה על שירותי הדואר בארצות הברית, ומנהל מסע הבחירות של הנשיא וורן גמליאל הרדינג. הייז קרא לאכיפת תקן מוסרי על הסרטים המופקים בהוליווד.
במשך שמונה שנים ניסה הייז לאכוף את סמכותו המוסרית על תעשיית הסרטים, אך לשווא. משרדו של הייז הוציא רשימה של "אל תעשו" ו"היזהרו" בשנת 1927, אך רוב המפיקים התעלמו ממנה.
עם עלייתו של הסרט המדבר בשנת 1927, הורגש צורך בקוד כתוב. קוד ההפקה נכתב בצורה ברורה מראש על מנת לחנך ולתעל את הצופים על פי עקרונות פרוטסטנטיים וקתוליים אשר היו בעלי עוצמה באותן שנים.
הקוד אומץ על ידי ה-MPPDA ב-31 במרץ 1930, אך לא נעשו כל תקנות לאכיפתו. התקופה שבין 1930 ל-1934 נחשבת לתקופת ביניים בה אמנם הקוד היה קיים, אך האולפנים התעלמו מקיומו.
עוד בשנת 1933 לעגו האחים מרקס לקוד בסרטם "מרק ברווז" כאשר הראו חדר שינה של אישה, ובו מושלכות נעלי גבר, ופרסות סוס. המדובר ברמיזה מינית המנוגדת לכל כללי הייז, אך כאשר הראתה המצלמה את המיטה עצמה, הסתבר כי ישן בה הארפו מרקס, ולצידו סוס.
ה-MPDDA הגיב לסרטים האלימים שנוצרו בתקופה זו באמצעות חיזוק הקוד. נוספו לקוד הוראות נוספות, ולצד ה-MPPDA פעל אף "לגיון הצניעות הקתולית" אשר קבע איזה סרטים לא ראוי לקתולים לראות.
אכיפה
עריכהלאחר שאומץ בשנת 1930 לא נקבעה לקוד מסגרת אכיפה מחייבת. תיקון לקוד מ-13 ביוני 1934 הקים את מינהל קוד ההפקה, שדרש כי כל הסרטים המופקים יקבלו את אישורו בטרם יופצו לקהל. למשך עשרים השנה הבאות, כמעט כל הסרטים המופקים בארצות הברית היו כפופים למינהל זה.
הקוד לא נוצר או נאכף על ידי הרשויות הפדרליות, רשויות המדינות או רשויות מקומיות. למעשה הקוד אומץ מרצון על ידי האולפנים הגדולים על מנת להימנע מצנזורה ממשלתית, ולהעדיף את הצנזורה העצמית המבוטאת בקבלת הקוד.
אכיפת הקוד הובילה לביטולם של מוסדות צנזורה קיימים. סרטים שיוצרו מחוץ לארצות הברית, צונזרו על ידי מינהל המכס של ארצות הברית. כך נמנע, בשנת 1932 הייבוא מהונגריה של הסרט "אקסטזי" בכיכובה של הכוכבת שתהיה ידועה כהדי לאמאר, אשר הציג סצנות מיניות, בהן נראית לאמאר בחזה חשוף. ערעור לבית המשפט על פעולת המכס נדחה בשל העובדה כי בית המשפט העליון קבע כי הסרטים אינם מוגנים על ידי התיקון הראשון לחוקה.
בראש מינהל האכיפה הועמד פקיד בשם ג'וזף ברין. תחת הנהגת ברין הונהגו כללי אכיפה נוקשים וידועים לשימצה. ברין נהג לשנות תסריטים באופן שהכעיס כותבים ובמאים. עם זאת, דווקא מסגרת נוקשה זאת הובילה לתחכום קולנועי שהוסיף והשתכלל. הצורך להתגבר על האיסורים חייב לעיתים דמיון רב. בין השורות התפתח המתח בין הגלוי לסמוי שיצר לעיתים סרטים מעניינים ומורכבים דווקא בשל הצורך להערים על הצנזורה.
הפעולה הממשית הראשונה של הצנזורים הייתה בהפקת הסרט "טרזן וזוגתו" משנת 1934, בו הושמטו סצנות עירום קצרצרות, בהן צולמה כפילת גוף לכוכבת מורין או'סאליבן. מקרה נוסף, שהוצג בסרטו של מרטין סקורסזה "הטייס" משנת 2004, הוא הצנזורה על הסרט "פורע החוק" משנת 1943, שהופק על ידי הווארד יוז. המינהל סירב לאשר את הסרט, והסרט לא הוצג במשך שנים, במיוחד בשל העובדה שמסע הפרסום לסרט התמקד בשדיה של השחקנית ג'יין ראסל שהייתה אהובתו של יוז. יוז התעקש, ולבסוף הצליח לשכנע את ברין כי שדיה של ראסל אינם מהווים הפרה של הקוד, ולאפשר את הצגת הסרט ברחבי ארצות הברית. הסרט הוצג לבסוף בשנת 1946 לאחר שלוש שנים אותן בילה יוז בפרסומו, והרצון לצפות בדבר שנאסר על הקהל במשך שלוש שנים הביא להצלחתו הכבירה של הסרט בקופות.
שנות החמישים והשישים
עריכהבשנות החמישים והשישים החלה הפרדה בין שני תחומים. מצד אחד, חל שיפור בתחומים הקשורים למיניות וזוגיות הטרוסקסואלית, כולל קשרים רומנטיים בין "גזעים" בקולנוע. מצד שני, נותר על כנו, ואף החמיר, האיסור על אזכור של קשרים בין בני אותו מין, ואזכור תחום הלהט"ב.
בשנות החמישים החלה רדיפה של הומואים ולסביות בארצות הברית, על ידי הממשל הפדרלי של ארצות הברית, שכונתה בהלת הלבנדר, ונהגה במקביל למקארתיזם האנטי-קומוניסטי. מכיוון שהקהילה הפסיכיאטרית התייחסה באותה התקופה לנטיות חד מיניות כאל מחלת נפש, נחשבו הומואים ולסביות למוּעדים לסחיטה ועל כן היוו "סיכון ביטחוני". תקופה זו היוותה קרקע פורייה להמשך קיומו של קוד הייז, והעלמת כל רמז להומוסקסואליות בסרטים.
השיפור בתחומים האחרים לא היה מיידי והתרחש בהדרגה. הוליווד פעלה במסגרת מגבלות הקוד עד לשנות ה-60 במהלך "תור הזהב של הוליווד" עד לסיומה, כאשר הסרטים עמדו בפני האיום הגדול מצד הטלוויזיה. היה על הוליווד להציע משהו שישכנע את האמריקנים לצאת מביתם, ואותו דבר מה לא יכול היה להימצא בתוך המסגרת המגבילה של הקוד.
בנוסף לאיום מצד הטלוויזיה, היה האיום הגובר מצד סרטים זרים. סרטים כ"גונבי האופניים" של הבמאי ויטוריו דה סיקה שהציג סצנה בה הגיבורים מדברים עם פרוצות בבית בושת, הביאו למשבר. מצד אחד היה ברור כי המדובר ביצירת אמנות, וכי הסצנה אינה כוללת תוכן מיני או פרובוקטיבי. מצד שני, על פי קוד ההפקה, לא ניתן היה להפיק סצנה דומה בסרט שיוצר בארצות הברית. ה-MPPDA, אשר הפך בינתיים ל-MPAA, דרש כי הסצנה תוסר, ויצר מחלוקת ציבורית.
שיטת הבעלות באולפנים הגדולים נמצאה כנוגדת את חוקי הגבלים העסקיים של ארצות הברית, והאולפנים הוכרחו לוותר על הבעלות באולמות ההקרנה עצמם. לא הייתה כל דרך בה יכלו האולפנים למנוע הצגת סרטים זרים, המפרים את הקוד. שבירת שיטת האולפנים הגדולים הביאה גם לאפשרות ליצירת סרטים עצמאיים בידי גורמים מקומיים שלא ראו עצמם כפופים לקוד.
בשנות השישים, חרם מצד "ארגון הצניעות" כבר לא הבטיח את כישלונו של סרט, והקוד החל להראות כדבר שזמנו עבר. המפיקים הבינו כי יוכלו להתעלם מהקוד, ועדיין להרוויח מיצירת סרטים.
בזמן זה היה צורך בהגמשת הקוד. הקוד אכן עבר שינוי ב-1951, אך לא במטרה להגמישו, כי אם במטרה להקשיחו. מילים מסוימות נקבעו כאסורות, ונושאים נוספים נאסרו. הדבר הגביר עוד יותר את ההתנגדות של יוצרי הקולנוע לקיום הקוד.
בשנת 1952 קבע בית המשפט העליון כי לא ניתן לאסור על הצגת סרטו של רוברטו רוסליני "הנס", ובכך נהפכה ההחלטה משנת 1915 לפיה אין תעשיית הסרטים מוגנת על ידי התיקון הראשון לחוקה.
בראש ההתנגדות לקוד עמד הבמאי אוטו פרמינגר אשר סרטיו הפרו שוב ושוב את הקוד בשנות החמישים. סרטו "הירח הוא כחול" משנת 1953 עסק באישה המנסה להתגרות בשני מחזרים, ולהסיתם זה כנגד זה, בעודה מנסה לשמור על בתוליה עד לחתונתה. הסרט השתמש במילים אסורות כ"בתולה", "פיתוי" ו"פילגש" והופץ ללא אישור המינהלת. הסרט "האיש בעל זרוע הזהב", משנת 1955, שאף אותו ביים פרמינגר, עסק בנושא האסור של שימוש בסמים. "אנטומיה של רצח" משנת 1959 עסק באונס. סרטים אלו של פרמינגר היו התקפה ישירה על סמכותו של קוד ההפקה, ומאחר שהצליחו בקופה, החישו את ביטולו של הקוד.
בשנת 1954 פרש ג'וזף ברין, והוחלף בג'פרי שורלוק. שורלוק הצהיר, בריאיון לעיתונות, כי בכוונתו להביא לגישה רחבה יותר וקלילה יותר באכיפת הקוד.
בשנת 1960 עם הקרנת הסרט "פסיכו" של הבמאי אלפרד היצ'קוק ללא אישור המינהלת, היה ברור כי סמכותו של הקוד אינה קיימת עוד.
עם זאת, הצנזורה הפנימית של אולפנים רבים בנוגע לתכנים הומוסקסואליים, שעדיין נחשבו בשנות השישים כבלתי מוסריים, נותרה על כנה עוד כעשרים שנה.
סופו של הקוד
עריכהסרטים בריטיים שהוצגו בארצות הברית בתחילת שנות השישים הציעו ראייה חדה של המציאות החברתית, שכללה התייחסות לתפקידים מגדריים ולהומופוביה. אף על פי שגישה זו הפרה את הקוד, הסרטים הוצגו בארצות הברית. תנועות למען זכויות אזרח וזכויות להומוסקסואלים דרשו בדיקה מחדש של סוגיות הגזע, המיגדר, המעמד והמיניות שהוגבלו על ידי הקוד.
כאשר מונה ג'ק ולנטי לנשיא ה-MPAA בשנת 1966 הוא ניצב בפני בעיה שנגעה לשימוש בשפה בוטה בסרט "מי מפחד מווירג'יניה וולף?". ולנטי הציע פשרה. המילה "לזיין" ("screw") הוסרה, וביטויים אחרים כ"לדפוק את המארחת" ("hump the hostess") הותרו. הסרט קיבל את אישור המינהלת על אף שהשתמש בשפה שהייתה אסורה בעליל על פי הקוד.
הסרט "יצרים" ("Blow-Up") של מיכלאנג'לו אנטוניוני יצר בעיה אחרת. למרות שנמנע ממנו אישור המינהלת, הוא הופץ בכל זאת על ידי אולפני MGM, שהייתה חברה מרכזית ב-MPAA.
האכיפה הפכה לבלתי אפשרית, והקוד נזנח כליל. ה-MPAA עברה לשיטת דירוג, שלמעשה לא הגבילה את הצגתם של סרטים, ולא התערבה בתוכנם. החל משנת 1968 חולקו הסרטים לקטגוריות שהבהירו את תוכנם הבעייתי, והמליצו על הגבלת גיל או הדרכה הורית.
קישורים חיצוניים
עריכה
- ליאור אלפנט, "חדשות מן העבר" (על קוד הייז), אתר "האוזן השלישית".
- האזרח קיין וקוד ההפקה, סיכום "תולדות הקולנוע", בית הספר התיכון "שער הנגב", 2011.
הערות שוליים
עריכה- ^ Lewis, Jon (2000). Hollywood v. Hard Core: How the Struggle Over Censorship Created the Modern Film Industry. NYU Press. pp. 301–302. ISBN 978-0-8147-5142-8.
- ^ דוגמה לפירוט הקוד: במקרה של סצנה חיונית לצורכי העלילה, בה נדרשת אינטימיות כדוגמת שהייה של גבר ואישה ביחד במיטה, או נשיקה, לא תימשך הסצנה יותר משלוש שניות.