קורסון אקינו
קורסון אקינו (בפיליפינית: Maria Corazon "Cory" Cojuangco Aquino; 25 בינואר 1933 – 1 באוגוסט 2009) הייתה נשיאת הפיליפינים ודוברת בולטת בעולם בנושאי דמוקרטיה, שלום, העצמת נשים ואדיקות דתית. היא שימשה כנשיאה ה-11 של הפיליפינים בין השנים 1986–1992. היא הייתה האישה הראשונה בתפקיד נשיא הפיליפינים ובתפקיד נשיא ביבשת אסיה.
 | |||||
| לידה |
25 בינואר 1933 Paniqui, הפיליפינים  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
1 באוגוסט 2009 (בגיל 76) מקאטי, הפיליפינים | ||||
| מדינה |
הפיליפינים | ||||
| מקום קבורה |
Manila Memorial Park Sucat | ||||
| השכלה |
| ||||
| מפלגה |
המפלגה הליברלית של הפיליפינים | ||||
| בן או בת זוג |
בניגנו אקינו הבן | ||||
|
www | |||||
| |||||
| פרסים והוקרה | |||||
| |||||
| חתימה |
 | ||||
  | |||||
אקינו, אשר תארה עצמה כ"עקרת בית פשוטה", הייתה נשואה לסנטור בניגנו אקינו הבן (1932-1983), אחת הדמויות הבולטות באופוזיציה לשלטונו של הנשיא פרדיננד מרקוס. לאחר שבעלה נרצח, ב-21 באוגוסט 1983, בעת שובו מגלות בארצות הברית, הפכה אשתו, למרות חוסר ניסיונה המוחלט בפוליטיקה, למוקד ודמות מאחדת לכוחות האופוזיציה נגד מרקוס. מועמדותה הוצגה כנגד זו של מרקוס בבחירות החטף לנשיאות בשנת 1986. לאחר שמרקוס הוכרז כמנצח, אף על פי שמועות נרחבות בדבר אי סדרים בניהול הבחירות, אקינו מונתה לנשיאה בהפיכה השקטה שאירעה באותה שנה.
בשנת 2010 נבחר בנה, נוינוי אקינו, לנשיא הפיליפינים.
ימי ילדותה ונערותה
עריכהקורסון נולדה כבת שישית בין שמונה ילדים בעיר טרלק, כבת לאחת המשפחות ממוצא סיני העשירות במדינה. היא נשלחה לבית ספר יסודי קתולי במנילה וסיימה את לימודיה שם בשנת 1946 בהצטיינות. היא סיימה שנה אחת בלימודי התיכון בבית ספר קתולי במנילה בטרם נשלחה להמשך לימודיה בארצות הברית, שם למדה בבתי ספר בפילדלפיה ובניו יורק. בשנת 1953 היא סיימה לימודי תואר ראשון בצרפתית ובמתמטיקה, במכללת מאונט סנט וינסנט בניו יורק.
חיי נישואיה
עריכהאקינו שבה לפיליפינים כדי ללמוד משפטים באוניברסיטת המזרח הרחוק, אולם ויתרה על תוכניתה זו כאשר נישאה בשנת 1965 לבניגנו אקינו, בנו של דובר בית הנבחרים לשעבר. לבני הזוג נולדו חמישה ילדים: בנם בניגנו סימאון אקינו השלישי, שנבחר לסנט הפיליפיני בשנת 2007, וארבע בנות. אקינו התקשתה בתחילה להתרגל לחיי הפרברים לאחר שבעלה נבחר בשנת 1955, בגיל 22, לשמש כראש עיריית קונספציון, בחבל טרלק.
כחבר המפלגה הליברלית, בניגנו אקינו מונה למושל טרלק ובשנת 1967 נבחר לסנט הפיליפיני. בעת שבעלה שימש במשרות מדיניות שונות, אקינו עבדה כעקרת בית, גידלה את ילדיהם ואירחה את עמיתיו הפוליטיים של בעלה, אשר הרבו לבקר בביתם. היא סרבה להצטרף לבעלה בעת שהופיע בנאומים, והעדיפה לעמוד בפאתי האולמות בהם הופיע ולהקשיב לדבריו. למרות זאת בעלה הרבה להיוועץ בה והעריך את עצותיה.
בשנות ה-70 הפך בניגנו אקינו לדמות האופוזיציה הבולטת נגד ממשלת פרדיננד מרקוס ובציבור הפיליפיני פשטו שמועות כי בבחירות של שנת 1973 יתמודד על הנשיאות, לאחר שעל פי החוקה לא היה מרקוס יכול עוד להתמודד על התפקיד. אולם, ב-21 בספטמבר 1972 הכריז מרקוס על משטר צבאי, ומאוחר יותר הכריז על ביטול החוקה הפיליפינית משנת 1935, דבר שאיפשר לו להישאר בשלטון. בגל המעצרים שנערך עם הכרזת המשטר הצבאי נעצר אף בניגנו אקינו ומאוחר יותר נידון למוות. בתקופת מעצרו גברה אדיקותה של קורסון אקינו והיא הקפידה להשתתף במיסה מדי יום. כסמל להקרבה דתית היא אסרה על ילדיה להשתתף במסיבות והיא עצמה הפסיקה ללכת למכון קוסמטיקה, או לקנות בגדים חדשים, עד אשר כומר יעץ לה לשוב ולחיות את חייה באופן רגיל ככל האפשר.
בשנת 1978 החליט בעלה הכלוא להשתתף בבחירות לסנט הפיליפיני. קורסון אקינו יצאה למסע בחירות בשם בעלה ובפעם הראשונה בחייה נאמה בפני קהל נאום פוליטי. בשנת 1980, לאחר התערבות נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, התיר מרקוס לסנטור בניגנו אקינו ולמשפחתו לצאת לגלות בארצות הברית, לצורך קבלת טיפולים רפואיים. המשפחה התיישבה בעיר בוסטון, ומאוחר יותר אקינו נזכרה באותה תקופה כשלוש השנים המאושרות בחיי נישואיה. ב-21 באוגוסט 1983 שב בניגנו אקינו בגפו לפיליפינים ונרצח בשדה התעופה הבינלאומי של מנילה, מיד עם צאתו מן המטוס. שדה התעופה נקרא היום על שם בניגנו אקינו. קורסון אקינו שבה לפיליפינים ימים ספורים אחר כך והשתתפה בהלווית בעלה, בה הלכו למעלה משני מיליון איש אחר הארון.
בחירות 1986
עריכהאקינו השתתפה ברבות מהפגנות הענק שנערכו במהלך השנתיים שלאחר רצח בעלה. בשבוע האחרון של חודש נובמבר 1985 הכריז לפתע מרקוס על בחירות בזק שיערכו בפברואר 1986. מיד לאחר ההכרזה היה סנטור סלבדור לאורל, בנו של הנשיא לשעבר, המועמד המוביל של האופוזיציה, תחת איחוד של הארגונים הלאומיים דמוקרטיים. אולם ביוזמת איש העסקים דון רוצ'ס נאספו בתוך שבוע מיליון חתימות בתמיכה למועמדותה של קורסון ("קורי") אקינו לנשיאות.
אקינו הססה בתחילה לרוץ לנשיאות. לבסוף, לאחר שהתבודדה במנזר קתולי לצורך הגות, במשך עשר שעות, נעתרה לבקשות. אקינו הציגה מועמדותה לנשיאות כאשר לאורל רץ כסגנה. בעת מערכת הבחירות האשים מרקוס את אקינו כי היא נתמכת בידי הקומוניסטים והסכימה לחלוק עימם בשלטון ואילו אקינו הגיבה כי לא תמנה חבר מן המפלגה הקומוניסטית לממשלתה. מרקוס אף האשים את אקינו כי היא יוצאת אל מול ארצות הברית בנושא המשך הנוכחות הצבאית האמריקאית בבסיסים בפיליפינים וניסה להשפילה בטענה כי "היא רק אישה" ומקומה בחדר המיטות.
הבחירות שנערכו ב-7 בפברואר 1986 היו רצופות באי סדרים ובטענות על זיופי קולות. את הבחירות ליוו פרצי אלימות, באחד מהם נרצח מושל מחוז אנטיק, אבלו חבייר, מן הבולטים בתומכי אקינו. בעוד שעל פי המניין הרשמי של הקולות מרקוס הוביל באופן עקבי, על פי המניין הבלתי רשמי שאותו ערכו מפלגות האופוזיציה, אקינו קבלה את רוב הקולות. אף על ש-30 טכנאי מחשב אשר עבדו בוועדת הבחירות הממשלתית, עזבו את מקום עבודתם במחאה על הטיית הבחירות, הוועדה הכריזה ב-15 בפברואר 1986, על מרקוס כמנצח הרשמי בבחירות. הבישופים הקתוליים של המדינה, כמו גם הסנאט של ארצות הברית, גינו את מערכת הבחירות, ואקינו קראה לשביתה כללית ולחרם על עסקים הנשלטים בידי תומכי מרקוס. אקינו אף דחתה את הצעות הדיפלומט האמריקאי פיליפ חביב, אשר נשלח על ידי נשיא ארצות הברית רונלד ריגן, להסכם חלוקת השלטון בין מרקוס לאקינו.
המינוי לנשיאה
עריכהב-22 בפברואר 1986 פרצה מהפכת העם בפיליפינים לאחר ששניים מן הבולטים בתומכי מרקוס, שר ההגנה חואן פונס אנרילה, וסגן הרמטכ"ל פידל רמוס, קראו למרקוס להתפטר והתבצרו בשני מחנות צבא מצפון למנילה. אקינו, אשר שהתה בעיר סבו כאשר פרץ המרד, חזרה למנילה והתעקשה להצטרף להמונים אשר התאספו סביב גדרות המחנות כדי לשמש כמגן אנושי לקצינים המורדים. בבוקר ה-25 בפברואר 1986 הושבעה אקינו לתפקידה בידי שופט בית המשפט העליון של הפיליפינים, במועדון פיליפינו בסן חואן. באותו היום הושבע מרקוס בארמון הנשיאות, אולם נמלט מחוץ למדינה באותו הלילה.
שנות נשיאותה
עריכההדרך שבה עלתה אקינו לשלטון, בהפיכה שקטה יחסית, קנתה לה הערכה רבה ברחבי תבל והיא הפכה באחת לסמל לשלטון דמוקרטי. בשנת 1986 היא נבחרה לאשת השנה של המגזין טיים. היא הייתה אף מועמדת באותה שנה לפרס נובל לשלום, אשר הוענק בסופו של יום לאלי ויזל. בחודש ספטמבר 1986 אקינו נשאה דברים בפני מושב משותף של הקונגרס של ארצות הברית וזכתה לתשואות רמות. עם סיום הנאום אמר דובר בית הנבחרים כי היה זה "הנאום הטוב ביותר ששמעתי ב-34 שנותי בקונגרס."
במהלך שש שנות נשיאותה חוקקה אקינו חוקה חדשה לפיליפינים והנהיגה מספר רפורמות חוקיות משמעותיות, כולל רפורמה בתחום מינהל הקרקעות במדינה. בעוד שהיא נהנתה מתמיכת הרוב בשני בתי הקונגרס הפיליפיני, היא התמודדה עם מרי של גורמים קומוניסטים במדינה וכן מספר ניסיונות הפיכה של גורמים ימנים בקרב הצבא הפיליפיני. ממשלתה נאלצה אף להתמודד עם מספר אסונות טבע במדינה. אקינו אף הביאה לסיומה את תקופת הנוכחות הצבאית האמריקאית באיי הפיליפינים.
רפורמה חוקתית
עריכהחודש לאחר שנטלה את מושכות השלטון פרסמה אקינו "הכרזה מספר 3" ובה הוכרזה ממשלתה כממשלה מהפכנית. היא הודיעה על השעיית החוקה משנת 1973, אשר נקבעה בעת השלטון הצבאי, ובמקומה נקבעה כחוקה זמנית "חוקת החירות", וזאת עד לחקיקת חוקה חדשה. היא אף פיזרה את בית הנבחרים הפיליפיני וקבעה הרכב חדש לבית המשפט העליון של הפיליפינים. בחודש מאי 1986 הכריז בית המשפט העליון החדש כי ממשלת אקינו איננה רק ממשלה דה פקטו, אלא שהיא ממשלתה החוקית של ה פיליפינים, אשר חוקיותה הוכרה על ידי קהילת העמים.
אקינו מינתה מועצת חוקה בת 48 חברים כדי לנסח חוקה חדשה. המועצה, אשר בראש עמדה שופטת בית המשפט העליון בדימוס ססיליה מוניוז-פלמה, סיימה את מלאכתה בחודש אוקטובר 1986. חוקת 1987 אושרה במשאל עם בחודש פברואר 1987. החוקה החדשה, כמו גם "חוקת החירות", הותירו בידי אקינו את סמכויות הרשות המחוקקת וזאת עד לכינוסו של בית נבחרים חדש. בית הנבחרים החדש, בהתאם לחוקת 1987, כונס בחודש יולי של אותה שנה. עד לכינוסו אקינו חוקקה שני חוקים חדשים אשר יצרו רפורמה משמעותית בחקיקה הפיליפינית. הראשון, הוא חוק המשפחה של שנת 1987, אשר קבע את כללי המשפט האזרחי בתחום יחסי המשפחה. השני הוא החוק המינהלי של שנת 1987, אשר קבע ארגון מחדש במבנה הממשל. בשנת 1981 אקינו חתמה על חוק הרשויות המקומיות, אשר תרם לביזור סמכויות השלטון המרכזי לידי הרשויות המקומיות, והבטיח להן נתח בהכנסות המיסים.
רפורמה אגררית
עריכהב-22 ביולי 1987 אקינו פרסמה את "הכרזה מספר 131" ו"צו נשיאותי מספר 229", אשר היתוו את תוכנית הרפורמה האגררית שאותה יזמה. תוכנית הרפורמה הוכרה בחקיקה ב"פקודת הרפובליקה" משנת 1988, הידועה אף בשם "חוק הרפורמה האגררית המקיפה". החוק מסמיך את הממשל לחלק מחדש את האדמות החקלאיות לחקלאים אשר עבדו אותן במעמד של אריסים, וזאת מידי בעלי האדמות אשר זכו לפיצוי הוגן על אובדן אדמותיהם מידי הממשל. לבעלי האדמות לא הותר להחזיק יותר מ-50 דונם אדמה. לבעלי אדמות תאגידיים הותר להעביר חלק מאדמותיהם לידי עובדיהם, או נהנים מתאימים אחרים, תחת להעבירם לידי הממשלה אשר תחלקן בהתאם לתנאי החוק. בשנת 1989 עלה נושא חוקיות הרפורמה האגררית לדיון בבית המשפט העליון של הפיליפינים אשר הכריע כי החוק אינו סותר את החוקה.
התקוממויות בצבא
עריכהבין השנים 1986-1989 אקינו התמודדה עם סדרת התקוממויות בקרב הצבא הפיליפיני בניסיון להפיל את משטרה. רוב הניסיונות היו יוזמת קבוצה בשם התנועה לרפורמה בכוחות המזוינים, אשר הורכבה מקצינים בדרגות הביניים אשר היו בקשר הדוק עם שר ההגנה חואן פונס אנרילה. אף חיילים נאמנים לנשיא לשעבר מרקוס היו מעורבים בחלק מניסיונות הפיכה אלה. חמשת ניסיונות ההפיכה הראשונים דוכאו כמעט ללא אלימות. הניסיון השישי, ב-28 באוגוסט 1987, הסתיים ב-53 הרוגים ולמעלה מ-200 פצועים, כולל בנה של אקינו נוינוי. הניסיון השביעי והאחרון, אשר התרחש בשבוע הראשון של חודש דצמבר 1989, הסתיים ב-99 הרוגים (כולל 50 אזרחים) ו-570 פצועים.
ניסיונות ההפיכה החוזרים פגעו בעבודתה הסדירה של ממשלת אקינו, ואף שהצליחה להתגבר על כולם, הם הצביעו על חוסר יציבות פוליטית וצבא שאינו כפוף במלואו לשלטון המרכזי, והביאו לירידה בביטחון משקיעי חוץ בכלכלת הפיליפינים. על פי הערכות, נזקי ניסיון ההפיכה האחרון, בשנת 1989, הגיעו לסכום של 800 מיליון עד מיליארד פזוס לכלכלת הפיליפינים.
בעקבות ניסיונות ההפיכה בנובמבר 1986 ובאוגוסט 1987 נערך סבב מינויים חדש בממשלת אקינו. לאור מעורבותו של שר ההגנה אנרילה בניסיון ההפיכה בחודש נובמבר 1986, הוא פוטר ממשרתו ב-22 בנובמבר 1986. בסבב המינויים אף פוטר שר העבודה אוגוסטו סנצ'ס, אשר הזדהה עם השמאל, פיטורים אשר נראו כצעד של פשרה לאור דרישות המורדים לטהר את הממשלה מגורמים שמאלניים. לאחר ניסיון ההפיכה של אוגוסט 1987 נראה היה שממשלת אקינו נוטה ימינה, תוך פיטורי בכירים שהזדהו עם השמאל. בניסיון לרצות את גורמי הצבא אף הוכרז על העלאת שכר כוללת בקרב אנשי הצבא.
אסונות טבע
עריכהממשלת אקינו אף התמודדה עם שורה של אסונות טבע שאירעו במהלך השנתיים האחרונות לכהונתה. בשנת 1990 רעידת אדמה עזה בחבל לוזון הותירה 1,600 הרוגים. בשנת 1991 התפרץ הר הגעש פינטובו, ההתפרצות השנייה בעוצמתה בעולם במאה ה-20. כ-300 איש נהרגו בהתפרצות ואזור נרחב סביב ההר נחרב, תוך אובדן אדמות חקלאיות רבות. אסון הטבע החמור ביותר אירע עם הגעתה של הסופה הטרופית תלמה, בחודש נובמבר 1991, היא גרמה לכ-6,000 הרוגים והייתה לסופה הקטלנית ביותר בהיסטוריה של הפיליפינים.
סיום כהונתה
עריכהעל פי החוקה הפיליפינית, נשיא המדינה יכול להיבחר רק לתקופת כהונה אחת של שש שנים. אף שאקינו לא הייתה כפופה להגבלה זו בחוקה, שהרי נבחרה עוד בטרם חוקקה, היא דחתה ניסיונות לשכנעה לנסות ולהיבחר לתקופת כהונה נוספת. תחת זאת היא תמכה בבחירת שר ההגנה בממשלתה, פידל רמוס, אשר עריקתו מצבאו של מרקוס הייתה מכרעת לעלייתה של אקינו לשלטון. רבים מאוהדיה של אקינו, ואף הכנסייה הקתולית, הסתייגו מתמיכתה של אקינו ברמוס. למרות זאת רמוס זכה בבחירות לנשיאות והושבע לתפקידו במקומה של אקינו ב-30 ביוני 1992.
לאחר הנשיאות
עריכהעם סיום כהונתה כנשיאה פרשה אקינו מתפקידים פוליטיים. את דרכה לביתה מטקס ההשבעה של ממשיכה בתפקיד העדיפה לעשות במכונית טויוטה פשוטה ולא ברכב שרד ממשלתי, זאת כדי להדגיש את העובדה כי חזרה להיות אזרח מן השורה.
אקינו החלה לפעול בראש קרן אשראי, ללא מטרות רווח, אשר עסקה במתן מיקרו אשראי למוסדות קטנים. היא אף פיקחה על פעילויות רווחה ומתן מלגות באמצעות הקרן על שם בעלה המנוח בניגנו אקינו, וכן פעלה למען קידום תקינות שלטונית.
אקינו הייתה חברה במועצת נשים מנהיגות עולם (באנגלית: Council of Women World Leaders), רשת בינלאומית שבה חברות נשיאות וראשי ממשלה לשעבר, ואשר מטרתה לארגן נשים בעלות השפעה למען קידום שוויון מגדרי. בזמנה הפנוי עסקה אקינו בציור ושמחה להעניק מיצירותיה לחבריה ולמנהיגי עולם.
מחלתה ומותה
עריכהב-24 במרץ 2008 הודיעה משפחת אקינו כי הנשיאה לשעבר אובחנה כחולה בסרטן המעי הגס. מיד לאחר האבחנה הודיעו לה רופאיה כי ככל הנראה לא תאריך חיים מעבר לשלושה חודשים והיא החלה בטיפולים כימותרפיים. בחודש מאי 2008 היא הודיעה לעיתונות כי הטיפולים עלו יפה.
התדרדרות חמורה במצבה החלה בחודש יולי 2009 ובשלב זה היא החליטה להפסיק את הטיפולים הכימותרפיים והתערבויות רפואיות אחרות. אקינו הלכה לעולמה ב-1 באוגוסט 2009 בגיל 76, עקב סיבוכי מחלת הסרטן במעי הגס ממנה סבלה. על מותה הכריז בנה הסנטור בניגנו אקינו השלישי. בני משפחתה דחו את הצעת השלטונות לקיים הלוויה נשיאותית וארגנו בעצמם את טקסי ההלוויה. ארונה הוצג לציבור בקתדרלה של מנילה, כבוד שהיה שמור עד לאותה עת אך ורק לארכיבישופים של העיר. ב-5 באוגוסט 2009 נערך מסע ההלוויה, קהל של מאות אלפים נאסף לאורך המסלול.
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של קורסון אקינו- קורסון אקינו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- קורסון אקינו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
