קלמן מיקש

קֶלֶמֶן מיקֶשׁ רוזן זאגוני (בהונגרית:Zágoni Mikes Kelemen,‏ 1690 – 1761) היה סופר, מסאי, מתרגם ופוליטיקאי הונגרי מטרנסילבניה. היה מזכירו האישי ומקורבו ("הנאמן שבנאמנים") של הנסיך פרנץ ראקוצי השני של נסיכות טרנסילבניה שעמד בראש התקוממות נגד ההבסבורגים. הוא ליווה בהמשך את ראקוצי לגלות באיחוד הפולני-ליטאי, בצרפת ואחר כך באימפריה העות'מאנית. למשך שנים רבות עד סוף חייהם הם מצאו מפלט בעיר טקירדא שם מיקש כתב את מסותיו. מיקש נחשב לאחד ממייסדי הפרוזה הספרותית ההונגרית, במיוחד בזכות ה"מכתבים מטורקיה". סגנונו הרוקוקו המעודן הושפע מהסגנון הבארוקי של אצילי הונגריה ועל ידי הספרות הצרפתית של התקופה. מיקש כונה "גתה ההונגרי". מכתביו מטורקיה מספקים מידע על חיי היום יום של הפליטים ההונגרים באימפריה העות'מאנית ומשקפים את הידע הרחב של המחבר בתחום ההיסטוריה, הדת והתרבות. מיקש כתב ותרגם מצרפתית גם בנושאי דת, תולדות הכנסייה והחינוך. יצירותיו פורסמו אחרי מותו.

קלמן מיקש
Mikes Kelemen

ציור בשמן מאת צייר אלמוני, הדיוקן הידוע היחיד של האיש
ציור בשמן מאת צייר אלמוני, הדיוקן הידוע היחיד של האיש
לידה	אוגוסט 1690 זאגון, כפר בנסיכות טרנסילבניה, בממלכת הונגריה באימפריה ההבסבורגית, כיום זבאלה במחוז קובאסנה ברומניה
פטירה	2 באוקטובר 1761 (בגיל 71) טקירדא (רודוסטו), תראקיה המזרחית, האימפריה העות'מאנית
מדינה	הונגריה
שפות היצירה	הונגרית, צרפתית

קורות חייו

ראשית חייו

קלמן מיקש נולד בשנת 1690 ביישוב זבאלה כבנם של פאל מיקש ושל אווה לבית טורמה מצ'יצ'וקרסטור שהתחתנו בשנת 1685. בני מיקש השתייכו לאצולה הכפרית שהתיישבה מזה זמן רב בחבל הסקלרים בטרנסילבניה. אחד מאבותיו, מיקלוש מיקש, זכה בשנת 1567 עקב פועלו בשירות נסיך טרנסילבניה ז'יגמונד ראקוצי, לציון מיוחד ולאדמות מידי השליט. מאז בני מיקש קראו לעצמם "מיקש זאגוני". האב פאל מיקש הצטרף לתנועת הקורוצים בראשות הנסיך אימרה טקיי. בשנת לידת בנו, בנובמבר 1690 פרץ מיקש עם יחידת קורוצים לכפרו זאגון במרדף אחרי תומכי אוסטריה ("לובנצים") והוציא להורג ביריות חמישה בני משפחת יאנקו המקומית, ללא משפט הוגן. בסופו של דבר נפל בעצמו בשבי אצל שליט ולאכיה קונסטנטין ברנקוביאנו שהסגיר אותו לאוסטרים. הוא עונה באכזריות ולבסוף הוצא להורג. נכסיו הופקעו ואלמנתו ובנו נותרו ללא פת לחם. מיקש גדל בכפרו זאגון כיתום מאב. לעיתים התגורר אצל קרובי משפחה בכפרים אבאפה, פיאטפאלווה ובבית המשפחה בזבאלה. למד תחילה בבית ספר עממי של הכנסייה הרפורמית, לא ברור באיזה יישוב. ב-1696 אמו האלמנה התחתנה בשנית עם פרנץ בואר מן היישוב קוושד. מנישואים אלה נולד אחיו למחצה של קלמן, יוז'ף בואר, שלימים שינה את שמו להוסאר. בלחץ אביו החורג, יחד עם אמו, המיר מיקש את דתו לנצרות הרומית-קתולית. פרנץ בואר, שהוכר כאפוטרופוס של קלמן, הצליח להחזיר למשפחה את האחוזות המופקעות שלה. מגיל עשר, בשנים 1700–1707, למד מיקש במכללה הישועית בקולוז'וואר (קלוז', בה למד לטינית ורכש השכלה הומניסטית יסודית. באותן שנים ב-1702 כתב מיקש בבית הספר מחזה בשפה הלטינית שנקרא "חתונת הכבוד" או "מתיאש קורבינוס בשבי אצל מלך ת'כיה" המספר על נישואי המלך מתיאש לקטרינה פודייברד, בתו של מלך צ'כיה.

• 
  וילת משפחת מיקש בזאבולה (זבאלה)
• 
  וילת משפחת מיקש-סנטקרסטי בזאגון
• 
  המכללה הישועית של קלוז', לימים המכללה הפיאריסטית, וכיום התיכון על שם "אישטוואן באטורי

בשירותו הנסיך פרנץ ראקוצי השני

בשנת 1707 בהמלצת דודו, הרוזן מיהאי מיקש, התקבל קלמן מיקש כנושא כלים בחצר הנסיך פרנץ ראקוצי. הסתבר כי החלטה זאת הייתה עבורו גורלית. למשך 28 שנה השתייך מיקש לחוג מקורביו הפנימי של ראקוצי עד למות הנסיך בגלות בשנת 1735. עלה בהיררכיית החצר עד לתפקיד שמבלן . בתוקף תפקידו השתתף מיקש באירועים כמו אספת אונוד ואספת שרושפאטאק וגם בכל מסעותיו הצבאיים של אדונו במסגרת המרד של ראקוצי נגד השלטון ההבסבורגי. חווה את התבוסות הכואבות של הנסיך: בקרב טרנצ'ין (1708) והקרב המכריע בנאג'מאייטן (כיום מופטינו מארה ברומניה) שבו 12000 לוחמיו הקורוצים של ראקוצי נאלצו להיכנע בפני הצבא האוסטרי ב-1 במאי 1711 נחתם הסכם ורוב לוחמיו של ראקוצי נשבעו אמונים לקיסר ההבסבורגי, בפני מפקד הכוח ההבסבורגי, המרשל יוהאן פאלפי. מיקש השתתף במשא ומתן שהביא להסכם סטמאר ולקץ ההתקוממות.

גלות פולין

הוא ליווה את ראקוצי בגלות פולין שם התכוונו לבקש את תמיכתו של הצאר פיוטר הראשון של רוסיה. אחרי שלא זכו לעזרה המיוחלת, וחיי הנסיך היו בסכנה בגלל רוצחים בשכר שנשלחו על ידי החצר בווינה. ראקוצי סירב לוותר על תביעותיו בהונגריה תמורת נסיכות אישם בגרמניה.

גלות צרפת

בנובמבר 1712 יצא לצרפת בליווי שלושה נאמנים:קלמן מיקש, אדם קיראי סטמארי ובולדיז'אר קישפלודי. ב-13 בפברואר 1713 הגיעו לצרפת, שם נהנה ראקוצי מחסותו ומקצבה נדיבה של לואי הארבעה עשר. ראקוצי איפשר לצעירים שליוו אותו, להשתלם בצרפת בשפה המקומית, במתמטיקה, גאוגרפיה והיסטוריה, וללכת למופעי התיאטרון והאופרה, לקונצרטים ולנשפי החצר. נסיבות אלה התוודע מיקש לספרות ולתרבות הצרפתית שהשפיעו על יצירתו העתידית.

גלות טורקיה

אחד מכתבי היד של "המכתבים מטורקיה" של קלמן מיקש

"מכתבים מטורקיה" - המהדורה המודפסת הראשונה (1794, וינה)

אחרי חתימת הסכם השלום ברשטאט בין צרפת לאוסטריה, ב-17 במרץ 1714, ראקוצי נסוג מפעילותו הפוליטית ובאפריל 1715 שכר בית במנזר קמלדולי בגרובואה. לפי עדות של מרקיז דאנז'ו ביומנו, בחר הנסיך בחיי התנזרות אמיתיים ומתמשכים בהשפעת היאנסניזם. נוכח הדרישות החוזרות ונשנות של האוסטרים להסגרתו של ראקוצי, המתחים בין ספרד להבסבורגים אחרי סיום השליטה ההבסבורגית בארץ זו, כו', הסכים הנסיך ההונגרי להזמנת הסולטאן אהמט השלישי והחליט למצוא מפלט בטורקיה. בספטמבר 1717 ראקוצי ו 40 מלוויו הפליגו מנמל מרסיי ל טורקיה. בינתיים בהיעדרו של מיקש מהונגריה, ב-25 בינואר 1717 החליט הפרלמנט ההונגרי בחסות אוסטרית להפקיע את אחוזתו ואת נכסיו, חרף ניסיונות אביו החורג ואחיו למחצה למנוע זאת. ב־17 באוקטובר 1717 הגיעו ראקוצי ומיקש לחצי האי גליבולו בטורקיה. תוך כדי העימות בין העות'מאנים להבסבורגים התעוררו תקוות להחזרת ראקוצי לשלטון. בהמשך הגולים ההונגרים התארחו במחנה הצבאי העות'מאני באדירנה. למרבה אכזבתם הברית בין טורקיה לצרפת לא עזרה, והטורקים נחלו תבוסה קשה מידי הצבא ההבסבורגי בפיקוד הנסיך אויגן מסבויה לרגל הסכם שלום פוז'ארוואץ בשנת 1718 בין אוסטריה לאימפריה העות'מאנית לא הסגיר הסולטאן את ראקוצי אבל הסכים שראקוצי ושאר המורדים הגולים ההונגרים יתרחקו מכמה שאפשר מהגבול של האימפריה ההבסבורגית. בין 24 באוגוסט ל-21 בספטמבר 1718 הם התגוררו בכפר בויוקדרה (כיום שכונה ברובע סאנייר של איסטנבול) על חוף הבוספורוס, אחר כך עברו ליניקיי, גם היא שכונה ברובע סאנייר. משם יצאו לבקר באיסטנבול עצמה ואחר כך התיישבו בבכור או אולי בייקוז בצד האסיאתי של הבוספורוס בין ספטמבר 1718 ל-אפריל 1720 ניהל מיקש קשר טוב עם השגריר של צרפת באיסטנבול, המרקיז ס'אן-לואי ד'איסון בונאק (D'Usson Bonnac ).לדעת החוקרים ייתכן כי מיקש התחיל לכתוב את מכתביו בטורקיה בהשראת מכתבי אשתו של השגריר בצרפתי. באביב 1720 העות'מאנים קבעו שמגוריו של ראקוצי ואנשיו יהיו ברודוסטו, בטורקית טקירדא ב הסולטאן אהמט השלישי העניק להם עשרים בתים ברודוסטו. שם בילה ראקוצי ופמלייתו את שאר ימי חייהם. מיקש דאג לנסיך עד יום מותו. אחר כך יחד עם שמבלן הראשי של החצר, מיקלוש שיבריק (1735-1675) ארגן מיקש את לווייתו של ראקוצי ודאג לעזבון הנסיך, בצד האירופי של הבוספורוס. הסולטאן העניק להם עשרים בתים והם הגיעו לשם ב-24 באפריל 1720. שם בילו ראקוצי ופמלייתו את שאר ימי חייהם. מיקש דאג לנסיך עד יום מותו.

בהתחלת שנות ה-1720 פנתה אמו של מיקש בשנית אל שאנדור קארוי על מנת להרשות לבנה לשוב למולדת. עם זאת, סירב מיקש לבקש רחמים מכיוון שלא רצה לעזוב את הנסיך המזדקן. בהתחלה הריחוק מהמולדת היה יותר נסבל, על אף "הסדר המנזרי" שקבע הנסיך. כל עוד היו יותר אנשים היו חיי המושבה ההונגרית יותר מלאי חיים. בין הגולים היו גם נשים. מיקש ביקש להתחתן עם ז'וז'י, בתו של פאל קסגי אבל בסופו של דבר ב-1723 היא בחרה להינשא למיקלוש ברצ'ני המבוגר יותר, שהתאלמן, וכשהלה הלך לעולמו, עברה בשנת 1726 לפולין.

החל מ-1724 התמסר מיקש לכתיבת ספרים ולתרגומם ועיבודם של כתבי דת וספרות יפה צרפתיים בהונגרית. אמומתה בשנת 1728. בשנת 1730 עלו המתחים בין הגולים אבל עדיין סמכותו של ראקוצי החזיקה אותם מאוחדים. בהתאם לדו"ח משנת 1732 ראקוצי לא הפסיק לתכנן מהלכים פוליטיים, תכנן לקנות אחוזה בנסיכות מולדובה בגבו עם טרנסילבניה, כדי להקים שם צבא חדש. קלמן מיקש התכוון לנהל את האחוזה. מותו של ראקוצי ביום שישי הגדול של שנת 1735 היה עבור מיקש אבדה קשה. יחד עם השמבלן הראשי של החצר, מיקלוש שיבריק (1735-1675) ארגן מיקש את לווייתו של ראקוצי ודאג לעזבון הנסיך. מיקש שהפך למנהיג המושבה ההונגרית, עורר כעסים בלתי מבוססים בקרב עמיתיו, בין השאר בעקבות החלטת הסולטאן לקצץ בקצבותיהם.

אחרי מות ראקוצי

בית האוכל של הנסיך פרנץ ראקוצי ברודוסטו

ביתו של ראקוצי ברודוסטו

קלמן מיקש חי עוד 26 שנה אחרי מותו של הנסיך ראקוצי. הוא נאלץ להישאר בגלות טורקיה. ב־1738 התעוררו בו תקוות כשבנו של ראקוצי, יוז'ף יצא למסע צבאי בתמיכת הסולטאן העות'מאני. עוד ב-1736 חידשו העות'מאנים את מאמציהם המלחמתיים נגד האימפריה ההבסבורגית לרגל המלחמה הרוסית-האוסטרית-העו'תמאנית (1739-1735). הטורקים הכירו את זכותו של יוז'ף ראקוצי בנסיכות טרנסילבניה ואילצו אותו להשתתף במלחמה באוסטרים. מיקש השתתף במסע אבל הביט בו בספקנות, חשש ממעשי השוד של הטורקים בטרנסילבניה וייתכן כי התאכזב מראקוצי הבן. אחרי מותו של יוז'ף ראקוצי ב-10 בנובמבר 1738 בקיץ 1739 שלחו העות'מאנים את מיקש עם משימה לא ברורה לנסיכויות הרומניות. הוא עזב את צ'רנוודה ב-5 ביוני 1739 ונסע לבוקרשט, בה התקבל בכבוד רב על ידי נסיך ולאכיה, קונסטנטין מברוקורדט. המשיך משם דרך פוקשאן ליאש, בירת נסיכות מולדובה ופגש שם את הנסיך גריגורה השני גיקה. בספטמבר 1739 כשהתקרבו הקוזקים חזר לבוקרשט, שם נשאר בימי החורף בגלל מחלת חום ואחר כך שב לרודוסטו.

לפי דיווחים לא מאומתים אחרי מותו של הקיסר קרל השישי (כמלך הונגריה - קארוי השלישי) התעניין מיקש אצל השגריר האוסטרי באיסטנבול בנוגע לאפשרות של חנינה והשיבה למולדת, אולם קיבל תובה שלילית. נטען שהקיסרית מריה תרזה בעצמה דחה את בקשת הגולים ההונגרים בנימוק " (מטורקיה אין ישועה) - בלטינית:!Ex Turcia non est redemptio” אם כי לא נמצאו תעודות כתובות המאששות תגובה זו, כולל במכתבים אל אחיו למחצה של מיקש. מיקש נאלץ להשלים עם גורלו ועם החיים על חוף ים מרמרה. בשנים 1753–1754 התלונן על הידרדרות בחוש הראייה אולם בנובמבר 1754 הודיע במכתב כעיניו החלימו "ללא תרופה, אלא רק בחסד האל". לעיתים העניק שירותים לשער הנשגב כמתרגם בזכות בקיאותו בשפות רבות. הוא קבר את חבריו זה אחר זה עד שב-22 באוקטובר 1758 אחרי מות הברון ז'יגמונד זאי נשאר השריד היחיד מפמלייתו המקורית של פרנץ ראקוצי והסולטאן מינה אותו לראש המושבה ההונגרית ברודוסטו, תפקיד המזוהה עם דרגת גנרל. אחרי המינוי קצבתו החודשית הועלתה כך שאיפשרה לו רווחה מסוימת. ב-1759 הורשה לו לכתוב מכתב לאחיינו הרוזן אישטוואן מיקש ולאחיו למחצה, הברון יוז'ף הוסאר, איתם ניהל התכתבות חמה ואף שלח אליהם מספריו. קלמן מיקש נפטר בשנת 1761 בגיל 71 עזוב ובודד, בעקבות מגפת הדבר והובא לקבורה ברודוסטו. עם הזמן נפל בשכחה ואפילו מקום קבורתו אינו ידוע.

פסל של קלמן מיקש שהוצב בגן בית הוריו בזאגון.

מורשתו הספרותית

מכתבים מטורקיה

ספרו הידוע ביותר ,Törökországi levelek - "מכתבים מטורקיה" - כלל 207 מכתבים פיקטיביים, הראשון מתוארך ב-10 באוקטובר 1717 והאחרון ב-20 בדצמבר 1758 . הם נכתבו על ידי מיקש הפליט לדודה דמיונית, הרוזנת פ.א. אשר התגוררה באיסטנבול. מכיוון שנאסר עליו להתכתב עם בני ארצו בטרנסילבניה ובהונגריה שטח מיקש את כל מחשבותיו, געגועיו ודאגותיו במכתבים הפיקטיביים האלה. מיקש התוודע בצרפת לסוגת המכתבים הקלאסיים וייתכן כי קרא את אגרותיו של רוז'ה רביטן דה בוסי ושל בת דודתו, מאדאם דה סבינייה, שהשפעתן ניכרת בכתיבתו. המכתבים מתארים אירועים והשתקפויות מן החיים היומיומיים של הנסיך ראקוצי ושל שאר הגולים אך מכילים גם שורה של תוספות היסטוריות ותקופתיות. בשלב מסוים ליקט מיקש את המכתבים בכרך אחד עטוף בעור. לפי פרנץ והמחקרים העדכניים ביותר, הם הובאו לסומבטהיי על ידי אחד מקציניו של ברצ'ני. לעומת זאת, לדעתם של קלמן טאלי (Thaly) ולאיוש הופ הם הגיעו לווינה באמצעות אחד משרתיו של ראקוצי.

גורל המכתבים

אחרי מותו של מיקש המכתבים הגיעו לידי אישטוואן הורבאט (מת ב-1799 ברודוסטו), המשרת של הסופר שהיה קשיש מופלג. שלושים שנה אחרי מותו של מיקש הוא העביר אותם להונגרי בשם מסארוש, שעבד בשירותו של סלים פאשה, לימים הסולטאן סלים השלישי. בעת ביקור בווינה, מסר מסארוש את כרך המכתבים להיסטוריון של האמנות והעורך דמטר גרג (Demeter Görög) שקלט את ערכם של כתבי היד. מכיוון שגרג היה מודע כי בגלל נוקשות הצנזורה לא היו סיכויים להוצאתם לאור של המכתבים בבירת האימפריה ההבסבורגית העביר אותם לאישטוואן קולצ'אר, (1828-1760), סופר ומורה לספרות הונגרית שפעל בעיר סומבטהיי. אולם גם בהונגריה לא יכלו לפרסם את היצירה ללא בדיקה של הצנזורים. קולצ'אר פנה לכומר הישועי מתיאס ריטאלר שהיה צנזור בעיר בודה. ריטאלר נהג בנדיבות רבה וב-10 ביולי 1792 אישר את הדפסת המכתבים. הכותרת המקורית " סיפורם של הנסיך פרנץ ראקוצי ושל ההונגרים האחרים שחיו איתו בגלות" (Rákóczi Ferenc fejedelemnek és a vele bujdosó magyaroknak történetei) הוחלף, ייתכן לבקשת הצנזור, ל"מכתבים מטורקיה". היצירה הוצאה לאור בפברואר 1794 בבית ההוצאה של אנטון יוזף זיס בסומבטהיי. זכויות הפרסום שויכו לקולצ'אר. אחרי מותו של קולצ'אר הן עברו לידי יורשו, פרנץ טולדי. ב-1867 מכר טולדי את הזכויות לארכיבישוף של העיר אגר, בלה ברטקוביץ'. הוא הפקיד את כתבי היד בספרייה של הארכיבישופות אגר, בה נמצאים עד היום. מאז הוצאו לאור במהדורות רבות. מיקש תיבל את מכתביו בקוריוזים ופרטים מסקרנים ממקורות מגוונים:החל מכתבי הקודש ("ביבליה") דרך ספרות הרנסאנס (בוקאצ'ו, מתאו בנדלו, מרגריט מנווארה) ועד לספרות הצרפתית בת זמנו. סגנונו מתאפיין בקלילות, שובבות, עדינות, בהירות, הומור ואירוניה, דומה לשיחות הסלונים בתקופתו. לפי אנטאל סרב מכתביו של קלמן מיקש "חנכו פרק חדש בתולדות הנשמה בספרות ההונגרית: אחרי הנפשות הקשוחות באמונתם הדתית ובמעשי הגבורה, הוא פתח את עידן האנושיות"

תרגומיו

מיקש תרגם טקסטים מצרפתית בששת אלפים דפים בכתב יד, מתוכם שנים עשר ספרים תורגמו בין השנים 1720–1754. מדובר בספרים שדנו בעיקר בנושאי דת ותולדות הכנסייה ושמיקש הכיר אותם מקריאה קודמת או שאל אותם בספרייתו של הנסיך ראקוצי. הוא היה קפדן מאוד בעבודת התרגום מן הטקסטים הקלאסיים הצרפתיים ובעיניו ערכם עלה על זה של המכתבים, שזיכו אותו בהערכת הדורות הבאים. דאג לחזור עת התרגומים ולשפר את סגנונם ואת בחירת המלים. יוצא מן הכלל מבחינה זו היה אוסף הסיפורים הקצרים של מאדאם דה גומז Journées amusantes, (ימים משעשעים) אותם עיבד תוך העברת עלילתם לנופי טרנסילבניה רשימת תרגומים:

• שארל גובינה - מדריך דרכם של הצעירים בדרכו של האל (1724), התרגום השני - מדריך הצעירים אל האדיקות הנוצרית (1751) Az Iffiaknak kalauzza az Isten uttyában (1724); Az Ifjak Kalauza Keresztyéni Ajtatosságban címmel (1751

Instruction de la jeunesse en la piété, tirée de l’Écriture sainte et des saints Pères

• פרנסואה פרדו (François Perdoulx) - האגרות והאוונגליונים עם הסברים על ידי שאלות ותשובות לכל ימי ראשון ולחגים הראשיים של השנה....

Epitres et évangiles avec des Explications par demandes et par Réponses ; pour tous les dimanches, les principales festes de- I'année...1741 Az Épistoláknak és Az Evangéliumoknak Esztendő által valo vasárnapokra és leg fővebb Innepekre rendeltetett, Kérdésekkel és Feleletekkel valo Magyarázattya

• פרנסואה-אמה פוז'ה - דברי לימוד רגילים בצורת קתכיזם - בשני קתכיזמים מקוצרים, לפי כתבי הקודש

Catechismus Formájára valo közönséges Oktatások, A Mellyek rövideden két szakaszban meg magyaráztatnak, a Szent Irásokbol (1744)

• מאדאם דה גומז - Les journées amusantes

Mulatságos napok - עיבוד לפי שמונה כרכי סיפורים קצרים (1745)

• בנוא ואן הפטן - ( Benoît van Haeften) - Regia via Crucis

A Keresztnek királyi úttya (1747) (דרך המלך של הצלב)

• אטיין-פרנסואה ורנאז' - הגיגים נוצריים, שהופקו מכתבי הקודש ומכתבי האבות הקדושים - לכל ימי השנה

Pensées Chrétiennes Tirées De L'Écriture Sainte Et Des Saints Pères (1728) Keresztényi Gondolatok, Mellyek a Szent Irásokbol és a Szent Atyák irásirbol vannak ki szedegetve.

• ניקולא לטורנה - סיפור חייו של ישו Histoire de la vie de Jesus-Christ (1748) A Kristus Jésus Életének Historiaja
• ניקולא דה מליק - אופיים של הנוצרים האמיתיים .. Le Caractère des vrais chrétiens - A Valoságos keresztényeknek Tüköre (1749)
• קלוד פלרי - מנהגי בני ישראל - Les Moeurs des Israelites -Az Izraéliták Szokásáról (1750)
• קלוד פלרי - מנהגי הנוצרים Les Moeurs des Chretiens - A Keresztényeknek Szokásiról való beszélgetés (1750)
• אנטואן דה קורטן - ספר לימוד על אמנות השימוש בזמן בצורה טובה

Az idő Jóll el Töltésének Módgya Minden féle rendben (1751) Traité de la paresse ou l'art de bien employer le temps,

• אוגיסטן קאלמה : A Sidók és az uj Testámentumnak Historiája (1754) "היהודים וסיפור הברית החדשה"

הנצחה

פסל של קלמן מיקש בטירת ואיה בהונגריה

• 1904 - לפי צו של הקיסר אוסטרו-הונגריה, פרנץ יוזף החליט הפרלמנט של הונגריה להחזיר את שיירות ראקוצי ומלוויו מטורקיה להונגריה לשם טקס קבורה ממלכתי. מיקש היה היחיד מביניהם שמקום קבורתו לא נמצא.
• חוג סופרים הונגרים גולים בהולנד כונה על שמו - החוג קלמן מיקש.

קישורים חיצוניים

• מדיה וקבצים בנושא קלמן מיקש בוויקישיתוף
• פרק 5, "חיים בגן עדן של שוטים: קלמן מיקש" ב"תולדות הספרות ההונגרית: מהתחלותיה עד לאמצע שנות ה-1970" מאת לוראהט ציגאן (באנגלית)

Lóránt Czigány: A History of Hungarian Literature: From the Earliest Times to the mid-1970’s, Clarendon Press, 1984

• כתבי קלמן מיקש בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

לקריאה נוספת

• Lóránt Czigány: A History of Hungarian Literature: From the Earliest Times to the mid-1970s, ch.5, Clarendon Press, 1984
• Dániel Veress: Így élt Mikes Kelemen. Budapest 1978, ISBN 963-11-1178-4 .(בהונגרית)
• Anton Klipp: Die Rákóczi in Karpatenjahrbuch 2014. ISBN 978-80-89264-85-8, Jg. 65, Seiten 63 bis 80.
• Paul Lendvay Ungurii, Humanitas, Bucuresti, ed III 2010 Z (ברומנית) (תרגום מגרמנית) (פול לנדוואי - ההונגרים)