קלרה למליך

קלרה למליך (אנגלית: Clara Lemlich) הייתה מארגנת עובדים אמריקאית, מנהיגה ב"התקוממות ה-20,000", שביתת עובדי הטקסטיל בניו יורק בשנת 1909.

קלרה למליך

לידה	28 במרץ 1886 Horodok, אוקראינה
פטירה	12 ביולי 1982 (בגיל 96) לוס אנג'לס, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית, האימפריה הרוסית
מפלגה	המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית

נולדה ב-28 במרץ 1886 למשפחה יהודית בעיירה גורודוק, אז בשטחי רוסיה וכיום באוקראינה. כצעירה גדלה בסביבה דוברת יידיש, אך למדה לקרוא רוסית על אף התנגדות הוריה, כשהיא מבצעת עבודות וכותבת מכתבים עבור שכניה שלא ידעו קרוא וכתוב במטרה לגייס כסף לספרים. אחת משכנותיה הכירה לה את הספרות המהפכנית ולמליך הפכה לסוציאליסטית. בשנת 1903 היגרה עם משפחתה לארצות הברית, בעקבות פוגרום קישינב.

עם הגיעה לניו יורק, מצאה עבודה בתעשיית הבגדים. תנאי העבודה בענף הטקסטיל המשיכו להחמיר בתחילת המאה, שכן מכונות התפירה התעשייתיות החדשות אפשרו למעסיקים לדרוש מהעובדות, שפעמים רבות נדרשו להביא עימן את מכונות התפירה שלהן, לייצר כפול. למליך יחד עם רבות מחברותיה לעבודה מחו כנגד שעות העבודה הארוכות, השכר הנמוך, היעדר הזדמנויות לקידום והיחס המשפיל מצד הממונים. למליך השתלבה בארגון עובדי תעשיית ייצור בגדי הנשים הבינלאומי (ILGWU) ונבחרה לוועד המנהל של סניף מקומי 25 של הארגון.

למליך צברה במהרה מוניטין בקרב חברותיה לעבודה כשהובילה מספר שביתות, ואתגרה את ההנהגה הגברית ברובה של האיגוד לארגן יותר נשים עובדות. היא שילבה גישה נועזת עם מידה לא מבוטלת של קסם אישי (היא נודעה בקולה כזמרת) ואומץ לב אישי - כך למשל חזרה למשמרות השביתה ב-1909 גם לאחר שבריוני המעסיקים שברו לה כמה צלעות.

למליך הפכה לדמות מוכרת בתנועת העבודה האמריקנית בעקבות הפגנה מול הקופר יוניון ב-22 בנובמבר 1909, כשפעלה לגייס תמיכה לעובדות מפעל החולצות השובתות בחברת Triangle Shirtwaist Company ו-Leiserson Company. לאחר שבמשך שעתיים דיברו כמה מהדמויות המובילות בתנועת העבודה האמריקנית והמנהיגים הסוציאליסטים של הלואר איסט סייד במונחים כלליים על הצורך בסולידריות, דרשה למליך לדבר ואמרה (ביידיש):

"הקשבתי לכל הדוברים ואין לי עוד סבלנות לדיבורים. אני בחורה עובדת, מאלו ששובתות כנגד תנאים בלתי נסבלים. נמאס לי להקשיב לאנשים שמדברים באופן כללי. אנחנו כאן כדי להחליט אם לשבות או לא - אני מציעה שנצא לשביתה כללית".

איור של למליך מגיליון של 'קנזס סיטי סטאר' מ-1909, תחתיו כתוב: גברת קלרה למליך, העומדת בראש 30 אלף צעירות שובתות בניו-יורק.

הקהל הגיב בהתלהבות לדבריה, והצביע בעד שביתה כללית. בימים שלאחר מכן כ-20 מתוך כ-32 אלף עובדי ועובדות תעשיית החולצות שבתו, שביתה המוכרת בשם 'מרד ה-20,000'. למליך תפסה תפקיד מרכזי בארגון השביתה, ודיברה בעצרות עד שאיבדה את קולה. השביתה נמשכה עד ה-10 בפבראור 1910, ונסתיימה בחתימת הסכמים קיבוציים במפעלים רבים - אך לא במפעל Triangle Shirtwaist - שמאוחר יותר הפך לסמל לסנדאות יזע כשב-25 במרץ 1911 נהרגו בו כ-150 עובדות ועובדים כתוצאה משריפה שכילתה את המפעל.

המאבק לזכות בחירה לנשים

בעקבות מעורבותה בארגון השביתה, הוכנסה למליך לרשימות השחורות של מנהלי התעשייה והתקשתה למצוא עבודה. היא התמסרה למאבק לקידום זכות בחירה לנשים לצד חברותיה לתנועת העבודה והאיגוד המקצועי רוז שניידרמן ופאולין ניומן. למליך ראתה בקידום זכות הבחירה לנשים כלי משמעותי לשיפור חייהן של נשים עובדות הן במקומות העבודה והן מחוץ להם:

"לבעל המפעל יש זכות הצבעה; לבוסים יש זכות הצבעה; למנהלי העבודה יש זכות הצבעה; למפקחים יש זכות הצבעה. לבחורה העובדת אין זכות הצבעה. כשהיא מבקשת שהבניין בו היא נדרשת לעבוד יהיה נקי ובטוח, מקבלי ההחלטות לא צריכים להקשיב. כשהיא מבקשת לא לעבוד שעות ארוכות כל כך, הם לא צריכים להקשיב... עד שהגברים בבית המחוקקים באלבני ייצגו אותה כשם שהם מייצגים את הבוסים ומנהלי העבודה - היא לא תשיג צדק; היא לא תקבל תנאים הוגנים. לכן האישה העובדת אומרת היום שהיא חייבת לקבל את זכות ההצבעה.

כמו לניומן ולשניידרמן, גם ללמליך היו חיכוכים עם נשות המעמד הבינוני והגבוה שהובילו את התנועה לקידום זכות הבחירה לנשים. מרי בירד פיטרה את למליך, מסיבות שאינן ברורות לחלוטין, פחות משנה לאחר שנשכרה לקמפיין למען זכות הבחירה ב-1911.

למליץ' המשיכה בפעילותה בנושא והקימה יחד עם שניידרמן, ליאונורה אוריילי ונשים עובדות נוספות את 'ליגת המשתכרות לזכות בחירה', אלטרנטיבה של מעמד הפועלות לארגוני זכות הבחירה מהמעמד הבינוני. על אף שהליגה קיבלה רק נשים ממעמד הפועלים לחברות, היא בכל זאת הייתה תלויה בנשים ממעמד גבוהה יותר לתמיכה כלכלית, ומסונפת לאגודה הלאומית לזכות הבחירה לנשיים אליה התיימרה להציג אלטרנטיבה - ולא לוועדת הנשים של המפלגה הסוציאליסטית. בסופו של דבר, לאחר שארגנה עצרת מוצלחת מול הקופר יוניון, בה נאמו למליך, שניידרמן ואחרות, פורקה ליגת השכירות לזכות הבחירה. למליך המשיכה בפעילות לקידם זכות הבחירה לנשים במסגרת ליגת איגודי העובדות.

מאבקי נשים צרכניים

בשנת 1913 נישאה למליך לג'ו שאוולסון ולזוג נולדו שלושה ילדים: אירווינג צ'ארלס ולסון, מרתה שאוולסון שפר, וריטה שאוולסון מרגולס. בני הזוג עברו לשכונת הפועלים האיתנה במזרח ניו יורק, ואחר כך לברייטון ביץ'. למליך לא חזרה לעבוד, מלבד במשרה חלקית ובאופן זמני, במשך שלושים השנים הבאות. במקום זאת היא הקדישה את עצמה לגידול משפחה ולארגונן של עקרות בית נשות מעמד הפועלים.

להתארגנויות של עקרות בית היו תקדימים באזור, בין היתר עקרות בית יהודיות שהחרימו קצבים כשרים במחאה על המחירים הגבוהים בעשור הראשון של המאה העשרים ואיגוד הדיירים בברוקלין שהוביל 'שביתות שכר דירה' ונלחם כנגד פינויים. לאחר שהצטרפו למפלגה הקומוניסטית, שהתנגדה במידה רבה לרעיון של ארגון צרכנים, ניסו למליך וקייט גיטלו, לארגן איגוד של עקרות בית שיטפל לא רק בסוגיות צרכניות, אלא גם בסוגיות של דיור וחינוך. המועצה המאוחדת של עקרות בית ממעמד הפועלים גייסה גם כסף וארגנה סיוע לשובתים בפסאיץ', ניו ג'רזי במהלך השביתה הקשה של 1926.

ב-1929, לאחר שהמפלגה הקומוניסטית הקימה ועדה לענייני נשים נשים, השיקה למליך את 'המועצה המאוחדת של נשים ממעמד הפועלים' (UCWW), אשר הקיפה לבסוף כמעט חמישים סניפים בעיר ניו יורק, וכן שלוחות בפילדלפיה, סיאטל, שיקגו, לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו ודטרויט. הארגון גייס בין חברות המפלגה הקומוניסטית אך לא היה מזוהה איתה באופן ישיר ולא לחץ על חברות שאינן חברות המפלגה להצטרף אליה.

ה-UCWW הובילה חרם נרחב על קצביות במחאה על מחירי הבשר הגבוהים ב-1935, תוך שימוש בטקטיקה המיליטנטית של 'משמרות שביתה' ניידות שהביאו להשבתת למעלה מ-4,000 קצביות בעיר ניו-יורק. השביתה הפכה כלל ארצית וה-UCWW זכתה לתמיכה מחוץ לקהילות היהודיות והאפרו-אמריקאיות אליהן היא הוגבלה בניו יורק.

בהמשך שינה ה-UCWW את שמו ל'מועצות הנשים הפרוגרסיביות' (PCW). המפלגה הקומוניסטית הסירה את תמיכתה בארגון. למליך המשיכה להיות פעילה ב-PCW ושימשה בה מנהיגה מקומית לאחר שהתחברה לארגון הביטוח והעזרה ההדדית 'מסדר העובדים העולמי' (International Workers Order) בשנות ה-40. ה-PWC ארגנו חרמות עוד יותר רחבות כדי למחות על המחירים הגבוהים ב-1948 וב-1951 לפני שההאשמות על דומיננטיות של המפלגה הקומוניסטית הביאו לסגירתו בתחילת שנות ה-50. ב-1952 הוצא צו לסגירתו על ידי מדינת ניו-יורק.

למליך המשיכה בפעילותה במסגרת פדרציית מועדוני הנשים היהודיות של אמה לזרוס, שגייסה כספים למען מגן דוד האדום, מחתה כנגד הנשק הגרעיני, עשתה קמפיין לאשרור אמנת האו"ם בנושא רצח עם, התנגדה למלחמה בווייטנאם וכרתה בריתות עם ארגון זכות האזרח Sojourners for Truth שהוגם על ידי נשים אפרו-אמריקאיות.

למליך הייתה פעילה גם גם בפעילות מועצות מובטלים ובייסוד 'מועצת אמה לזרוס', שתמכה בזכויות הדיירים. מועצת אמה לזרוס הכריזה ב-1931 שאף אחד לא יפונה בברייטון ביץ' בגלל חוסר יכולת לשלם שכר דירה, ולאחר מכן נקטו פעולות ציבוריות למניעת פינויים ולהחזרת רהיטי דיירים לדירותיהם באותם מקרים שבהם הרשויות ניסו לבצע פינוי.

בשנת 1944 לאחר שבעלה חלה, חזרה לעבוד בענף הטקסטיל ולפעול במסגרת האיגוד המקצועי. בשנת 1951 נשלל דרכונה לאחר ביקור בברית המועצות והיא זומנה לוושינגטון להעיד בפני הקונגרס על פעילותה 'האנטי-אמריקנית'. גם בנה ובעלה נחקרו, והמשפחה נותרה תחת מעקב במשך כ-20 שנה. באותה שנה נפטר בעלה ג'ו שאוולסון. היא הוסיפה להיות קומוניסטית מוצהרת, ואף התבטאה כנגד הוצאתם להורג של בני הזוג רוזנברג. בשנת 1954 פרשה מעבודה ונאבקה מאבק ממושך לקבלת פנסיה מהאיגוד אותו סייעה להקים. בסופו של דבר, קיבלה מהאיגוד שני 'מענקי כבוד' אך לא פנסיה.

ב-1960 נישאה בשנית לאייב גולדמן, מכר ותיק מתנועת העבודה. לאחר מותו ב-1967 עברה לקליפורניה על מנת להיות ליד ילדיה וחמותיה. בגיל 81 נכנסה לבית האבות היהודי בלוס אנג'לס. כדיירת, שכנעה את ההנהלה להצטרף לחרמות של איגוד עובדי החוות על ענבים וחסה ועזרה לחדרנים שם לארגן איגוד עובדים. נפטרה ב-12 ביולי 1982.

מורשת

בשנת 2005 נעשה סרט על סיפורה, Clara Lemlich: A Strike Leader's Diary, בבימויו של אלכס זלץ {{הערה|Clara Lemlich: A Strike Leader's Diary

לקריאה נוספת

• Orleck, Annalise. Common Sense and a Little Fire: Women and Working-Class Politics in the Unite
• d States, 1900-1965, Chapel Hill: University of North Carolina Press 1995
• Shavelson, Clara Lemlich. "Remembering the Waistmakers General Strike," 1909, Ed. by Morris U. Schappes, Jewish Currents (November 1982).
• Crowder, Melanie. "Audacity", Philomel, January 2015
• Markel, Michelle. Brave Girl, New

York: Balzer + Bray 2013

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קלרה למליך בוויקישיתוף

• עמוס הראל, קלרה למליך - האשה ששינתה את שוק העבודה באמריקה, באתר הארץ, 25 בנובמבר 2021
• Annelise Orleck, Clara Lemlich Shavelson, Jewish Women's Archive
• JIM DWYER, Triangle Fire: One Woman Who Changed the Rules, City Room NYT
• "Remembering the Waistmakers General Strike, 1909" מאת קלרה למליך {(באנגלית)