פתיחת התפריט הראשי

קרב איי סנטה קרוזהיסטוריוגרפיה היפנית: קרב דרום האוקיינוס השקט (南太平洋海戦))) היה קרב ימי במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה, שהתרחש ב-25-27 באוקטובר 1942. קרב זה היה קרב נושאות המטוסים הרביעי במלחמת העולם השנייה, והקרב הימי הרביעי בין הצי הקיסרי היפני וצי ארצות הברית במהלך קרב גוודלקנל. בדומה לקרב ים האלמוגים, קרב מידוויי וקרב איי שלמה המזרחיים, לא היה קשר עין בין הצדדים לאורך כל הקרב, וכל הלחימה נעשתה על ידי מטוסים שהמריאו מנושאות מטוסים או מבסיסים יבשתיים.

קרב איי סנטה קרוז
מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
USS Enterprise (CV-6) under attack by dive bombers during the Battle of Santa Cruz Islands on 26 October 1942 (80-G-20989).jpg
נושאת המטוסים אנטרפרייז ומלוותיה ממלאות את השמיים בפגזי נ"מ כנגד המטוסים היפנים
תאריך התחלה: 25 באוקטובר 1942
תאריך סיום: 27 באוקטובר 1942
משך הסכסוך: 3 ימים
מקום: איי סנטה קרוז, איי שלמה
8°38′00″S 166°43′00″E / 8.63333333°S 166.71666667°E / -8.63333333; 166.71666667 
תוצאה: ניצחון אסטרטגי לבעלות הברית,
ניצחון טקטי ליפנים
הצדדים הלוחמים

ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית

מפקדים

הצי הקיסרי היפניהצי הקיסרי היפניאיסורוקו יממוטו
הצי הקיסרי היפניהצי הקיסרי היפנינובוטאקה קונדו
הצי הקיסרי היפניהצי הקיסרי היפניצ'ואיצ'י נגומו

הצי האמריקניהצי האמריקניויליאם הלסי
הצי האמריקניהצי האמריקניתומאס קינקייד

כוחות
  • 4 נושאות מטוסים (מהן אחת קלה)
  • 4 אוניות מערכה
  • 8 סיירות כבדות
  • 2 סיירות קלות
  • 25 משחתות
  • 157 מטוסים[1]
  • 2 נושאות מטוסים
  • אוניית מערכה
  • 3 סיירות כבדות
  • 3 סיירות קלות
  • 14 משחתות
  • 155 מטוסים[1]
אבידות
  • נושאת מטוסים ניזוקה קשה
  • 2 סיירות ניזוקו קשה
  • 100 מטוסים אבדו
  • כ-400 הרוגים
  • נושאת מטוסים ומשחתת טבעו
  • נושאת מטוסים ו-2 משחתות ניזוקו קשה
  • 74 מטוסים אבדו
  • 322 הרוגים[2]

לאחר חודשים של קיפאון במצב האסטרטגי בגוודלקנל, תכנן הצבא היפני הקיסרי לערוך התקפה יבשתית גדולה על שדה התעופה שדה הנדרסון בסוף אוקטובר 1942. הצי הקיסרי סייע למתקפה הקרקעית, אך גם קיווה שתנתן לו ההזדמנות להשמיד את כוחות הצי של בעלות הברית בקרב ימי, ולפיכך הפליג כוח נושאות מטוסים ואוניות מלחמה אחרות לאיי שלמה הדרומיים. משם, קיוו היפנים, יוכלו לפגוש ולהשמיד כל כוח ימי של בעלות הברית (ובעיקר של ארצות הברית) שעשה דרכו לגוודלקנל בעקבות ההתקפה הקרקעית. נושאות המטוסים של בעלות הברית באזור קיוו אף הן לפגוש ביפנים, ובכך לנטול את השליטה האסטרטגית במימי איי שלמה.

במקביל למתקפה הקרקעית של היפנים בקרב על שדה הנדרסון, התעמתו שני הכוחות הימיים זה עם זה בבוקר ה-26 באוקטובר, צפונית לאיי סנטה קרוז. לאחר חילופי המהלומות, נסוגו אוניות בעלות הברית לאחר שאיבדו נושאת מטוסים אחת, אך גם היפנים נסוגו לאחר שאיבדו מטוסים רבים ולאוניותיהם נגרם נזק רב. אף על פי שבמונחים של נזק שנגרם השיגו היפנים ניצחון טקטי, אובדן המטוסים וצוותיהם היה בלתי הפיך עבור היפנים, בעוד שמספר המטוסים וצוותי האוויר שאבדו לבעלות הברית היה נמוך בקרב, ונתן להם יתרון אסטרטגי ארוך-טווח.

רקעעריכה

ב-7 באוגוסט 1942 נחתו כוחות בעלות הברית, בעיקרם נחתים מחיל הנחתים האמריקני, בגוודלקנל, בטולאגי ובאיי פלורידה שבאיי שלמה המזרחיים. בעלות הברית רצו למנוע מהיפנים את השליטה באזור, ובייחוד בשדה התעופה שבגוודלקנל, שמיקומו הגאוגרפי איים על נתיבי השיט והתקשורת בין ארצות הברית ואוסטרליה. בעלות הברית אף תכננו להשתמש באיים אלה כנקודת פתיחה למערכה לכיבוש איי שלמה מידי היפנים, ובסופו של דבר לכבוש את בסיס הצי היפני ברבאול. מערכה זו תוכננה להגן על אגפה הימני של ההתקדמות כוחותיו של גנרל דאגלס מקארתור בגינאה החדשה. הנחיתה פתחה מערכה שנמשכה שישה חודשים.

אחרי קרב איי שלמה המזרחיים, במהלכו ספגה נושאת המטוסים אנטרפרייז נזק כה כבד שנאלצה להפליג לפרל הארבור לתיקונים, נותר צי נושאות המטוסים של הצי האמריקני בדרום האוקיינוס השקט. באזור פעלו שלושה כוחות משימה, שכל אחד מהם התרכז סביב אחת מנושאת מטוסים ואספ, סרטוגה והורנט, והכיל מגוון אוניות מלחמה כגון אוניות מערכה, סיירות ומשחתות, ובסיסם היה באיי ההיברידים החדשים. כוחות המשימה היו אחראים להגנת קווי התקשורת שבין בסיסי בעלות הברית בקלדוניה החדשה ובאספיריטו סאנטו, לסיוע לכוחות הקרקע בזמן התקפות הקרקע היפניות, ליווי שיירות בעלות הברית באזור, והשמידת כל כלי שיט יפני שיימצא באזור.

 
נושאת המטוסים ואספ לאחר שנפגעה מטורפדו

האזור בו פעלו כוחות המשימה של בעלות הברית נודע בפי המלחים בשם "צומת הטורפדו" ("Torpedo Junction"), משום שצוללות יפניות הרבו לפקוד את האזור. ב-31 באוגוסט פגעה הצוללת היפנית I-26 בסרטוגה באמצעות טורפדו, והשביתה אותה למשך שלושה חודשים. ב-14 בספטמבר נפגעה נושאת המטוסים ואספ משלושה טורפדו ששגרה לעברה הצוללת I-19, במהלך ליווי שיירת תגבורת לגוודלקנל. בשל פגיעת הטורפדו נותקה מערכת החשמל באוניה ואנשי צוות בקרת הנזקים לא הצליח להשתלט על השריפה הגדולה שהתפשטה, ובסופו של דבר ננטשה הוואספ.

בעלות הברית המשיכו להחזיק בעליונות האווירית בשמי גוודלקנל והסביבה, בזכות מטוסים שחנו בשדה התעופה שדה הנדרסון, וזאת על אף שנותרה להן רק נושאת מטוסים אחת בזירה. אולם במהלך הלילות, כשהמטוסים היו מקורקעים, שלטו היפנים במימי איי שלמה הדרומיים, ובשל עליונתם הברורה בקרבות לילה נמנעו בעלות הברית מלקרוא תיגר על השליטה היפנית. מצב זה התקבע במהלך המערכה על גוודלקנל והוביל למצב של קיפאון אסטרטגי. בעלות הברית שינעו אספקה ותגבורות לגוודלקנל במהלך היום, והיפנים עשו זאת במהלך הלילות תוך שימוש במשחתות מהירות, במה שזכה לכינוי טוקיו אקספרס בפי חיילי בעלות הברית, או "תחבורת עכברושים" בפי החיילים היפנים, ובאמצע חודש אוגוסט היו לשני הצדדים מספר דומה של חיילים על האי. הקפאון האסטרטגי בגוודלקנל הופר על ידי שני קרבות ימיים גדולים: בליל ה-11‏-12 באוקטובר ירט כוח אמריקני כוח יפני שהיה בדרכו למשימת הפגזה בגדוודלקנל בקרב כף אספרנס. יומיים לאחר מכן הפגיזו אוניות המערכה "קונגו" ו"הרונה" את שדה הנדרסון וגרמו נזק רב למתקני השדה ולמטוסים.

 
מטוס קרב F4F ויילדקט ממריא מסיפון האנטרפרייז

האמריקנים, שרצו להטות את המצב האסטרטגי לטובתם, האיצו את תיקוני האנטרפרייז, וב-23 באוקטובר היא שבה לדרום האוקיינוס השקט, על סיפונה קבוצת מטוסי קרב חדשה, וחברה להורנט ולשאר כוחות המשימה 276 מילים ימיים (506 קילומטרים) צפון-מזרחית לאספיריטו סאנטו. במקביל, ב-18 באוקטובר הדיח מפקד כוחות בעלות הברית באוקיינוס השקט, אדמירל צ'סטר נימיץ, את מפקד זירת דרום האוקיינוס השקט, תת-אדמירל רוברט גורמלי, ובמקומו מינה את אדמירל ויליאם הלסי. נימיץ חש שגורמלי נוטה לפסימיות ולקוצר ראייה שהפריעו לו לפקד ביעילות על כוחות בעלות הברית. לעומתו, ברגע שקיבל את התפקיד החדש, החל הלסי לתכנן את תוכנית קרב שלפיה קיווה להשמיד את הצי הקיסרי.[3]

גם הצי היפני המשולב שאף לאלץ את בעלות הברית להיכנס לקרב שטח, בו קיווה להכריע באופן סופי את צי בעלות הברית באוקיינוס השקט. נושאות המטוסים היו וג'וניו, ונושאת המטוסים הקלה "זואיהו", הגיעו לבסיס הצי היפני בלגונת טרוק בראשית אוקטובר, ושם הצטרפו לשוקאקו ולזואיקאקו. כוח המשימה היפני כלל חמש נושאות מטוסים חמושות במטוסי קרב, ובנוסף אוניות מערכה, סיירות ומשחתות. לאור זאת היה מפקד הצי המשולב, אדמירל איסורוקו יממוטו בטוח בסיכוי היפנים לנצח בקרב בצורה מוחצת, ובכך לכפר על התבוסה בקרב מידוויי. כדי לשמור על חשאיות, וכדי להימנע ממפגש מוקדם עם נושאות המטוסים האמריקניות, לא השתתף כוח המשימה היפני בלחימה בגוודלקנל, מלבד שיגור שתי התקפות אוויר במהלך אוקטובר. לקראת ה-20 באוקטובר, מועד פתיחת המתקפה הקרקעית הגדולה המתוכננת, נע כוח המשימה היפני לאיי שלמה הדרומיים, שם חיכה לדיווחים מהנעשה באי עצמו, והמתין להזדמנות להכות בצי בעלות הברית.

הקרבעריכה

לפני הקרבעריכה

 
מפת תנועת הכוחות. הכוה היפני מסומן באדום וכוח בעלות הברית מסומן בשחור

ב-20‏-25 באוקטובר ערכו חיילי הצבא היפני מתקפה גדולה בניסיון לכבוש את שדה הנדרסון מידי הנחתים האמריקנים בקרב על שדה הנדרסון, אך ההתקפה נהדפה וגבתה מהיפנים אבידות רבות מאוד. בשל דיווחים מוטעים משדה הקרב, בבוקר ה-25 באוקטובר טעה הפיקוד היפני לחשוב שחייליו כבשו את שדה התעופה, ובהתאם לתוכנית הפליג כוח ימי יפני לגוודלקנל כדי לסייע לכוחות הקרקע בהפגזה מן הים. מטוסים מכוח אוויר קקטוס תקפו את הכוח וטיבעו את הסיירת הקלה "יורה" והסבו נזק למשחתת "אקיזוקי".

למרות כישלון המתקפה הקרקעית וסיכול הסיוע הימי, הפליגו כוחות המשימה של הצי המשולב לדרום איי שלמה בתקווה לפגוש את צי בעלות הברית בקרב. כוח המשימה של הצי המשולב, בפיקודו הכללי של תת-אדמירל נובוטאקה קונדו, כלל:

  • "הכוח הקדמי", בפיקודו של קונדו, כלל את נושאת המטוסים "ג'וניו", את אוניות המערכה "הרונה" ו"קונגו", את הסיירות הכבדות "אטאגו", "טקאו", "מאיה", ו"מיוקו", את הסיירת הקלה "איסוזו", ועשר משחתות.
  • "הכוח העיקרי", בפיקודו של תת-אדמירל צ'ואיצ'י נגומו, כלל את נושאות המטוסים שוקאקו, שעל סיפונה 20 מטוסי קרב מסוג A6M זירו, 21 מפציצי צלילה מסוג אאיצ'י D3A ("ואל"), ו-24 מפציצי טורפדו מסוג נקג'ימה B5N ("קייט"), וזואיקאקו, שעל סיפונה 20 מטוסי זירו, 23 מפציצי ואל, ו-20 מפציצי קייט, את נושאת המטוסים הקלה "זואיהו", שעל סיפונה 20 זירו ותשעה קייט, את הסיירת הכבדה "קומאנו", ושמונה משחתות.
  • "כוח החלוץ", בפיקודו של אדמירל משנה הירואקי אבה, כלל את אוניות המערכה "קיאיי" ו"קירישימה", את הסיירות הכבדות "סוזויקה", "טונה", "צ'יקומה", את הסיירת הקלה "נאגרה", ושבע משחתות.[1]

מול כוח זה התייצב "כוח משימה 61" של בעלות הברית, בפיקודו הכללי של אדמירל משנה תומאס קינקייד, שכלל את:

  • "כוח משימה 16", בפיקודו של קינקייד, כלל את נושאת המטוסים אנטרפרייז, שעל סיפונה 33 מטוסי קרב מסוג F4F ויילדקט, 33 מפציצי צלילה מסוג SBD דונטלס, ו-15 מפציצי טורפדו מסוג TBF אוונג'ר, אוניית המערכה "דקוטה הדרומית", הסיירת הכבדה "פורטלנד", הסיירת הקלה "סן חואן", ושמונה משחתות.
  • "כוח משימה 17", בפיקודו של אדמירל משנה ג'ורג' מורי, כלל את נושאת המטוסים הורנט, שעל סיפונה 37 מטוסי ויילדקט, 21 מפציצי דונטלס, ו-16 מפציצי אוונג'ר, את הסיירות הכבדות "נורת'האמפטון" ו"פנסקולה", את הסיירות הקלות "סן דייגו" ו"ג'ונו", ו-6 משחתות.[1]

ב-25 באוקטובר הפליג כוח משימה 16 בצפון איי סנטה קרוז, וחיפש את הכוח היפני. בשעה 11:20 דיווח מטוס סיור PBY קטלינה אמריקני על איתור הכוח הקדמי של קונדו, ובשעה 12:50 דיווח מטוס סיור נוסף על שתי נושאות מטוסים יפניות. בשל הטווח בין הצדדים, וחוסר הוודאות לגבי דיוק הדיווחים, שיגר קינקייד בשעה 15:30 29 מטוסים מהאנטרפרייז למשימת חיפוש והשמדה, את תוך זמן קצר התברר שהכוח היפני פנה צפונה, והמטוסים לא איתרו אותו ושבו לנושאת המטוסים.[4]

לחימהעריכה

התקפות ראשונותעריכה

 
מטוסי A6M זירו ממריאים מנושאת המטוסים שוקאקו

בשעה 02:50 הפכו האוניות היפניות את כיוון הפלגתן והחלו להפליג לכיוון כוח המשימה האמריקני. בשעה 05:00 שיגרו שני הצדדים מטוסים למשימות סיור, בעודם מכינים את שאר המטוסים להמראה ברגע שיתקבל דיווח על איתור אוניות האויב. בשעה 06:50 איתרו מטוסי סיור אמריקנים את נושאות המטוסים היפניות, וכמעט באותו זמן איתרו מטוסי הסיור היפנים את כוח משימה 17 ואת נושאת המטוסים הורנט. מיד שיגרו היפנים גל התקפה שכלל 18 מפציצי טורפדו, 22 מפציצי צלילה ו-20 מטוסי קרב, שהחלו לעשות דרכם דרומה בשעה 07:40. באותה עת איתרו שני מפציצי דונטלס אמריקנים במשימת סיור את נושאת מהטוסים הקלה זואיהו ותקפו אותה. מכיוון שקבוצת מטוסי הקרב שהגנה על זואיהו הייתה עסוקה במרדף אחר מטוסי הסיור האחרים, יכלו מפציצי הצלילה להתקרב לנושאת המטוסים, פגעו בה עם שתי פצצות, ובשל הנזק שנגרם לסיפון ההמראה, איבדה האונייה את היכולת לשגר מטוסים.[5]

במקביל, הורה קונדו לאבה להגביר את מהירות כוח החלוץ, לסגור את הטווח עם אוניות בעלות הברית, ולהיכנס עמן לקרב שטח. קונדו גם הגביר את מהירות הכוח הקדמי שלו כדי לאפשר לג'וניו לשגר את מטוסיה להתקפה. בשעה 08:10 שיגרו שוקאקו וזואיקאקו את גל התקיפה השני, שכלל 12 מפציצי טורפדו, 20 מפציצי צלילה ו-16 מטוסי קרב, ועד השעה 09:10 עשו 108 מטוסים יפנים את דרכם לכוח המשימה האמריקני.[6] גל התקיפה האמריקני הראשון המריא כמעט חצי שעה אחרי הגל היפני הראשון, ועד השעה 08:30 המריאו מהורנט ומאנטרפרייז 27 מפציצי צלילה, 21 מפציצי טורפדו ו-24 מטוסי קרב, אולם בשל אילוצי דלק וזמן יצאו המטוסים בשלוש קבוצות קטנות, תחת שיטוסו במבנה אחד גדול.[7]

במהלך הטיסה חלפו גלי התקיפה הראשונים זה על זה, ובשעה 09:20 תקפו 12 מטוסי זירו את הקבוצה השנייה של מטוסים אמריקנים, ובקרב האוויר שהתפתח נפלו שלושה מטוסי זירו לעומת שלושה ויילדקט ושלושה מפציצי טורפדו אמריקנים.

בשעה 08:50 איתרה הקבוצה הראשונה של גל התקיפה האמריקני את כוח החלוץ של אבה, אך המשיכה בדרכה. זמן קצר לאחר מכן איתרו הטייסים את נושאות המטוסים והתכוננו לתקוף אותן. בשעה 09:27 תקפו מפציצי הצלילה האמריקנים את נושאת המטוסים שוקאקו תחת אש כבדה מצד מטוסי זירו שהגנו עליה. בעוד מטוסי הזירו מפילים ארבעה מפציצים, פגעו הנותרים בשוקאקו לפחות ארבע פעמים, ונזק כבד נגרם לסיפון ההמראה. קבוצה של שישה מפציצי טורפדו מהורנט איבדו קשר עין עם נושאות המטוסים ונאלצה לחזור. בדרך חזרה להורנט שיגרה הקבוצה מטח טורפדו כנגד הסיירת טונה, אך לא נגרם לה נזק כבד.

 
הסיירת צ'יקומה תחת התקפה. הנקודה הלבנה במרכז הספינה מסמנת את מקום פגיעת הפצצה

בשעה 10:45 תקפה קבוצת מפציצי טורפדו מאנטרפרייז תקפה את הסיירת סוזויה, אך כל הטורפדו החטיאו את מטרתם. במקביל, תקפה קבוצה של מפציצי צלילה מאנטרפרייז את הסיירת צ'יקומה, פגעו בה 2–4 פעמים, והסבו לה נזק כבד. בהתקפה נוספת עשר דקות לאחר מכן ספגה צ'יקומה נזק נוסף ונאלצה לשוב ללגונת טרוק בליווי שתי משחתות.

בשעה 08:52 איתר גל התקיפה היפני הראשון את כוח משימה 17 ואת נושאת המטוסים הורנט ונערך להתקפה. המטוסים היפנים נתגלו במכ"ם על סיפון נושאת המטוסים שלוש דקות לאחר מכן במרחק 80 קילומטרים, ומטוסי קרב המריאו כדי ליירט את האויב, אך בשל קשיי תקשורת ויכולות מכ"ם מוגבלות לא הספיקו להמריא בזמן.

בשעה 09:09 פתחו תותחי הנ"מ של הורנט ומלוותיה באש כנגד המפציצים המתקרבים. בשעה 09:12 פגעה בקצה סיפון ההמראה של ההורנט פצצה, ומספר רגעים לאחר מכן פגעו שתי פצצות נוספות בסמוך לגוף האונייה. מיד לאחר מכן התרסק אחד מהמפציצים היפנים לתוך הארובה ושתי פצצות שנשא במטוסו התפוצצו גם הן ופערו חור בסיפון ההמראה. פצצה נוספת חדרה מבעד לשלושה סיפונים והתפוצצה במטבח. במקביל תקפו את ההורנט מפציצי הטורפדו היפנים, ובשעה 09:15 פגעו בה שני טורפדו שהסבו נזק כבד לחדרי המכונות. בעוד הורנט מאטה במים התרסק לתוך חרטומה מפציץ יפני, אך לא הסב נזק רב. גל נוסף של מפציצי צלילה החטיא את מטרתו.[8]

בסיוע המשחתות המלוות הצליחו אנשי צוות בקרת הנזקים על סיפון ההורנט להשתלט על השריפות עד השעה 10:00. לאחר פינוי הפצועים, החלה הסיירת הכבדה נורת'האמפטון לגרור את הורנט, אך כעת היו שתי האוניות חשופות לגל התקיפה היפני השני.

התקפות נוספותעריכה

 
מפציץ צלילה פגוע צולל לכיוון הורנט בשעה 09:14
 
המפציץ מתרסק לתוך נושאת המטוסים

בשעה 09:30 החלו לנחות על סיפון האנטרפרייז מטוסי הסיור ומטוסי הקרב שהגנו על האונייה. זמן קצר לאחר מכן הופיע גל התקיפה היפני על מסכי המכ"ם, וכל הנחיתות נעצרו, דבר שאילץ את הטייסים לנטוש את מטוסיהם בים ולהיאסף על ידי משחתת. במקרה אחד התרסק מפציץ טורפדו בסמוך למשחתת "פורטר". זמן קצר לאחר מכן, בזמן פעולת החילוץ, ספגה פורטר פגיעת טורפדו שהסבה נזק כבד לגוף האוניה. לפי הוראה מקינקייד, נטש צוות הפורטר את אונייתו, ומשחתת נוספת שהייתה באזור טיבעה אותה.

אחד ממטוסי גל התקיפה היפני הראשון, שעשה דרכו חזרה לנושאת המטוסים שלו, הבחין באנטרפרייז ודיווח את מיקומה למטוסי הגל השני. מכיוון שהסבו נזק כבד להורנט, התרכזו טייסים אלה באנטרפרייז, והחלו לתקוף אותה בשעה 10:08. כבפעם הקודמת, לא הוזנקו מטוסי הקרב בזמן, והמפציצים היפנים תקפו את נושאת המטוסים ללא הפרעה, לבד מאש נ"מ כבדה מאנטרפרייז וממלוותיה. שלוש פגיעות נרשמו: הפצצה הראשונה חדרה בסמוך לקצה סיפון ההמראה והתפוצצה בקו המים בחרטום, הפצצה השנייה פגעה במרכז סיפון ההמראה ובמעלית המטוסים, והפצצה השלישית פגעה במים בסמוך לגוף האונייה, וגרמה לסדק. הפצצות גרמו לשריפות וכן להרוגים ולפצועים רבים.

כעשרים דקות לאחר מכן תקפה את אנטרפרייז קבוצת מפציצי טורפדו. קבוצת מטוסי הקרב שהגנה על נושאת המטוסים יצאה לקראתה ובקרב האוויר התרסק אחד ממפציצי הטורפדו אל תוך המשחתת "סמית'". התרסקות המטוס הציתה שריפה וגרמה לאבידות, והטורפדו, ששרד את ההתרסקות והתפוצץ זמן לאחר מכן, גרם לנזק נוסף. מפקד המשחתת השיט אותה לעבר שובל אוניית המערכה דקוטה הדרומית, וסילוני המים כיבו את השריפות והמשחתת שבה לפעולה. שאר מפציצי הטורפדו שיגרו מטחים לעבר אנטרפרייז, דקוטה הדרומית ופורטלנד, אך כולם החטיאו את מטרתם או היו נפלים, ולא נגרם כל נזק. צוותי בקרת הנזקים על סיפון האנטרפרייז השתלטו על השריפות, ובשעה 11:15 היא החלה לקלוט את מטוסי גל התקיפה הראשון. תוך זמן קצר הופיע גל תקיפה יפני נוסף, ואילצו אותה לבטל את הנחיתות. היה זה גל התקיפה מנושאת המטוסים ג'וניו, שבשעה 09:14 שיגרה 17 מפציצי צלילה ו-12 מטוסי קרב. בשעה 11:21 פתחו מפציצי הצלילה בהתקפה ופגעו באנטרפרייז, בדקוטה הדרומית ובסיירת סן חואן.

בשעה 11:35 החליט קינקייד להסיג את כוחותיו משדה הקרב. מצב זה, בו הורנט יצאה מכלל פעולה, אנטרפרייז ניזוקה באופן קשה, והוא הניח שליפנים יש לפחות נושאת מטוסים אחת שלמה באזור, לא הותיר לו ברירה אלא להורות לכוחות המשימה שלו לנתק מגע.[9] בשעה 11:40 החלו נושאות המטוסים היפניות הנותרות, זואיקאקו וג'וניו לקלוט את מטוסיהן והתכוננו לשגר גלים נוספים.

בשעה 13:00 הפליגו הכוח הקדמי וכוח החלוץ לאזור בו נצפו כוחות המשימה של בעלות הברית, במטרה להיכנס עמם לקרב שטח. לעומתם, פנו נושאות המטוסים הפגועות זואיהו ושוקאקו צפונה ונסוגו משדה הקרב. בשעה 13:06 שיגרה ג'וניו את גל התקיפה השני שלה, שמנה שבעה מפציצי טורפדו ושמונה מטוסי קרב, ובשעה 13:11 שיגרה זואיקאקו את גל התקיפה השלישי שלה, שמנה שבעה מפציצי טורפדו, שני מפציצי צלילה וחמישה מטוסי קרב.

 
מפציץ יפני צולל אל הים, בעוד אנטרפרייז מעלה עשן

בשעה 14:45 החלה נורת'האמפטון לגרור את הורנט אל מחוץ לשדה הקרב במהירות של 5 קשרים. צוותי התיקון הצליחו לשקם את מערכת החשמל, אך בשעה 15:20 תקפו את נושאת המטוסים מפציצי טורפדו מג'וניו. חמישה מתוך ששת המפציצים החטיאו, אך הטורפדו השישי פגע במרכז נושאת המטוסים, והסב נזק רב. מערכת החשמל קרסה שוב, והפסיקה את פעולת משאבות המים, והורנט החלה לנטות. בעת שהחלו ההכנות לנטישת האונייה, הגיע גל התקיפה השלישי מזואיקאקו ופגע פעם נוספת בהורנט. עד השעה 16:30 נטש כל הצוות את האונייה.

לאחר ההתקפה ביטל הלסי ניסיונות נוספים לגרירת הורנט, בשל איום המטוסים היפנים, והורה לשתי משחתות לטבע אותה ולשאר כוחותיו לסגת דרומה. המשחתות "מסטין" ו"אנדרסון" ניסו לטבע את נושאת המטוסים באמצעות טורפדו ותותחים אך היא המשיכה לצוף. בסביבות השעה 20:00 התקרבו אוניותיו של אבה להורנט הבוערת והמשחתות האמריקניות נסוגו במהירות. המשחתות "מקיגומו" ו"אקיגומו" שיגרו ארבעה טורפדו שלבסוף טיבעו את נושאת המטוסים בשעה 01:35. לאחר מכן פנו הכוחות היפנים ושבו לטרוק, לשם הגיעו ב-30 באוקטובר. במהלך נסיגה כוחות המשימה האמריקנים, התנגשה אוניית המערכה דקוטה הדרומית במשחתת מהן והסבה לה נזק כבד.

תוצאות הקרבעריכה

לאחר הקרב טענו היפנים כי טיבעו ארבע נושאות מטוסים ושלוש אוניות מערכה,[10] למעשה איבדו בעלות הברית נושאת מטוסים אחת, הורנט, ומשחתת אחת, פורטר. נושאת המטוסים אנטרפרייז, אוניית המערכה דקוטה הדרומית, הסיירת הקלה סן חואן והמשחתות סמית' ומהן ניזוקו. מתוך 155 המטוסים שהיו ברשות בעלות הברית, 74 אבדו. נושאות המטוסים היפניות שוקאקו וזואיהו והסיירת צ'יקומה ספגו נזקים כבדים, ומתוך 157 מטוסים בתחילת הקרב אבדו ליפנים 100 מטוסים.[11]

 
נושאת המטוסים הורנט, פגועה ונוטה, מספר שעות לפני שקיעתה

אנטפרייז הפליגה לקלדוניה החדשה לתיקונים, אך נאלצה לעזוב את המספנה ולשוב לאיי שלמה כדי לסייע לכוחות בעלות הברית בקרב הימי על גוודלקנל, בו מלאה תפקיד מרכזי בניצחון בעלות הברית.

היפנים אמנם השיגו ניצחון טקטי בקרב זה בבחינת מספר הכלים שאבדו, אך הניצחון גבה את חייהם של אנשי צוות רבים, אותם התקשו היפנים להחליף, בניגוד לאמריקנים. גם הנזק שנגרם לנושאות המטוסים היה כה גדול, עד שהן נאלצו לשוב ליפן לתיקונים יסודיים, ושבו לפעילות רק ב-1943.

הנזק הגדול ביותר שנגרם לצי הקיסרי היה אובדן צוותי האוויר שלו. בקרב איי סנטה קרוז אבדו יותר אנשי צוות אוויר יפנים מבכל אחד מקרבות נושאות המטוסים הקודמים בים האלמוגים, במידוויי ובאיי שלמה המזרחיים, ובשלב זה יותר ממחצית הטייסים שהשתתפו בהתקפה על פרל הארבור נהרגו.

בשל המחסור בטייסים חדשים נאלצו גם נושאות המטוסים זואיקאקו והיו לשוב ליפן, כדי לחדש את מצבת הטייסים שלהן. בצי היפני צוות האוויר היה חלק אינטגרלי ממצבת נושאת המטוסים והם לא נהגו להעביר טייסות מנושאת מטוסים אחת לאחרת. אף על פי שנושאות המטוסים היפניות שבו ללגונת טרוק בקיץ 1943, הן לא שבו למלא תפקיד במערכה באיי שלמה.

על אף הניצחון הטקטי לו זכו היפנים, למעשה הייתה זו ההזדמנות האחרונה של הצי הקיסרי היפני להכריע את צי בעלות הברית בקרב ימי, ומנקודה זו והלאה העניקה העוצמה התעשייתית של ארצות הברית יתרון ברור לצי בעלות הברית.

לקריאה נוספתעריכה

  • ג'ון טולנד, השמש העולה: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות היפנית, 1936-1945, תל אביב: משרד הביטחון, 1970.
  • Frank, Richard B. Guadalcanal: The Definitive Account of the Landmark Battle. Penguin Books, 1992. ISBN 9780140165616.
  • Griffith, Samuel B. The Battle for Guadalcanal. Bantam Books, 1980. ISBN 9780252068911.
  • Morison, Samuel Eliot. The Struggle for Guadalcanal, August 1942 – February 1943. Vol. 5 of "History of United States Naval Operations in World War II", Little, Brown and Company, 1958. ISBN 0-316-58305-7.
  • Prados, John. Islands of Destiny: The Solomons Campaign and the Eclipse of the Rising Sun. Penguin, 2012. ISBN 9781101601952

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Horan.
  2. ^ Combat Narrative, עמ' 67.
  3. ^ Prados, עמ' 122.
  4. ^ Combat Narrative, עמ' 34.
  5. ^ Shaw, עמ' 39.
  6. ^ טולנד, עמ' 309.
  7. ^ Combat Narrative, עמ' 44.
  8. ^ Combat Narrative, עמ' 58-57.
  9. ^ Prados, עמ' 145.
  10. ^ טולנד, עמ' 313.
  11. ^ Hough, עמ' 339.