קרב טולאגי וגווטו-טנמבוגו
קרב טולאגי וגווטו-טנמבוגו היה קרב יבשתי במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. בקרב זה, שהתרחש בראשית אוגוסט 1942, התעמתו כוחות הצי הקיסרי היפני וכוחות בעלות הברית.
 | ||||||||||||||||||
| נחתים עולים לחוף בטולאגי | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 7 באוגוסט 1942 – 9 באוגוסט 1942 (3 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב אחרי | קרב טנרו | |||||||||||||||||
| מקום | טולאגי ואיי פלורידה שבאיי שלמה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
9°06′26″S 160°08′56″E / 9.10722°S 160.14889°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לבעלות הברית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
בקרב זה נחתו נחתים אמריקנים על האיים טולאגי, גווטו וטנמבוגו שבאיי נגלה, בהם הקימו היפנים בסיסי צי, וכבשו אותם לאחר קרב קשה בו העמידו המגינים היפנים התנגדות נחושה ונלחמו כמעט עד האדם האחרון.
במקביל לנחיתה בטולאגי, בגווטו ובטנמבוגו, ערך חיל הנחתים האמריקני נחיתה נוספת על האי גוודלקנל הסמוך במטרה לכבוש את שדה התעופה באי. בניגוד ללחימה הקשה בה נתקלו הנחתים באיי נגלה, לא נתקלה הנחיתה בגוודלקנל בהתנגדות. נחיתות אלה, בטולאגי ובגוודלקנל סימנו את פתיחתו של קרב גוודלקנל, שנמשך שישה חודשים וכלל סדרה של קרבות יבשתיים וימיים באזור איי שלמה.
רקע עריכה
ב-7 בדצמבר 1941 תקפו כוחות יפניים את הצי האמריקאי בפרל הארבור, הוואי. בהתקפה השמידו היפנים מרבית צי אוניות המערכה האמריקאי ובעקבותיה נכנסו יפן וארצות הברית באופן רשמי למצב של מלחמה. המטרות הראשוניות של ההנהגה היפנית היו לנטרל את הצי האמריקאי, לכבוש אזורים עשירים במשאבים ולהקים בסיסים אסטרטגיים שנועדו להגן על האימפריה היפנית ברחבי האוקיינוס השקט ובאסיה. על מנת לקדם מטרות אלה כבשו הצבאות היפנים את הפיליפינים, את תאילנד, את מלאיה, את סינגפור, את איי הודו המזרחית (כיום אינדונזיה), את האי וייק, את איי גילברט, את בריטניה החדשה ואת גואם. לארצות הברית הצטרפו שאר בעלות הברית, שחלקן, כולל בריטניה, אוסטרליה, והולנד, היו מטרה להתקפות היפנים.
בעלות הברית סיכלו שני ניסיונות יפניים לשמר את היוזמה ההתקפית ולהרחיב את גבולות האימפריה במרכז האוקיינוס השקט ובדרומו בקרב מידוויי ובקרב ים האלמוגים. חשיבותו של קרב מידוויי נעוצה לא רק בעובדה שהיה זה הניצחון המשמעותי הראשון של בעלות הברית על יפן, שעד אז נותרה בלתי מנוצחת, אלא גם בעובדה שקרב זה דלדל בצורה ניכרת את עוצמת נושאות המטוסים של יפן. עד לנקודה זו היו בעלות הברית בעמדת מגננה באוקיינוס השקט, אך ניצחונות אלה סיפקו להן הזדמנות ליטול את היוזמה האסטרטגית מידי היפנים.
בעלות הברית בחרו באיי שלמה (מדינת חסות של בריטניה) הדרומיים – גוודלקנל, טולאגי ופלורידה – כמטרתם הראשונה. הצי הקיסרי היפני כבש את טולאגי במאי 1942 ובנה בסיס מטוסים ימיים בסמוך אליו. חששותיהן של בעלות הברית גברו לאחר שהיפנים החלו לבנות שדה תעופה בחוף הצפוני של גוודלקנל. עד אוגוסט הציבו היפנים 900 חיילים בטולאגי ובסביבותיו ו-2,800 (מתוכם 2,200 פועלים יפנים וקוריאנים) בגוודלקנל.[2] תפקידיהם של בסיסים אלה היה לספק הגנה לבסיס היפני המרכזי ברבאול, לאיים על דרכי התקשורת והאספקה של בעלות הברית ולשמש אזור היערכות לקראת המבצעים המתוכננים כנגד פיג'י, קלדוניה החדשה וסמואה.
אדמירל ארנסט קינג, מפקד הצי האמריקאי הגה את תוכנית הפלישה לאיי שלמה. המתקפה, כך טען, תמנע מהיפנים שימוש באיים אלה וכתוצאה מכך תסיר את האיום על דרכי התקשורת והאספקה של בעלות הברית, וגם תספק להן מאחז בדרום מערב האוקיינוס השקט. אף על פי שהנשיא פרנקלין רוזוולט נתן את הסכמתו לתוכנית, נאלצו מפקדי זירת האוקיינוס השקט להיאבק על קבלת כוח אדם ומשאבים בשל תמיכת ארצות הברית במדיניות "אירופה תחילה" של וינסטון צ'רצ'יל. לפיכך התנגד גנרל ג'ורג' מרשל, ראש המטה הכללי של צבא ארצות הברית, לתוכניתו של קינג והעלה את השאלה מי יפקד על המערכה. קינג השיב שהצי וחיל הנחתים ינהלו את המערכה בעצמם, והורה לאדמירל צ'סטר נימיץ להתחיל להכין תוכניות לכך. בסופו של דבר ניצח קינג בוויכוח ותוכנית הפלישה המשיכה בברכת המטות המשולבים.
על פי התוכנית הייתה הפלישה לגוודלקנל אמורה להיערך במקביל לפלישה לגינאה החדשה, תחת פיקודו של גנרל דאגלס מקארתור, ומטרתה העיקרית תהיה כיבוש הבסיס היפני ברבאול, כשהמטרה הסופית היא כיבוש הפיליפינים מחדש. המטות המשולבים של ארצות הברית יצרו את זירת דרום האוקיינוס השקט, ומינו את תת-אדמירל רוברט גורמלי למפקדה ב-19 ביוני 1942, כדי שיפקד על ההתקפה באיי שלמה. במקביל התמנה צ'סטר נימיץ למפקד העליון של כוחות בעלות הברית באוקיינוס השקט.
כהכנה למבצעים העתידיים באוקיינוס השקט, קיבל מפקד חיל הנחתים האמריקאי, מייג'ור-גנרל אלכסנדר ונדגריפט, פקודה להעביר את דיוויזיית הנחתים הראשונה מארצות הברית לניו זילנד. כוחות קרקע, אוויר וים אחרים של בעלות הברית נשלחו להקים בסיסים בפיג'י, בסמואה, בהברידים החדשים ובקלדוניה החדשה. האי אספיריטו סאנטו בהברידים החדשים נבחר לשמש מקום מושבה של מפקדת בעלות הברית בזירה, ונקודת יציאה למתקפה, שקיבלה את השם "מבצע מגדל שמירה" (Operation Watchtower).
ראשית תכננו בעלות הברית לתקוף רק את טולאגי ואת איי סנטה קרוז, אך לאחר שגילה סיור שהיפנים בונים שדה תעופה בגוודלקנל, נוסף כיבושו של האי למטרות המתקפה, על חשבון כיבוש איי סנטה קרוז. היפנים, דרך שימוש במודיעין אותות, היו מודעים לפעילות רחבת ההיקף של כוחות בעלות הברית בדרום האוקיינוס השקט, אך הסיקו שהכוחות נועדו לחיזוק אוסטרליה או לחיזוק פורט מורסבי שבגינאה החדשה.[3]
הכוח ההתקפי, שכלל 75 ספינות מלחמה וכלי תובלה, נאסף סמוך לפיג'י ב-26 ביולי וערך אימון נחיתה אחד בטרם עשה דרכו לגוודלקנל ב-31 ביולי. מפקד חיל המשלוח היה תת-אדמירל פרנק ג'ק פלטצ'ר, מפקד הכוחות האמפיביים היה אדמירל משנה ריצ'מונד טרנר ומפקד החיילים היה ונדגריפט, שפיקד על 16,000 חיילים, רובם נחתים. על כוח הנחיתה בטולאגי ובאיי נגלה, שמנה 3,000 נחתים, פיקד בריגדיר גנרל ויליאם רופרטוס.
הקרב עריכה
לפני הלחימה עריכה
בחסות מזג אוויר סוער, התקרבו כוחות הנחיתה של בעלות הברית לטולאגי ולגוודלקנל מבלי להראות לפנות בוקר 7 באוגוסט. כוח הנחיתה התחלק לשני חלקים: החלק הראשון נשלח לתקוף את גוודלקנל, והחלק השני נשלח לטולאגי ולאיים הסמוכים. בסביבות השעה 06:00 תקפה קבוצת תקיפה שכללה 16 מטוסי קרב מסוג F4F ויילדקט, 24 מפציצי צלילה מסוג SBD דונטלס, ומפציץ טורפדו אחד מסוג TBF אוונג'ר, שהמריאה מנושאות המטוסים האמריקניות אנטרפרייז ווואספ, את מתקני הצי של היפנים סמוך לטולאגי והשמידה חמישה עשר מטוסים ימיים מסוג קאוואנישי H8K שעמדו להמריא. לאחר מכן השמידו מטוסי הקרב גם שבעה מטוסי A6M זירו.[4]
בשעה 06:10 החלו הסיירת סן חואן והמשחתות מונסן וביוקנן להפגיז את חופי הנחיתה בטולאגי ובאי פלורידה הסמוך. בשעה 07:40 (20 דקות לפני מועד הנחיתה המתוכנן) נחת גדוד 1 של רגימנט הנחתים השני באי פלורידה, שתפקידו היה לחפות על הנחיתות העיקריות בטולאגי. 252 הנחתים הגיעו לעמדותיהם בתוך 40 דקות מבלי להיתקל בחיילי אויב, תוך שהם מסתייעים במדריכים אוסטרלים שהכירו את האיים.[5]
טולאגי עריכה
בשעה 08:00 נחתו בחוף המערבי של טולאגי גדוד הפושטים הראשון, בפיקודו של לוטננט קולונל מריט אדסון, והגדוד השני של רגימנט הנחתים החמישי. שוניות האלמוגים מנעו מרכבי הנחיתה להגיע עד קו החוף והנחתים נאלצו לרדת למים, שלעיתים הגיעו לגובה הצוואר, ולעלות לחוף ברגל, מרחק 100 מטרים. אולם לא נצפתה כל התנגדות יפנית והנחתים עלו לחוף ללא קושי. באותה עת דיווח מפקד הכוחות היפניים בטולאגי, קפטן שיגטושי מיאזקי לרבאול על נחיתות בעלות הברית, ומפקד כוח הנחיתה השלישי של קורה, קומנדר מסאקי סוזוקי, שהיה אחראי על הגנת האיים, החל לפרוס את כוחותיו בעמדות ההגנה שהוכנו מראש.[6]
עד השעה 11:10 איבטח גדוד הנחתים השני את החלק הצפון-מערבי של טולאגי, ואז חבר לגדוד הפושטים בהתקדמותו לכיוון דרום-מזרח. עד השעה 11:30 כבשו הנחתים את החצי המערבי של האי, אך מלבד כיסי התנגדות ספורים לאורך הדרך, נסוגו המגינים היפנים מזרחה, והתבצרו בגבעה 281 שבקצה הדרום מזרחי של האי. עם התקדמותם לכיוון גבעה 281 נתקלו הנחתים באש צלפים שהאטה את קצב התקדמותם. בערב יום הנחיתה הגיעו הנחתים עד מרגלות גבעה 281, לאחר שכבשו את שאר האי.
במהלך הלילה תקפו היפנים את קווי ההגנה של האמריקנים חמש פעמים, תוך שהם מסתננים בזחילה בין שוחות הנחתים, אך נהדפו לאחור פעם אחר פעם לאחר קרבות קשים. המגינים החזיקו מעמד לאורך הלילה, ובבוקר 8 באוגוסט הגיעה לגבעה הגדוד השני של רגימנט הנחתים השני כתגבורת. האמריקנים תקפו את הגבעה במהלך היום, תוך שהם עוקרים את המגינים היפנים מתוך מחילות שנחפרו בקירות אבן גיר, ועד שעות הערב כבשו את הגבעה, ובמהלך הימים הבאים טיהרו הנחתים כיסי התנגדות ספורים ברחבי האי.
גווטו וטנמבוגו עריכה
איונים אלה הם למעשה גבעות אלמוגים המחוברות בכביש, והיפנים הקימו בהם בסיס מטוסים ימיים. על גווטו הגנו 248 אנשי צוות אוויר, חיילי כוח הנחיתה המיוחד ופועלים יפנים וקוריאנים, והם התבצרו בגבעה 148. על טנמבוגו הגנו 240 חיילים שהתבצרו בגבעה 121.[7] שתי גבעות אלה היו גבעות גיר בהם חפרו מערכת תעלות הגנה, בדומה לטולאגי. בנוסף, בשל קרבתם של האיים, יכלו הכוחות בכל אי לחפות על הכוח באי השני.
בשעה 12:00 ב-7 באוגוסט נחת גדוד הצנחנים הראשון של חיל הנחתים, שמנה 396 לוחמים, בגווטו. הנחיתה נקבעה לשעת הצהריים מכיוון שלא היו בנמצא מספיק מטוסים לחיפוי אווירי לנחיתות עבור כל חופי הנחיתה. הגל הראשון נחת ותוך זמן קצר נתקל באש כבדה וספג נפגעים רבים. הגל השני נחת דקה וחצי לאחר מכן וגם הוא נקלע לאש כבדה משני האיונים. הנחתים הצליחו לפנות את חופי הנחיתה ופרסו מקלעי M1919 בראונינג ששיתקו את גבעה 148 ואיפשרו לנחתים נוספים לעזוב את חופי הנחיתה ולהתקדם לפנים האי. עם זאת, האש מטנמבוגו נמשכה והסבה לנחתים אבדות נוספות, ורק סיוע של מטוסי קרב מנושאות מטוסים הפחיתו את יעילות האש של המגינים. בשעה 14:00 הגיעו הנחתים לגבעה 148 והחלו לטהר אותה באמצעות מטעני נפץ ורימוני יד.
בשל האבדות הרבות שספג הגדוד, ביקש מפקדו מרופרטוס תגבורת לפני שינסו לכבוש את טנמבוגו, ורופרטוס, שחשב שעל האי נמצאים רק צלפים ספורים, שלח רק פלוגה אחת מהגדוד הראשון של הרגימנט השני כדי לסייע. למעשה הגנו על האי 240 חיילים יפנים. הנחיתה בטנמבוגו החלה בשעות הערב ב-7 באוגוסט. הפגזת אוניות המלחמה במהלך היום הציתה מתקני דלק בחוף והשריפות האירו את חופי הנחיתה וכך אבדה לנחתים ההפתעה. רכבי הנחיתה ספגו אש כבדה בהתקרבם לחוף, ונאלצו לסגת.
בבוקר 8 באוגוסט נשלחה הגדוד השלישי של רגימנט הנחתים השני לגווטו כתגבורת. הגדוד נחת באי בשעה 10:00 והחל לסייע בטיהור האי, שהסתיים בשעה 12:00. לאחר מכן התכונן הגדוד לתקיפת טנמבוגו, ולפני ההתקפה הפגיזה את האי הסיירת סן חואן. בשעה 16:15 החלו הנחתים לנחות בטנמבוגו, ובסיוע שני טנקים קלים מדגם M3 סטיוארט וחיפוי מגווטו, הצליחו להתקדם מעט לפני האי. אחד מהטנקים נתקע בין שני עצים, והיפנים העלו אותו באש והרגו שניים מאנשי הצוות, בעוד שניים אחרים הצליחו להימלט.
במהלך היום טיהרו הנחתים את עמדות ההגנה היפניות בגבעה 121 באופן שיטתי ותוך שימוש במטעני חבלה ורימונים, ועד שעות הערב איבטחו אותה. שורדים בודדים ערכו מתקפות בנזאי במהלך הלילה, אך ההתנגדות הסתיימה למעשה, ובשעות הצהריים ב-9 באוגוסט איבטחו האמריקנים את טנמבוגו.
הנחיתות בגוודלקנל עריכה
בניגוד להתנגדות שהעמידו היפנים בטולאגי, בגווטו ובטנמבוגו, נתקלו הנחתים בגוודלקנל בהתנגדות מועטה בלבד. בשעה 09:10 ב-7 באוגוסט נחתו 11,000 נחתים אמריקנים בגוודלקנל והתקדמו לכיוון שדה התעופה לאורך היום ללא התנגדות. ביום המחרת המשיכו הנחתים בהתקדמותם ועד שעות הצהריים כבשו את שדה התעופה. הכוחות היפנים נסוגו לפנים האי תוך שהם מותירים מאחוריהם אספקה, ציוד רפואי וציוד מכני לבניית שדה התעופה.
תוצאות הקרב עריכה
במהלך הקרב נמלטו כ-80 יפנים מטולאגי ומגווטו-טנמבוגו לאי הסמוך פלורידה בשחייה. אולם בחודשיים שלאחר מכן הם נלכדו על ידי התושבים המקומיים או על ידי כוחות בעלות הברית.
בעלות הברית הקימו בטולאגי בסיס ימי ותחנת תדלוק, שהיה חיוני ביותר במהלך קרב גוודלקנל והמערכה באיי שלמה. בנוסף, המעגן בטולאגי שימש גם כמקום מפלט לאוניות המלחמה של בעלות הברית שנפגעו במהלך הקרבות הימיים שנערכו במהלך קרב גוודלקנל. מאוחר יותר גם הוקם בטולאגי בסיס ספינות טורפדו שמטרתו הייתה תקיפת שיירות האספקה והחיילים ששלחו היפנים לגוודלקנל, וכן בסיס מטוסים ימיים.
על אף חשיבותו של האי, מרבית הכוחות שנשלחו לכבוש אותו ואת גווטו וטנמבוגו נשלחו לאחר מכן לגוודלקנל כדי לסייע בהגנת שדה התעופה שבו, ושם למעשה נערכה הלחימה העיקרית בחודשים הבאים.
לקריאה נוספת עריכה
- Alexander, Joseph H.Edson's Raiders: The 1st Marine Raider Battalion in World War II. Naval Institute Press, 2000. ISBN 9781557500205.
- Frank, Richard. Guadalcanal: The Definitive Account of the Landmark Battle. Random House, 1990. ISBN 9780394588759.
- Jersey, Stanley C. Hell's Islands: The Untold Story of Guadalcanal. Texas A&M University Press, 2008. ISBN 9781585446162.
- Lundstrom, John B. First Team and the Guadalcanal Campaign: Naval Fighter Combat from August to November 1942. Naval Institute Press, 2005. ISBN 9781591144724.
- Samuel Eliot Morison, The Struggle for Guadalcanal, August 1942 – February 1943, vol. 5 of History of United States Naval Operations in World War II. Boston: Little, Brown and Company., 1955
- Murray, Williamson and Allan Reed Millett. A War To Be Won. Harvard University Press, 2001. ISBN 9780674006805.
קישורים חיצוניים עריכה
- Steven Bullard (trans.), Japanese army operations in the South Pacific Area New Britain and Papua campaigns, 1942–43.
- John Zimmerman, The Guadalcanal Campaign.
הערות שוליים עריכה