פתיחת התפריט הראשי

קרב מילברגגרמנית: Schlacht bei Mühlberg, בספרדית: Batalla de Mühlberg) נערך ב-24 באפריל 1547 בסמוך לעיירה מילברג (Mühlberg), בתחומי נסיכות הבוחר מסקסוניה, במסגרת המלחמה השמלקלדית. הקרב הסתיים בניצחון מכריע של הצבא הקתולי של האימפריה הרומית הקדושה, בפיקודו של קרל החמישי, על הצבא הסקסוני שהשתייך לברית שמלקלדן הלותרנית, בפיקודו של יוהאן פרידריך הראשון.

קרב מילברג
מלחמה: המלחמה השמלקלדית
קרב מילברג, מאת לואיס דה אבילה אי סוניגה
קרב מילברג, מאת לואיס דה אבילה אי סוניגה, 1550
תאריך התחלה: 24 באפריל 1547
קרב אחרי: קרב דראכנברג
מקום: מילברג, סקסוניה, האימפריה הרומית הקדושה האימפריה הרומית הקדושההאימפריה הרומית הקדושה (גרמניה של ימינו)
51°25′59″N 13°13′00″E / 51.4331°N 13.2167°E / 51.4331; 13.2167 
תוצאה: ניצחון קיסרי-ספרדי מכריע
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

בין 16,000[1][2] ל-23,000 רגלים,
6,300 פרשים,
20 תותחים[3]

בין 5,000 ל-6,000 רגלים,
1,000 פרשים,
21 תותחים[3]

אבידות

כ-50 הרוגים ופצועים[4][5]

בין 1,200[6] ל-3,000 הרוגים ופצועים[5],
כ-500 פרשים[7],
1,000 שבויים

הקרב סיים את המלחמה השמלקלדית והביא לפירוקה של ברית שמלקלדן[8].

רקעעריכה

עם התפשטות הרפורמציה הפרוטסטנטית בגרמניה לאחר שנת 1517 החלה מתיחות בתוך גרמניה בין הקתולים לפרוטסטנטים, שהפכה למכשול בפני שאיפותיו הקיסר ההבסבורגי קרל החמישי. ניסיונות הפיוס בין הקתולים לפרוטסטנטים במסגרת הדיאט של שפייר ב-1526 וב-1529 נכשלו, וחידדו את העוינות ההדדית בין הצדדים.

הרפורמציה סיפקה למרבית המדינות הגרמניות העצמאיות את האמתלה לטעון לא רק לאוטונומיה ברמה הדתית אלא אף ברמה הפוליטית. לחלק ממדינות קטנות אלה שהשתייכו לאימפריה הרומית הקדושה (ישות מדינית שהייתה מפוצלת זה מאות בשנים) נחשב צעד זה ללא יותר מפעולה פורמלית.

ב-1531 התנגדו חלק מהנסיכים (ביניהם בלטו יוהאן פרידריך הראשון, הנסיך הבוחר מסקסוניה ופיליפ הראשון, רוזן הסן) לנסיונותיו של הקיסר להשיב את האחדות הדתית והפוליטית לשטחים הגרמניים בהתאם להחלטת הדיאט של וורמס. החלטה זו הובילה להקמת ברית שמלקלדן (שנקראה על שם שמלקלדן שבתורינגיה, שם הוצהרה הברית), ברית צבאית הגנתית בעלת תפיסה אנטי-הבסבורגית ואנטי-קתולית[9].

אף על פי שהקמתה של הקואליציה הפרוטסטנטית בתוך האימפריה היוותה סכנה לכוחו, לא מיהר קרל החמישי לתקוף את הברית, אשר השיגה בינתיים את תמיכתן של ערים חופשיות (ברמן, המבורג, ליבק, אולם ושטרסבורג) אשר שאפו להגדיל את עצמאותן בפני השלטון המרכזי. כמשקל נגד, יצרו המדינות הגרמניות הקתוליות את הליגה הקתולית ב-1538, אך זו הייתה לא יעילה. הנסיכים הפרוטסטנטיים יכלו להשען גם על תמיכתה של ממלכת צרפת, אויבתו העיקרית של קרל החמישי. מכיוון שהיה זקוק לתמיכתן הצבאית של המדינות הגרמניות במלחמה כנגד העות'מאנים בחלק המזרחי של שטחו בחר קרל שלא להתנגד לברית ולהעניק לחברותיה אוטונומיה נרחבת. כך הפכו הנסיכים הפרוטסטנטיים חופשיים לתמוך ברפורמציה וללחום בכוחם של הבישופים הקתוליים בשטח עליו שלטו. בנוסף, סייעה הברית לנסיך הפרוטסטנטי אולריך, דוכס וירטמברג, להשיב לעצמו את נחלתו לאחר ניצחון על כוחות אימפריאליים ב-1534 והביסה את כוחותיו של הנרי החמישי, דוכס בראונשווייג-וולפנביטל[9].

התנאים אשר אילצו את קרל החמישי לקבל את צעדי הברית השתנו לאחר מספר שנים. החתימה על הסכם קרפי ב-1544 סיימה עשורים של מאבק בין הקיסר לבין פרנסואה הראשון, מלך צרפת, על השליטה בחצי האי האיטלקי. לאחר החתימה איבדה הברית את תמיכתה של צרפת. כאשר סירבו הנסיכים הפרוטסטנטים להשתתף בוועידה בטרנט ב-1545 ולא הופיעו לדיאט ברגנסבורג ב-1546 הכריז קרל החמישי על דמויות המפתח בברית, יוהאן פרידריך ופיליפ הרביעי כפורעי חוק[9]. מותו של מרטין לותר באותה שנה וההפסקה הזמנית באיום העות'מאני ממזרח סיפקו לקרל את התנאים הטובים ביותר למיקוד משאביו כנגד אויב פנימי אשר סיכן את השלמות הדתית והטריטוריאלית של האימפריה שלו[10].

ההזדמנות לפריצת העימות החלה ניתנה בשל היריבות בין הנסיך הבוחר של סקסוניה יוהאן פרידריך הראשון לבין בין דודו, מוריץ מסקסוניה, שהשתייכו שנייהם לבית וטין. על אף אמונתו הפרוטסטנטית, סירב מוריץ להצטרף לברית שמלקלדן ב-1542. ב-1546, בתמיכתו של פרדיננד הראשון, אחיו הצעיר של קרל, פלש מוריץ לשטחו של יוהאן פרידריך. כאשר נפתחה המתקפה שהו כוחותיו של יוהאן פרידריך בווירטמברג, אך הם הצליחו לנוע אל תוך השטח הכבוש ולהדוף את צבאו של מוריץ[11][12].

קרל החמישי החליט לנצל את חוסר האחדות בין הצבאות הפרוטסטנטיים, והצטרף למלחמה ב-1547. עם תחילת האביב, ולאחר שמרבית חברות הברית נכנעו ופתחו את שערי עריהן בפני צבאו במהלך החורף, צעד צבאו של קרל לעבר סקסוניה במטרה לסייע למוריץ ולהביס את יוהאן פרידריך, הנסיך הפרוטסטנטי האחרון שעדיין התנגד לו[2][13].

מהלך הקרבעריכה

 
קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מתואר כאביר נוצרי במהלך קרב מילברג, מאת טיציאן, 1548

באותה תקופה סבל קרל החמישי משיגדון, וצבאו נאלץ להתמודד עם עזיבתם של חיילי מדינת האפיפיור אשר סייעו לו בשלבי המערכה הראשונים והיוו חלק גדול מכוחותיו[11]. בנוסף, היה צבאו של הנסיך הבוחר מסקסוניה גדול מצבאו של קרל. עם זאת, החליט יוהאן פרידריך, בניסיון לתמוך בהתקוממות פרוטסטנטית ואנטי-אימפריאלית בבוהמיה, לפצל את צבאו ולשלוח חלק גדול מכוחותיו לגבול עם ממלכה זו[1].

בנוסף, השאיר יוהאן פרידריך כוחות קטנים במרבית הערים הסקסוניות, במטרה למנוע מכוחותיו של קרל להיכנס לנסיכות מדרום[2]. כשיעדו המעוז המבוצר בוויטנברג, עזב הנסיך את עמדתו ליד מייסן, צעד בראש צבאו צפונה וחנה בסוף אפריל בסמוך לעיירה מילברג, כאשר הוא משאיר כוחות מעטים בלבד לשמירה על גדות האלבה, מכיוון שהעריך שהנהר רחב מדי לצליחה עבור הצבא האימפריאלי[3][14].

בראש צבאו, הגיע קרל החמישי לגדה הנגדית של האלבה בערב ה-23 באפריל. בניגוד לחוות הדעת של הגנרלים שלו, החליט קרל לתקוף את האויב, שחנה קילומטרים מעטים משם. עם שחר ה-24 באפריל החל המשמר הקדמי של הצבא האימפריאלי להתקדם, כאשר הוא פותח באש מוסקטים על הסקסונים שמעבר לנהר ומחפש נקודות לצליחתו. בזכות גורם ההפתעה ובחסות הערפל הכבד שעלה מן הנהר[2], הצליחו לוחמים ספרדיים ואיטלקיים מנוסים לחצותו בשחייה ולחסל את השומרים המעטים אשר שמרו על הגדה הנגדית[15].

בינתיים, ביצעו כוחות מתוך הטרסיו (Tercio) של לומברדיה ונפולי, שהיו הלוחמים המנוסים ביותר בצבאו של קרל, את תוכניתו של דוכס אלבה, ובעזרתו של איכר מקומי הצליחו לאתר מעברה אשר אפשרה להם לחצות את האלבה. בנוסף לכך, הצליחו חיילים אחרים למנוע את הריסתו של גשר פונטון שבנו הסקסונים, ובו נעשה שימוש מיידי על ידי הפרשים אשר חצו בבטחה לצידו השני של הנהר[16][17].

על פי מספר מקורות, היה יוהאן פרידריך משוכנע כל כך שהתקפה מצידו של קרל לא תתרחש, שהתיר לכמה ממפקדי צבאו לצאת ולהשתתף במיסה, כאשר בדיוק באותו הזמן החל הצבא האימפריאלי לחצות את האלבה. הכוחות הסקסוניים הופתעו לחלוטין, וברגע שלמד על חשב הנסיך לסגת לעבר ויטנברג, אך הבין שלצבאו יארך זמן מדי להתארגן לצעידה; יותר מכך, הנסיך היה משוכנע כי רק החלוץ ולא עיקרו של הצבא האימפריאלי תוקף אותו, והורה לצבאו להיערך לקרב[18].

יוהאן פרידריך בחר לערוך את צבאו בקצה יער, אשר ימנע איגוף בידי פרשי צבא האימפריה ויאפשר נתיב נסיגה בטוח יותר במקרה של תבוסה. הקיסר קרל החמישי הגיע לשדה הקרב ושלהב את אנשיו לתקוף את הפרוטסטנטים[19]. בשל מחלת השיגדון, נישא הקיסר לקרב באלונקה, ולא רכב על גבי סוס מלחמה עטוי שריון, כפי שתיאר זאת צייר החצר שלו, טיציאן[20][21], וניהל את הקרב מאחור. הצבא האימפריאלי מנה בין 16,000[1] ל-23,000 חיילים, ביניהם הטרסיו של לומברדיה ושל נאפולי, ופרשים קלים מממלכת הונגריה[3], בפיקודו של אלברו דה סנדה (Álvaro de Sande).

הקרב החל בשעות הערב; הצבא הסקסוני הצליח להדוף את המתקפה הראשונה של הפרשים הקלים ההונגריים, אך מספרם העדיף וכן מקצועיותם של חייליו של קרל, שהיו בין הטובים בעולם באותה תקופה, חרצו את גורל הקרב[22]. הקיסר הציב את הפרשים בשני אגפי הצבא שלו, כאשר האגף הימני, בפיקודו של דוכס אלבה, היה חזק יותר מאגף השמאלי, בפיקודו של מוריץ מסקסוניה[23].

ברגע שהובסו הפרשים באגפיו של הצבא הסקסוני, הצליח מערך הטרסיו האימפריאלי של חיילי הרגלים שבמרכז לשבור את ההתנגדות הסקסונית אשר החלו לסגת לעבר היער. הנסיך הבוחר מסקסוניה הראה אומץ לב בשדה הקרב, אך נפצע בפניו ונפל בשבי החיילים האימפריאליים. עיקר צבאו הושמד או נפל בשבי[24].

מספר מקורות מציינים שהקיסר קרל החמישי סיכם את הקרב באומרו: "וינֶה, וי אי וֶנְסיוֹ דיוס" (בספרדית: Vine, vi y venció Dios; "באתי, ראיתי, והאל ניצח") כפראפרזה על הביטוי המפורסם של יוליוס קיסר[25][26].

תוצאות הקרבעריכה

הקרב הסתיים בתבוסתו המוחלטת של הצבא הסקסוני אשר ספג אבידות כבדות, כאשר מלבד כ-400 שנמלטו לוויטנברג, נהרגו בין 1,200[6] ל-3,000 איש. בנוסף איבדו הפרוטסטנטים כמעט את כל הארטילריה, התחמושת והדגלים שלהם; חיילים רבים נוספים נפלו בשבי. בצבא האימפריאלי נהרגו כ-50 חיילים[4][5].

יוהאן פרידריך היה האחראי לכישלון, היות שלא דאג להגנה מספקת לאורך נהר האלבה אשר יכלה למנוע את צליחתו על ידי הצבא האימפריאלי. תבוסתו סמלה גם את סופה של ברית שמלקלדן. קרל החליט לחוס על חייו בתמורה למסירתה של ויטנברג לידיו. יוהאן פרידריך הוקע ככופר, נכלא ואולץ להעביר את תפקידו לבן דודו, מוריץ, שכפרס על תמיכתו בקיסר קיבל לידיו את תואר הנסיך הבוחר מסקסוניה[4]. יוהאן פרידריך שוחרר ממאסרו ב-1552, ומת שנתיים מאוחר יותר. על אף תבוסתו, עבר יוהאן פרידריך בשנים שלאחר הקרב תהליך של הפיכה מדמות של מנהיג צבאי כושל למעין קדוש מעונה, אשר אולץ להיכנע בפני עליונות צבאית מוחלטת בהגינו על האמונה הפרוטסטנטית[27].

כניעתו של פיליפ הראשון, רוזן הסן, מיד לאחר הקרב, סיימה למעשה את המלחמה השמלקלדית, אך הבעיה הפרוטסטנטית לא נפתרה. נסיכים ורפורמטורים רבים, כגון מרטין בוצר, נמלטו לאנגליה, שם השפיעו ישירות על הרפורמציה באי. ההסכם בין הקתולים לפרוטסטנטים (הסכם הביניים של אאוגסבורג ב-1548) לא הביא לשלום בין הצדדים בגרמניה, ורק שלום אאוגסבורג ב-1555 סיים את מלחמות הדת בחלק זה של האימפריה[28], כאשר נקבע כי הנסיכים הגרמנים יכולים לקבוע האם דת השטח שבשליטתם תהיה קתולית או לותרנית. ההסכם גם הביא לסיומו את הניסיון לאחד את גרמניה תחת זרם דתי אחד[29].

בעיירה מילברג שוכן בימינו מוזיאון קטן המוקדש לקרב[30].

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא קרב מילברג בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Robertson, עמוד 110
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Yonge, עמוד 86
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Donath, עמוד 79
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 Yonge, עמוד 87
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Donath, עמוד 82
  6. ^ 6.0 6.1 Robertson, עמוד 115
  7. ^ de Leva, Giuseppe. Storia documentata di Carlo v in correlazione all'Italia, Volumi 3-4. Prem. stabil. tip. di P. Naratovich, 1867. עמוד 303
  8. ^ Sandler, Stanley. Ground Warfare: An International Encyclopedia. Vol.1. ABC-CLIO, 2002. ISBN 1576073440. עמוד 598
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 Donath, עמוד 77
  10. ^ Tracy, עמודים 205-207
  11. ^ 11.0 11.1 Yonge, Charles Duke. Three Centuries of Modern History. D. Appleton, 1872. עמוד 85
  12. ^ Robertson, עמודים 80-84
  13. ^ Robertson, עמודים 85-89
  14. ^ Robertson, עמודים 110-111
  15. ^ Robertson, עמודים 111-112
  16. ^ Donath, עמוד 81
  17. ^ Robertson, עמוד 112
  18. ^ Robertson, עמוד 113
  19. ^ Robertson, עמודים 113-114
  20. ^ Donath, עמוד 83
  21. ^ .מקור זה מוסר כי הקיסר רכב על סוסו לקרב אך בשל מחלתו, הסבירות לכך נמוכה Robertson, עמודים 113-114
  22. ^ Robertson, עמוד 114
  23. ^ Donath, עמודים 81-82
  24. ^ Robertson, עמודים 114-115
  25. ^ de Leva, עמוד 305
  26. ^ de Medrano, Manuel José (OP). Continuacion de la historia general de España: desde el año de mil quinientos y diez y seis en que acabó la suya el R. Padre Juan de Mariana ..., hasta el de mil y setecientos. Por Manuel Fernández, 1741. עמוד 484
  27. ^ Donath, עמודים 82-85
  28. ^ Greengrass, Mark. Christendom Destroyed: Europe 1517-1648. Penguin, 2014. ISBN 0698176251
  29. ^ Donath, עמודים 84-85
  30. ^ Museum "Mühlberg 1547". Muehlberg-elbe.de