קרב עומק

קרב עומק (ברוסית: глубокая операция) היא תאוריה צבאית ותורת לחימה אשר פותחה בברית המועצות בין מלחמות העולם.

נגמ"שי BTR-60 וBMP-3 שונים של צבא ברית המועצות באפגניסטן. הנגמ"שים מהווים מרכיב חשוב בהנעה מהירה של כוחות רגליים כחלק מדוקטרינת קרב העומק.

תאוריה זו פותחה כאסטרטגיה צבאית לאומית, אשר משלבת בתוכה את כל הדרגים לניהול מערכה צבאית, בגיבושה הסובייטים היו הראשונים להבדיל את הדרג האופרטיבי מזה הטקטי והאסטרטגי. אסטרטגיית קרב העומק היא בבסיסה התקפית ונשענת על שני מרכיבים עיקריים; הבקעת מערך ההגנה של האויב במספר מאמצי הבקעה תוך שימוש מאסיבי בסיוע אווירי וארטילרי, בשלב השני כוחות עתודה ינועו לניצול ההבקעה תוך ניהול מערכות בעומק האופרטיבי של האויב בהם איגוף, בלימת כוחות העתודה של האויב ושיבוש תשתיות לוגיסטיות, פיקודיות ותקשורתיות.

קרב העומק לא נועד להבקיע את קו האויב במאמץ מרוכז יחיד, אלא במהלך אופרטיבי שבו מספר נקודות הבקעה טקטיות מקבילות לאורך החזית. בשלב הבא מתקיימת מערכה אופרטיבית מאחורי קו ההגנה ובו מספר התנגשויות טקטיות המתבססות על היערכות כוחות האויב ועתודותיו.

התפתחות

מיכאיל טוכאצ'בסקי, מי שנחשב אבי תאוריית קרב העומק.

תאוריית קרב העומק התפתחה כאמור במהלך שנות ה-20 וה-30, היא הושפעה רבות מהלוחמה הסטטית של מלחמת העולם הראשונה (מלחמת חפירות), כמו גם הכשלונות הצבאיים במלחמת רוסיה–יפן ומלחמת רוסיה-פולין. כל אלו הובילו תאורטיקנים צבאיים להדגיש את הצורך בתמרון מהיר בשדה הקרב, במטרה להכריע את האויב לפני שהעורף האזרחי יפגע (בעיקר כלכלית) ולבסוף יקרוס. קו מחשבה זה שהוביל את הצמרת הצבאית הגרמנית לאימוץ "מלחמת הבזק", הוביל את הצמרת הצבאית הסובייטית באמצע שנות ה-30 לאימוץ "קרב העומק" שהותאם למבנה המדיני והצבאי של ברית המועצות.

בתקופה זו היו שתי גישות רעיוניות עיקריות: גישתו של מיכאיל טוכאצ'בסקי שהעדיפה לחימה אגרסיבית והתקפית כדי להימנע מלוחמה סטטית (מלחמת התשה), ולעומתו אלכסנדר סוושין ראה במלחמת ההתשה מצב בלתי נמנע במלחמות העתיד ולכן גישתו נטתה להתמודד עם מלחמה סטטית. סוושין היה זה אשר הניח את היסודות לגישת קרב העומק, בכך שהגדיר את המהלך האופרטיבי כמהלך ביניים בין התנגשויות טקטיות, כלומר בין המימד הטקטי לבין זה האסטרטגי. סוושין קרא לניהול מערכה באופן דינאמי המשלב מהלכים טקטים הגנתיים והתקפיים לסירוגין, כאשר הם מאוגדים בתוך מהלכים אופרטיביים המנחים אותם וכל זה תחת מטריית האסטרטגיה לניהול המערכה כולה.

בשנת 1929, מיכאל טוכאצ'בסקי ביחד עם ולדימיר טריאנדפילוב, הפכו את הבסיס התאורטי שיסד סוושין לדוקטרינה מסודרת, אך כזאת עם העדפה ברורה לפן התקפי ומכריע על פני ניהול מערכה סטטית. דוקטרינה זו הוכנסה בשנת 1933 לתורת הלחימה של הצבא האדום בצורת מדריך המגדיר ומסביר את עקרונות התורה החדשה.

מרכיבי קרב העומק

הבקעת המערך הטקטי של האויב

תרשים מהלכי קרב העומק

המרכיב הראשוני של קרב העומק הוא מאמץ הבקעה נרחב של קו ההגנה של האויב.

בשלב זה ישתתפו שני דרגים תוקפים, כאשר הדרג השני משמש עתודה לראשון ומסייע בהבקעת האויב. כוחות אלו יתפרסו אל מול קו ההגנה של האויב באופן הנרחב ביותר האפשרי (במקור התכנון הסובייטי ציין קו הבקעה של 50–70 קילומטרים). באופן טיפוסי, משני צידי הכוחות התוקפים יהיו כוחות שיגנו על עורף ההתקפה, יסייעו לבלבול האויב, ימנעו כיתור של ההתקפה וילחמו כנגד כוחות עתודה של האויב.

כחלק ממאמץ הבקעה, הדוקטרינה מכתיבה שימוש בכל כוחות הסיוע האפשריים, בהם כוחות ארטילריה וסיוע אווירי. באופן אופטימלי, בסיוע לכוחות ההבקעה יוצבו עשרות סוללות ארטילריות להפגזה של עמדות ההגנה של האויב כהכנה להתקפה של כוחות החוד. מצד שני הסיוע האווירי נועד בעיקר לתקיפה של כוחות עתודה בעורף קו האויב, כמו גם לתקיפת מטרות לאורך קו האויב.

תמרון בעומק האופרטיבי

לאחר הבקעת קו ההגנה של האויב, השלב הבא הוא ניצול ההצלחה ומערכות בעומק האופרטיבי של האויב.

שלב זה של ההתקפה הוא בעל חשיבות רבה ומייחד את תורת הלחימה הסובייטית על פני דוקטרינות אחרות בתקופה. לאחר ששני הדרגים הראשונים של הכוחות הבקיעו נקודה או מספר נקודות לאורך קו האויב, הדרג השלישי של כוחות העתודה ינצל את ההבקעה וינוע פנימה אל מאחורי קווי האויב. בשלב זה, לאחר הלחימה כנגד המרחב הטקטי של האויב, תתחיל הלחימה כנגד התחום האופרטיבי שלו, במילים אחרות העורף המיידי של כוחות האויב.

השוואה לבליצקריג הגרמני

משום ששתי התאוריות התבססו על הבעיות של המערכה הסטטית של מלחמת העולם הראשונה ושתיהן שמו דגש נרחב על מהלכי תמרון, בנוסף לכך ששתי האסטרטגיות נפגשו זו מול זו בשדות הקרב של החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, ההשוואה וההבחנה ביניהן חשובה.

שתי התאוריות שמות דגש רב על הבקעת מערך ההגנה של האויב, אך הגישה הגרמנית מתמקדת במאמץ כמעט יחיד ועיקרי להבקעה של אזור הנתפס כחלש יותר בקו ההגנה. מצד שני, קרב העומק אינו מתייחס לנקודות חולשה בקו ההגנה אלא במספר מאמצי הבקעה לאורך הקו וניצול אלו אשר מצליחים לפרוץ את קו ההגנה. בשלב שלאחר ההבקעה, שתי התאוריות שונות בתכליתן: לפי דוקטרינת הבליצקריג, לאחר ההבקעה המאמץ העיקרי מתקדם קדימה לעומק האסטרטגי או לקו הגנה משני, בעוד שכוחות עתודה ימשיכו באיגוף ושבירה של הכוחות בקו ההגנה שהובקע. לפי דוקטרינת קרב העומק, הקרב מתבסס על לחימה בעומק האופרטיבי של כוחות האויב, כולל איגוף, בלימת כוחות עתודה, הרס תשתיות לוגיסטיות וקשר. כל אלו תורמים לבלבול כוחות האויב בשאיפה לשבירה מלאה של מערכי האויב.

שימושים היסטוריים עיקריים

• קרב חלקין גול (1939): מהשימושים הראשונים בדוקטרינה, הצלחת הקרב תרמה לשכנוע הפיקוד הסובייטי לאמץ אותה.
• קרב סטלינגרד (3‏-1942): נעשה שימוש בדוקטרינה בעיקר במהלכים ההתקפיים של הצבא האדום, בייחוד במבצע אורנוס.
• קרב קורסק (1943): הדוקטרינה השתלבה באופן מוצלח במהלכים ההתקפיים של הצבא האדום.
• מבצע סערת אוגוסט (1945) : הדוגמה הטובה ביותר להפעלת עקרונות קרב העומק על ידי הצבא הסובייטי במהלך מלחמת העולם השנייה
• מלחמת יום הכיפורים (1973): התקפת הצבא הסורי בגולן, כמו גם התקפת הצבא המצרי בסיני, עשו שניהם שימוש בדוקטרינה זו.

ראו גם

• קרב הבקעה
• בליצקריג

קישורים חיצוניים

• א. קובסוב, ‏קרב בעומק מערך ההגנה, מערכות 139, אוקטובר 1961

• Charles K. P., Tactical Deep Battle: The missing link, School of advanced military studies, US Army Command & Staff College, US, 1991.