פתיחת התפריט הראשי

תקריות ראס אל-עיש

(הופנה מהדף קרב ראס אל-עיש)

תקריות ראס אל-עיש (מכונות לעיתים: קרב ראס אל-עיש) היו שתי תקריות אש קשות שהתחוללו בתחילת חודש יולי 1967, בין צה"ל וצבא מצרים באזור ראס אל-עיש, בצפון הגדה המזרחית של תעלת סואץ, בין פורט פואד וקנטרה. תקריות אלו היו ההתנגשויות המשמעותיות הראשונות בין שני הצבאות לאחר סיומה של מלחמת ששת הימים, בה הובסה מצרים, שלושה שבועות לפני כן.

המצרים, שלטענתם, הצליחו להדוף ניסיון ישראל לכבוש שטחים מצריים נוספים, מכנים את התקרית הראשונה "קרב ראס אל-עיש" וטוענים לניצחון בקרב. הם אף הפכו אותו לציון דרך ולחלק ממורשת הקרב של הצבא המצרי.[1][2] העמדה הישראלית גורסת כי מדובר בפעולות התקפיות מתוכננות של מצרים ובה כוחות קומנדו מצריים שחצו את התעלה, תקפו סיורים שגרתיים של צה"ל תוך שימוש בחיפוי ארטילרי. קיימת גם גרסה ישראלית הנותנת תימוכין לעמדה המצרית בדבר ניסיון השתלטות ישראלי על שטחים נוספים.[3] יש הרואים בתקריות ראס אל-עיש את תחילתה של מלחמת ההתשה.[4] לאחר תקריות ראס אל-עיש נקבע דה פאקטו קו הפסקת האש בצפון תעלת סואץ בראס אל-עיש ולאורך כל תקופת שלטון ישראל בחצי האי סיני, שלטה מצרים בשטח צר שאורכו 10 קילומטרים בגדה המזרחית של תעלת סואץ, מראס אל-עיש ועד פורט פואד.[5][6]

רקעעריכה

לאחר מלחמת ששת הימים דנה מועצת הביטחון של האו"ם בתוצאות המלחמה; שליטת ישראל על חצי האי סיני וחסימת תעלת סואץ. מצרים, בראשות נאצר, החליטה לנסות ולהחזיר לעצמה שטח בסיני; פעולה שמטרתה הייתה הוכחה כי מצב הלחימה טרם נסתיים ויצירת לחץ בינלאומי שישפיע על החלטות מועצת הביטחון.[7] המצרים בחרו באזור צפון-מערב סיני בשל העובדה שפורט פואד - הנקודה הצפונית ביותר בצפון מערב סיני, מול פורט סעיד, לא נכבשה על ידי ישראל, והנתיב היחידי בינה ובין קנטרה עבר בצמוד לתעלת סואץ על סוללה שמצדה השני הייתה מלחה טובענית בלתי עבירה לשריון. סיורים ישראלים עברו בנתיב קנטרה-פורט פואד אחת ליומיים.[7]

תקרית האש ב-1 ביוליעריכה

בלילה שבין 30 ביוני ו-1 ביולי צלח כוח קומנדו מצרי את תעלת סואץ באמצעות סירות והתמקם על הסוללה בסמוך לראס אל-עיש - תחנת רכבת במסילת קנטרה-פורט פואד. הכוח המצרי מנה שתי מחלקות בסיוע מרגמות 81 ותול"רים.[7][8][9] ב-1 ביולי נע על הציר סיור ישראלי רכוב על זחל"מים וזיהה 15 מוקשים על הציר ואת הכוח המצרי בהמשך הדרך. אל הסיור נשלחה תגבורת - כוח חרמ"ש וטנקי שרמן מחטיבה 60. על הכוח פיקד מפקד פלוגת החרמ"ש, אוריאל מנוחין.[7]

בשעה 19:00 פתח הכוח המשוריין הישראלי באש על החסימה המצרית ועל עמדות מצריות ממערב לתעלת סואץ. המצרים השיבו באש ארטילרית שכללה גם שימוש בתותחי חוף מפורט סעיד. בלילה החל הכוח הישראלי בהסתערות על החסימה המצרית וב-24:00 נסוגו המצרים וחצו מערבה את תעלת סואץ. בבוקר ה-2 ביולי שב הסיור הישראלי לנוע צפונה ונתקל בחיילים מצרים נוספים ופתח עליהם באש. העמדות המצריות ממערב לתעלת סואץ פתחו באש ארטילרית למשך כ-15 דקות. בהפגזה זו נפצע מפקד הכוח הישראלי אך המשיך לפקד על הכוח. בערב, בעת פינוי הפצועים, עלה זחל"מ מפקד הפלוגה הפצוע על מוקש והוא נהרג.[7] מנוחין עוטר לאחר מותו בעיטור המופת.[10] בקרב זה היו לכוח הישראלי הרוג אחד ו-13 פצועים.

המצרים טענו כי הם החזיקו בשטח מראס אל-עיש וצפונה כל העת, וכי מטרת הטור המשוריין הישראלי הייתה כיבוש פורט פואד. לטענתם, הם הצליחו להדוף את ההתקפה הישראלית תוך השמדת 6 טנקים ו-9 שריוניות של צה"ל.[11]

תקרית האש ב-8 ביוליעריכה

ביום זה שוב נע סיור של צה"ל צפונה על ציר ההיתקלות הראשונה וכ-8-10 ק"מ דרומית לפורט פואד הונחתה עליו אש ארטילרית עזה של המצרים. אש זו כללה גם ירי מתותחי החוף של פורט סעיד. האש הארטילרית משני צדי תעלת סואץ התפשטה דרומה עד קנטרה, ובצהריים הופעלו מטוסי חיל האוויר הישראלי למטרת שיתוק הסוללות הארטילריות המצריות. חיל האוויר המצרי הזניק אף הוא את מטוסיו ובקרב אוויר הופל מטוס מיג 21 מצרי.[7] בתקרית אש זו נהרגו 5 חיילי צה"ל ו-31 נפצעו.[12] בין הרוגי צה"ל היה גם אורי וייסלר שעוטר לאחר שלושה חודשים בצל"ש על לחימתו במלחמת ששת הימים בקרב רפיח; עיטור שהומר מאוחר יותר לעיטור הגבורה.[13] המצרים שבו וטענו כי ישראל היא שפתחה בהתקפה וכי יום הקרב נפתח לאחר שמטוסים ישראלים תקפו מטרות באזור פורט סעיד. עוד טענה מצרים כי כוחותיה פגעו ב-3 טנקים ישראלים וב-11 זחל"מים.

בתקופה שלאחר תקריות ראס אל-עיש המשיכו המצרים לחדור לשטח שבשליטת ישראל בגזרה זו ולמקש את צירי התנועה, וכוחות צה"ל התקשו בהגנת הגזרה.[7]

תוצאותעריכה

לאחר התקריות פנתה ישראל בדרישה לעריכת מפה לסימון גבולות לפי מצב הכוחות בשטח באזור הקרבות אולם מצרים לא נענתה להצעה זו. על רקע אי הגדרת הגבולות התחולל לאחר כשבוע קרב רומני שהיה קרב בין כלי שיט מצרים וישראליים באזור הגבול.

לקריאה נוספתעריכה

  • אברהם זהר, לוחמי קו האש והמים, המכון לחקר מלחמות ישראל, 2012, עמ' 140-133

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תמונה מתוך אוסף תמונות של משרד ההסברה המצרי
  2. ^ 'The Golden General', אתר אל אהראם, 5-11 ביוני 1997
  3. ^ י' רביב, ‏המלחמה על קווי הפסקת האש, מערכות 204, ינואר 1970, עמ' 14
  4. ^ יורם המזרחי, "לזוכר האלמוני בעניין טעויות מנדס חדד זכרונך", פורום "ארץ הצבי"
  5. ^ מרדכי נאור, "המלחמה לאחר המלחמה", משרד הביטחון-ההוצאה לאור, עמ' 13
  6. ^ Aharon Bregman, Israel's Wars 1947-93, 1999, p. 63
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 7.6 אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל-עשור שני, הוצאת כרטא ומשרד הביטחון- ההוצאה לאור, 1980, עמ' 104, מפה 129.
  8. ^ שותקה אש המצרים ממערב לתעלה, דבר, 3 ביולי 1967 המשך
  9. ^ על פי גרסה אחרת, הכוח המצרי מנה מחלקת קומנדו אחת, מתוגברת בנשק נ"ט, דניאל אשר (בהנחיית יואב גלבר, החוג ללימודי ארץ ישראל), ‏מלחמה כוללת מוגבלת בממדיה – המענה התורתי צבאי מצרי למערכת ההגנה של צה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים, באתר של אוניברסיטת חיפה, 2002, עמ' 28-27   (דף הקטלוג של המאמר)
  10. ^ רס"ן אוריאל מנוחין, באתר הגבורה
  11. ^ אלי לנדאו, המצרים (בהמשך לידיעה מעמוד קודם ותחת הכותרת "שלטי הפרסומת בעברית"), מעריב, 3 ביולי 1967
  12. ^ המצרים שוב תקפו את כוחות צה"ל ליד התעלה, דבר, 9 ביולי 1967 המשך
  13. ^ חודש לאחר המלחמה, מעריב, 30 באוקטובר 1967