קרב רפיח (217 לפנה"ס)

קרב רפיח היה קרב מכריע במלחמה הסורית הרביעית בין תלמי הרביעי ממצרים ואנטיוכוס השלישי (הגדול) מהאימפריה הסלאוקית. הקרב נערך ב-22 ביוני 217 לפנה"ס, ליד העיר רפיח, ובעקבותיו זכו המצרים לשוב ולשלוט על קוילה-סוריה. קרב זה היה הקרב היחיד בהיסטוריה שבו פילים אסייתים נלחמו בפילים אפריקאים.

קרב רפיח

מלחמה: המלחמה הסורית הרביעית
תאריך הסכסוך	22 ביוני 217 לפנה"ס
מקום	ליד רפיח, ברצועת עזה של היום
קואורדינטות	31°17′19″N 34°15′07″E
תוצאה	ניצחון מצרי
הצדדים הלוחמים מצרים התלמיית האימפריה הסלאוקית מפקדים תלמי הרביעי אנטיוכוס השלישי (הגדול) כוחות 70,000 חיל רגלים, 6,000 פרשים, 73 פילי מלחמה 62,000 חיל רגלים, 5,000 פרשים, 102 פילי מלחמה אבדות 1,500 רגלים, 700 פרשים ו-16 פילים 10,000 רגלים, 300 פרשים, 5 פילים ועוד 4,000 שבויים

רקע

בשנת 219 לפנה"ס, יצא אנטיוכוס השלישי למלחמה נוספת עם מצרים התלמיית. ההחלטה לפתוח במלחמה זו, המכונה המלחמה הסורית הרביעית, נתגבשה לאחר שבחצר אנטיוכוס נוצר הרושם כי תלמי עומד מאחורי אכאיוס , דודו של אנטיוכוס, אשר הכריז עצמו למלך על הטריטוריות של האימפריה הסלאוקית באסיה הקטנה (טורקיה של ימינו) ושאף להילחם באנטיוכוס על השליטה באימפריה.

אנטיוכוס שאף להחזיר לעצמו את השליטה בחלקים שאבדו לאימפריה מימי שלטונו של סלאוקוס הראשון. הוא ביקש לנצל את חולשתה של מצרים, שנבעה מאי שקט ציבורי ומבעיות בחילופי השלטון התלמיי. אנטיוכוס כבש בחזרה את עיר הנמל סלאוקיה פייריה וכן ערים בארץ ישראל ובעבר הירדן המזרחי.

במטרה למשוך זמן בו יוכלו המצרים לארגן צבא מתאים למאבק באנטיוכוס, הם החלו בדיוני סרק על הסכם בין הצדדים, תוך העמדת פנים כי בכוונתם להתפשר עם אנטיוכוס.

בקיץ 217 לפנה"ס, כאשר אנטיוכוס עוד עסוק בכיבושיו בארץ ישראל, נודע לו על צבאו של תלמי, המתעתד להילחם בו, והוא נזדרז לאסוף את צבאו והציבו מול צבאו של תלמי.

ההכנות לקרב

שני הצבאות נפגשו מעבר לרפיח, כאשר תלמי הוא זה שבחר, הלכה למעשה את שדה הקרב. בראש הצבא עמד תלמי הרביעי עצמו ביחד עם אשתו ואחותו ארסינואי השלישית.

צבאו של תלמי מנה כשבעים אלף לוחמים רגליים, מהם חמישים ושלושה אלף מצוידים בצורה כבדה ומאומנים להילחם במערך פלנקס. להם נוספו כששת אלפים פרשים ו-73 פילי מלחמה, מזן הצפון אפריקאי (שנכחד מאז). מולו עמד אנטיוכוס בראש צבא שמנה, לפי ההיסטוריון פוליביוס, ששים ושניים אלף רגלים, אשר מתוכם רק כשלושים אלף היו חיילים כבדים שלחמו במערך פלנקס. היתר היו לוחמים קלים יותר מרחבי הממלכה, שלחמו לפי שיטות הלחימה המקומיות שלהם. איתם רכבו כחמשת אלפים פרשים ו-102 פילים, מהסוג האסייתי, הגדול יותר. תלמי הוא זה שנטל את היוזמה בבחירת פריסת הלוחמים, ואשר הביא את אנטיוכוס לנהוג לפי תכתיביו. הוא פרש את חיל הרגלים שלו במרכז, ומשני צדיו, הציב את פרשיו, ואת פיליו מקדימה להם. בין הפרשים לרגלים הציב את חייליו הקלים יותר ואת קשתיו. אנטיוכוס פרש את צבאו בצורה דומה מולו, מה שהביא לכך שמרכזו היה חלש בהרבה מזה של תלמי.

מהלך הקרב

תלמי פתח את הקרב בכנפו השמאלית, החלשה יותר. אנטיוכוס הצליח באמצעות פיליו העדיפים לדחוק לאחור את הפילים של תלמי וליצור אי-סדר בכנפו השמאלית. התקפה מסיבית של אנטיוכוס בראש פרשיו, הצליחה לבודד את הכנף משאר צבאו של תלמי, ואנטיוכוס החל לרדוף אחרי הכוחות הנמלטים, תוך כדי שהוא מתרחק משדה הקרב האמיתי, קרב שטרם החל.

תלמי לעומתו, ידע לסגת מראש הכנף השמאלית שהייתה בשליטתו לאחר שנוכח בכישלון ההתקפה. הוא עבר לפקוד על כנפו הימנית והחזקה יותר של צבאו. פרשיו של תלמי איגפו את הפילים של אנטיוכוס, ויחד עם הרגלים של האגף הימני הצליחו להכריע את הכנף השמאלית של אנטיוכוס. בשלב זה נתייצב תלמי מאחורי מרכז צבאו, והצעיד את הפלנקס להתקפה. כאמור, היה הפלנקס של תלמי עדיף על זה של אנטיוכוס ובהדרגה החל זה האחרון לכרוע תחת לחץ ההתקפה. את נסיגתו חסמו הפרשים של האגף הימני של תלמי, ומספר ההרוגים לצבא אנטיוכוס היה רב.

רק כעת עמד אנטיוכוס בעצמו, שעוד רדף אחר האגף השמאלי של תלמי, על האירועים בקרב המתחולל, ומרגע שחזר אל זירת הקרב כבר היה מאוחר מדי. אנטיוכוס נאלץ לסגת עם שרידי צבאו, שהתרכזו ברפיח.

תוצאות הקרב

ניצחונו של תלמי היה מוחלט. אבדותיו הסתכמו בכ-1,500 חיילים רגליים, 700 פרשים ו-16 פילים. אנטיוכוס איבד כרבבה מחייליו הרגליים, 300 פרשים וחמישה פילים, ובנוסף להם עוד 4,000 נפלו שבויים.

ההיסטוריון פוליביוס רואה את חוסר ניסיונו של אנטיוכוס וגילו הצעיר כסיבה לכישלונו. בנוסף, חייב תלמי את ניצחונו במידה לא מבוטלת ליתרונו בקרב חיילי הפלנקס שלו אשר היו רבים יותר ומאומנים כראוי. קיימים גם דיווחים כי פיליו של אנטיוכוס נבהלו ונמלטו מהקרב.

המצרים ראו בניצחון כהצלחה חד פעמית, ולא כמנוף להמשך כיבושים על חשבונו של אנטיוכוס. בהסכם הפסקת האש שנחתמה בין הצדדים לאחר מכן, זכתה מצרים לשמור ולהחזיק בפרובינציה של סוריה. עם זאת, לאורך זמן יצאו המצרים מן הקרב כמפסידים: הניצחון הושג הודות לתרומתם של החיילים המצרים המקומיים שאומנו כראוי כהופליטים. בקרב אלו נתחזקו הרגשות הלאומיים וביטחונם העצמי והם העזו למרוד בשלטון בית תלמי.

אנטיוכוס לעומתו, חש כי הפסדו נגרם הודות לפחדנותם של חיילים ונותר נחוש בדעתו להיערך מחדש לקרב על סוריה לאחר שיסדיר את בעיותיו בשאר גבולותיו. ואכן, שנים אחר-כך, במלחמה הסורית החמישית הביס אנטיוכוס את המצרים והשתלט על אזור סוריה וארץ-ישראל.

ראו גם

• ספר מקבים ג'

לקריאה נוספת

• אלעזר גלילי, מערכת רפיח - 217 לפנה"ס, טקטיקה, אסטרטגיה ולוגיסטיקה בעולם ההלניסטי, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 1999

E. Galili, Raphia, 217 BCE, revisited, Scripta Classica Israelica 3, 1976-7, pp. 52-126