פתיחת התפריט הראשי

קריטריוני קופנהגן

ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

קריטריוני קופנהגןאנגלית: Copenhagen Criteria) הוא הכינוי לכללים המקדמיים שלפיהם נקבעת זכאותה של מדינה להפוך למועמדת להצטרף לאיחוד האירופי. לפי הקריטריונים, על המדינה השואפת להצטרף לאיחוד להיות בעלת מוסדות יציבים השומרים על שלטון דמוקרטי, זכויות אדם וזכויות מיעוטים, בעלת כלכלת שוק מתפקדת, וכן עליה להיות מסוגלת לקבל וליישם את החוק, החובות והמטרות של האיחוד.[1] קריטריוני ההצטרפות הללו הונחו על שולחנה של המועצה האירופית בשנת 1993 בקופנהגן שבדנמרק, ומכאן שמם. רוב המרכיבים של קריטריוני קופנהגן בוארו והובהרו מאז כתיבתם, על ידי חקיקה והחלטות שונות של המועצה האירופית, הנציבות האירופית והפרלמנט האירופי, וכן על ידי פסיקותיהם של בית הדין האירופי לצדק ובית הדין האירופי לזכויות אדם. ואולם, לעיתים צפים ועולים חילוקי דעות בין המדינות החברות בדבר הפרשנות הראויה לחלק מהתנאים.[2]

קריטריונים להצטרפות לאיחוד האירופיעריכה

במהלך המשא ומתן עם כל מדינה מועמדת, מתבצע מעקב קבוע על ידי הנציבות האירופית אחר התקדמותה לקראת עמידה בקריטריוני קופנהגן. על בסיס המעקב, מתקבלות ההחלטות בנוגע לתהליך הצטרפותה של מדינה מסוימת, או בנוגע לפעולות בהן יש לנקוט לפני שתתאפשר הצטרפות.

קריטריוני החברות באיחוד האירופי מוגדרים למעשה על ידי שלושה מסמכים:

  • אמנת מאסטריכט (סעיף 49)
  • ההצהרה של המועצה האירופית בשנת 1993 בקופנהגן, (קריטריוני קופנהגן), המתארת את המדיניות הכללית ביתר-פירוט, בתחומים שונים: פוליטיקה, כלכלה וחוק.
  • מסגרת המשא ומתן עם מדינה מועמדת מסוימת הכוללת תנאים ייחודיים לאותה מדינה, והם ספציפיים ומפורטים יותר.

כאשר הוסכם על הקריטריונים ב-1993, טרם היה מנגנון שהבטיח שהמדינות שהן כבר חברות תעמודנה בקריטריונים אלה. כיום המצב שונה, לאחר שהוטמעו הסדרים שיבטיחו את עמידת המדינות החברות בדרישות החוק, בעקבות ה"סנקציות" שהוטלו על ממשלת אוסטריה בראשות וולפגנג שוסל בתחילת שנת 2000 על ידי ממשלות 14 המדינות החברות האחרות. הסדרים אלה נכנסו לתוקף ב-1 בפברואר 2003, על פי הוראות אמנת ניס.[3]

קריטריונים גאוגרפייםעריכה

סעיף 49 (לשעבר סעיף O) של אמנת מאסטריכט קובע כי כל מדינה אירופית המכבדת את עקרונות האיחוד האירופי יכולה להגיש בקשת הצטרפות.[4] סיווג המדינות כאירופיות הוא "כפוף להערכה פוליטית" על ידי הוועדה, וחשוב יותר – על ידי המועצה האירופית.[5]

ב -1987 הגישה מרוקו בקשה להצטרף לקהילה האירופית (שקדמה לאיחוד האירופי). הבקשה נדחתה בטענה שמרוקו אינה נחשבת ל"מדינה אירופית" ולכן איננה יכולה להצטרף אליה. קריטריון חברות גאוגרפי זה עוגן מאוחר יותר בקריטריונים של קופנהגן.[6]

לעומת זאת, בשנת 2004 הצטרפה קפריסין לאיחוד. היה זה סיומו של תהליך שארך 14 שנה, מאז שקפריסין הגישה לראשונה את בקשת ההצטרפות שלה, ולאחר 7 שנות משא ומתן. קפריסין צורפה לאיחוד אף על פי שאיננה נחשבת באירופה מבחינה גאוגרפית, ולמעשה, היא קרובה הרבה יותר ללבנון, סוריה וישראל מאשר ליוון, שכנתה הקרובה ביותר באיחוד האירופי.[7]

קריטריונים פוליטייםעריכה

קריטריוני קופנהגן מגדירים בפירוט את התנאים הפוליטיים שמדינה חברה צריכה לעמוד בהם:[8]

דמוקרטיהעריכה

בממשל דמוקרטי מתפקד, כל אזרחי המדינה מסוגלים להשתתף, באופן שוויוני, בקבלת ההחלטות הפוליטיות בכל רמות הממשל. הדבר מחייב גם בחירות חופשיות בהצבעה חשאית, בזכות להקים מפלגות ללא כל הפרעה מצד המדינה, גישה הוגנת ושוויונית לעיתונות חופשית, איגודים מקצועיים חופשיים, חופש דעה, כפיפות של סמכויות הביצוע לחוקי המדינה, וכן גישה חופשית להליך משפטי הוגן המופרד מהרשות המבצעת.

שלטון החוקעריכה

שלטון החוק מחייב כי מימוש הסמכות הממשלתית יותנה בעמידה בחוקי המדינה, שאומצו בהליך שגם הוא נקבע בחוק. העיקרון נועד להיות אמצעי הגנה מפני פסקי דין שרירותיים.

זכויות אדםעריכה

זכויות האדם הן זכויות שכל אדם מחזיק בהן מעצם היותו אדם; זכויות האדם הן "בלתי ניתנות לערעור" ושייכות לכל בני האדם. אם זכות היא בלתי ניתנת לערעור, פירוש הדבר שאי אפשר להעניק אותה, לשלול אותה, להגביל אותה, או למכור אותה (למשל, במצב של עבדות). הזכויות הללו כוללות את הזכות לחיים, את הזכות להליך הוגן והחופש מעבדות ומעינויים.

כבוד והגנה על זכויות המיעוטעריכה

בני מיעוטים לאומיים זכאים לשמור על תרבותם ועל מנהגיהם הייחודיים, לרבות לשונם (ככל שלא נוגדת את זכויות האדם של אנשים אחרים, ולא את ההליכים הדמוקרטיים ואת שלטון החוק), מבלי לסבול כל אפליה.

קריטריונים כלכלייםעריכה

קריטריוני קופנהגן דורשים שהמדינות החברות תהיינה בעלות כלכלות שוק מתפקדות, וכן שהיצרנים הפועלים בהן יהיו מסוגלים להתמודד עם התחרות ועם כוחות השוק הקיימים באיחוד.

התאמת חוק המדינה לחוקי האיחודעריכה

באופן רשמי, דרישה זו אמנם איננה חלק מקריטריוני קופנהגן, אך בפני המדינות החברת מוצבת דרישה להתאים את החקיקה הנהוגה בהן לגוף החקיקה שנבנה לאורך שנות קיום האיחוד האירופי, הידוע בכינוי "acquis communautaire". לצורך תהליך ההצטרפות של מדינה מסוימת, ה-"acquis" מחולק למספר פרקים, אשר כל אחד מהם עוסק בתחום מדיניות אחר. בתהליך הצירוף של בולגריה ורומניה בשנת 2007, למשל, היו 31 פרקים. לצורך המשא ומתן עם קרואטיה, טורקיה ואיסלנד חולק ה-"acquis" ל-35 פרקים.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Hillion, Christophe. "The Copenhagen criteria and their progeny." (2014).
  2. ^ Kochenov, Dimitry. "Behind the Copenhagen façade. The meaning and structure of the Copenhagen political criterion of democracy and the rule of law." (2004).
  3. ^ Merlingen, Michael, Cas Mudde, and Ulrich Sedelmeier. "The right and the righteous? European norms, domestic politics and the sanctions against Austria." JCMS: Journal of Common Market Studies 39.1 (2001): 59-77.
  4. ^ The head of states of the EU member states (1992). "The Maastricht Treaty" (PDF). Treaty on the European Union. eurotreaties.com.
  5. ^ Members of the European Parliament (1998). "Legal questions of enlargement". Enlargement of the European Union. The European Parliament.
  6. ^ Redmond, John. "Turkey and the European Union: troubled European or European trouble?." International Affairs 83.2 (2007): 305-317.
  7. ^ James Ker-Lindsay, Hubert Faustmann, Fiona Mullen, An Island in Europe: The EU and the Transformation of Cyprus, I.B.Tauris, 2011-05-15. (באנגלית)
  8. ^ [http://www.europarl.europa.eu/enlargement/briefings/20a2_en.htm Briefing No 20 Democracy and respect for human rights in the enlargement process of the European Union]