קרל לאונרד ריינהולד
קרל לאונרד ריינהולד (בגרמנית: Carl Leonhard Reinhold; 26 באוקטובר 1757 – 10 באפריל 1823) היה פילוסוף אוסטרי שסייע בפופולריזציה של הגותו עמנואל קאנט בשלהי המאה ה-18. ריינהולד שאף למזג את שלוש הביקורות של קאנט לכלל שיטה אחת, שאותה כינה "פילוסופיה אלמנטארית" (Elementarphilosophie)[2] במטרה לייצר שיטה ביקורתית המבוססת על עיקרון ראשוני אחד. הגותו השפיעה על התפתחות האידיאליזם הגרמני, ובייחוד על יוהאן גוטליב פיכטה.
.jpg) | |
| לידה |
26 באוקטובר 1757 וינה, ממלכת הבסבורג  |
|---|---|
| פטירה |
10 באפריל 1823 (בגיל 65) קיל, דוכסות הולשטיין |
| מקום קבורה |
בית הקברות אייכהוף |
| השקפה דתית |
לותרניזם |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת פרידריך שילר |
| מנחה לדוקטורט | עמנואל קאנט |
| מוסדות | |
| מונחה לדוקטורט | פרדריך אדולף טרנדלבורג (אנ') |
| זרם |
האידאליזם הגרמני |
| עיסוק |
פילוסוף, מרצה באוניברסיטה |
| הושפע מ | עמנואל קאנט, כריסטוף מרטין וילנד |
| השפיע על | פיכטה, הגל, שלינג, שילר, הולדרלין, נובליס, שלגל,[1]פריס, שולצה, פרידריך אדולף טרנדלנבורג, יוהאן אריך פון ברגר |
| מדינה |
האימפריה האוסטרית |
| פרסים והוקרה |
מסדר דנבורג |
| צאצאים |
Ernst Christian Gottlieb Reinhold |
  | |
ריינהולד היה אביו של הפילוסוף ארנסט כריסטיאן גוטליב ריינהולד (אנ').
ביוגרפיה עריכה
ריינהולד נולד בווינה הקתולית. בסוף 1772, כשהיה בן ארבע עשרה, הוא נכנס למסדר הישועי (סמינר הכנסייה הקתולית) של כנסיית סנט אנה, וינה (Jesuitenkollegium St. Anna) שם למד במשך שנה אחת עד שפוזר על ידי האפיפיור קלמנס הארבעה עשר. ריינהולד קיווה לשוב למסדר כשיקום מחדש אבל לבסוף הצטרף בשנת 1773 למסדר של הברנבאיסטים "מיכאל הקדוש" (Barnabitenkollegium). רוחו של המסדר החדש הייתה שונה כי אחת מהתכלתיות של הבארנאביסטים הייתה עיסוק במדעים, ושם נחשף ריינהולד לפילוסופיה.
בשנת 1778 הפך למרצה בברנביטנקולגיום. ב-27 באוגוסט 1780 הוסמך לכומר, וב-30 באפריל 1783 הפך לחבר בלשכת הבונים החופשיים של וינה "Zur wahren Eintracht".[3]
ב-19 בנובמבר 1783 הוא ברח ללייפציג מתוך הזדהות עם חיי הנזירים, שם המיר את דתו לפרוטסטנטיות.[4] בשנת 1784, לאחר שלמד פילוסופיה במשך סמסטר בלייפציג, הוא התיישב בויימאר, שם הפך לשותפו של כריסטוף מרטין וילנד בכתב העת "המרקורי הגרמני" (Der Teutsche Merkur), שהפך בדיעבד לחתנו כשריינהולד התחתן עם בתו של וילנד סופיה קתרינה סוזנה וילנד (19 באוקטובר 1768 - 1 בספטמבר 1837) ב-18 במאי 1785.
ריינהולד פרסם, בשנים 1786–1787 בכתב העת את "מכתבים על הפילוסופיה הקאנטית" (Briefe über die Kantische Philosophie), שהיו גורם משפיע ביותר בפופולריזציה של עמנואל קאנט בחוג רחב יותר של קוראים. בעקבות הממכתבים, ריינהולד קיבל קריאה לאוניברסיטת ינה, שם לימד מ-1787 עד 1794.
בשנת 1788, ריינהולד פרסם את "התעלומות העבריות; או, הצורה העתיקה של הבונים החופשיים" (Hebräischen Mysterien oder die älteste religiöse Freymaurerey) תחת השם הבדוי "Decius" (דֶקִיוּס). הטענה המרכזית בחיבור זה הוא שמשה רבנו שאב את שיטתו מכהני הדת המצריים. הוא בנה את החיבור בצורת שתי הרצאות בלייפציג באותה שנה.
בשנת 1789 הוא פרסם את עבודתו העיקרית, "מסה לקראת תיאוריה חדשה של כושר הייצוג" (Versuch einer neuen Theorie des menschlichen Vorstellungsvermögens), שבה ניסה לפשט את התיאוריה הקנטיאנית ולהפוך אותה לאחדותית יותר על ידי ביסוסה על עקרון יחיד, "עקרון התודעה" (Satz des Bewußtseins).
המונטין של ריינהולד דעך בעקבות פרסומו של רב ההשפעה של ג"א שולצה בשנת 1792 "אנזידימוס, או על היסודות של הפילוסופיה האֶלמנטארית, שהציע האדון פרופיסור ריינהולד בינה. יחד עם הגנה על הספקנות נגד ההתיימרוּיות של ביקורת התבונה" (Aenesidemus oder über die Fundamente der von dem Herrn Professor Reinhold in Jena gelieferten Elementar-Philosophie. Nebst einer Vertheidigung des Skepticismus gegen die Anmassungen der Vernunftkritik). ריינהולד לא הצליח לענות בצורה משכנעת לשולצה, והוא עזב את משרתו בינה.
ב-1794 הוא נענה לבקשה ללמד באוניברסיטת קיל, שם לימד עד מותו ב-1823. שם נקשר בקשרי חברות עם פרידריך היינריך יעקבי.[2]
בהמשך חייו הוא הושפע רבות מיוהאן גוטליב פיכטה, ולאחר מכן מיעקבי וכריסטוף גוטפריד ברדילי (אנ'). עם זאת, חשיבותו ההיסטורית שייכת לפעילותו המוקדמת. הוא המשיך לפתח את עמדתו הקנטיאנית בחיבוריו "תורה חדשה של הדמיון האנושי" (Theorie des menschlichen Vorstellungsvermögen) וב"מסד של ידע פילוסופי" (Fundament des philosophischen Wissens), שנקרא גם "פילוסופיה אלמנטרית" (Elementarphilosophie).
לפי ההיסטוריון הדני הרולד הפטינג (אנ'):
ריינהולד הדגיש ביתר שאת את האחדות והפעילות של התודעה מאשר קאנט. עקרון התודעה מורה לנו שכל רעיון קשור הן לאובייקט והן לסובייקט, כשבחלקו יש להבחין ביניהם ובחלקו לאחד את שניהם. מכיוון שצורה אינה יכולה לייצר חומר וסובייקט אינו יכול לייצר אובייקט, אנו נאלצים להניח דבר כשלעצמו. זהו רעיון שהיה סותר את עצמו אם התודעה הייתה בעצם פעילות של היקשרות. לכן ישנו משהו שצריך לחשוב ובכל זאת לא ניתן לחשוב אותו.[5]
עבודה פילוסופית עריכה
מכתבים על הפילוסופיה הקנטיאנית עריכה
ככומר קתולי לשעבר, ריינהולד שמר על ערכי המוסר הנוצרי ועל כבוד האדם כפרט. הדוקטרינות הנוצריות הבסיסיות של אל טרנסצנדנטי ונפש אנושית בת אלמוות היו הנחות יסוד בחשיבתו. ריינהולד ניסה להראות כי הפילוסופיה של קאנט סיפקה אלטרנטיבה להתגלות הדתית ולספקנות פילוסופית ולפנתאיזם פטליסטי. אולם, ביקורת התבונה הטהורה היה חיבור קשה ומבלבל. הוא לא נקרא באופן נרחב והשפעתו הייתה מועטה. ריינהולד החליט לכתוב את הערותיו על כך בכתב העת שלו Der Teutsche Merkur. במכתבים ריינהולד הראה שעדיף לקרוא את החיבור לאחור, לדלג על תחילת ואמצע הספר ולהתחיל מקטעי הסיום. החלק האחרון בביקורת התבונה הטהורה הוא המקום שבו קאנט דן בסוגיות המוסר והקשר שלהן לניסיונות של התבונה לעסוק באידאות של אלוהים, רצון חופשי ונצחיות הנפש, שהיו את הנושאים העיקריים בעיני ריינהולד. הצעתו של ריינהולד לדלג על הדיון האפיסטמולוגי הסבוך של קאנט עוררה עניין רב, וכתוצאה מכך הביקורת של קאנט הפכה מיד לספר בעל חשיבות רבה.
לפי ההיסטוריון של הפילוסופיה קרל אמריקס (אנ'): "פיכטה, הגל, שלינג, שילר, הולדרלין, נובליס ושלגל כולם פיתחו את מחשבתם בתגובה לקריאה של ריינהולד בקאנט [...]".[1]
ביסוס הפילוסופיה של קאנט עריכה
ביבליוגרפיה עריכה
- Constantin von Wurzbach: Reinhold, Karl Leonhard. In: Biographisches Lexikon des Kaiserthums Oesterreich. 25. Theil. Kaiserlich-königliche Hof- und Staatsdruckerei, Wien 1873, S. 222–230 (Digitalisat).
- Carl Prantl: Reinhold, Karl Leonhard. In: Allgemeine Deutsche Biographie (ADB). Band 28, Duncker & Humblot, Leipzig 1889, S. 82–84.
- Jendris Alwast: Carl Leonhard Reinhold. In: Biographisch-Bibliographisches Kirchenlexikon (BBKL). Band 7, Bautz, Herzberg 1994, ISBN 3-88309-048-4, Sp. 1555–1558.
- Rolf Ahlers: Fichte, Jacobi und Reinhold über Speculation und Leben. Fichte-Studien, 2003, 21: 1–25.
- Martin Bondeli & Wolfgang H. Schrader (Hg.): Die Philosophie Karl Leonhard Reinholds. Amsterdam/New York 2003. Auszug
- Martin Bondeli: Das Anfangsproblem bei Karl Leonhard Reinhold. Eine systematische und entwicklungsgeschichtliche Untersuchung zur Philosophie Reinholds in der Zeit von 1789 bis 1803. Frankfurt am Main 1995, ISBN 978-3-465-02643-3.
- Martin Bondeli & Alessandro Lazzari (Hg.): Philosophie ohne Beynamen: System, Freiheit und Geschichte im Denken Karl Leonhard Reinholds. Basel 2004.
- Faustino Fabbianelli: Karl Leonhard Reinhold’s Transcendental Psychology. Berlin 2016. ISBN 978-3-11-044398-1 (=Reinholdiana 3).
- Ders.: Die zeitgenössischen Rezensionen der Elementarphilosophie K.L. Reinholds. Hildesheim 2003.
- Gerhard W. Fuchs: Karl Leonhard Reinhold - Illuminat und Philosoph. Eine Studie über den Zusammenhang seines Engagements als Freimaurer und Illuminat mit seinem Leben und philosophischen Wirken. Frankfurt am Main 1994.
- George di Giovanni (ed.): Karl Leonhard Reinhold and the Englightenment. Dordrecht 2010.
- Robert Keil (Hg.): Wieland und Reinhold: Original Mittheilungen, als Beiträge zur Geschichte des deutschen Geisteslebens. W. Friedrich 1885.
- Wolfgang Kersting & Dirk Westerkamp (Hgs.): Am Rande des Idealismus: Studien zur Philosophie Karl Leonhard Reinhold. Paderborn 2008.
- Reinhard Lauth (Hg.): Philosophie aus einem Prinzip. Karl Leonhard Reinhold. Bonn 1974.
- Ernst Reinhold: Karl Leonhard Reinholds Leben und litterarisches Wirken. Jena 1825. (Vorschau und PDF in der Google-Buchsuche)
- Wolfgang H. Schrader: Wir denken über keinen einzigen Begriff gleich. Die Auseinandersetzung zwischen Reinhold und Maimon. In: Zur Architektonik der Vernunft, Lothar Berthold (ed.), Berlin 1990, S. 525–52.
- Violetta Stolz, Marion Heinz, Martin Bondeli (Hg.): Wille, Willkür, Freiheit: Reinholds Freiheitskonzeption im Kontext der Philosophie des 18. Jahrhunderts. Berlin/New York 2012. Auszug
- Jürgen Stolzenberg: Geschichte des Selbstbewußtseins. Reinhold–Fichte–Schelling. Internationales Jahrbuch des Deutschen Idealismus von Karl Ameriks and Jürgen Stolzenberg (Hgs.) Berlin & New York 2003, S. 93–113.
- Yun Ku Kim: Religion, Moral und Aufklaerung. Reinholds philosophischer Werdegang. Frankfurt am Main u. a. 1996.
- Alexander von Schönborn: Reinhold, Karl Leonhard. In: Neue Deutsche Biographie (NDB). Band 21, Duncker & Humblot, Berlin 2003, ISBN 3-428-11202-4, S. 368 f. (Digitalisat).
- Faustino Fabbianelli, Kurt Hiller und Ives Radrizzani (Hg.): Korrespondenzausgabe. Ca. 12 Bände. Frommann-Holzboog, Stuttgart-Bad Cannstatt 1983ff.
- Wolfgang Kersting, Dirk Westerkamp (Hrsg.): Am Rande des Idealismus. Studien zur Philosophie Karl Leonhard Reinholds. Mentis, Paderborn 2009
לקריאות נוספות עריכה
- שמואל הוגו ברגמן, תולדות הפילוסופיה החדשה (יעקובי, פיכטה, שלינג), מוסד ביאליק, 1979.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 Karl Ameriks, Reinhold: Letters on the Kantian Philosophy, Cambridge University Press, 2006, p. xl.
- ^ 1 2 הוגו ברגמן, 'תולדות הפילוסופיה החדשה: יעקבי, פיכטה, שלינג', מוסד ביאליק, עמ' 36
- ^ Karl Leonhard Reinhold, Essay on a New Theory of the Human Capacity for Representation, Walter de Gruyter, 2011, p. x.
- ^ Karl Leonhard Reinhold, Versuch einer neuen Theorie des Vorstellungsvermögens: Teilband 1. Vorrede. Erstes Buch, Meiner Verlag, 2010, p. 166.
- ^ Høffding, Harald. A History of Modern Philosophy. Tr. B.E. Meyer. Reprint. London: Macmillan, 1908. Vol. 2, pp. 124–125. See also: Robert Keil, Wieland und Reinhold (2nd ed., Leipzig, 1890), J. E. Erdmann, Grundriss der Geschichte der Philosophie (Berlin, 1866) and the histories of philosophy by Richard Falckenberg and Wilhelm Windelband.