פתיחת התפריט הראשי

בהלכה, רודף הוא אדם שעושה מעשה שמפאת חומרתו והשלכותיו מותר למנוע מהרודף לעשות את המעשה גם במחיר הריגתו. להלכה יש דין רודף רק למי שמסכן את חיי חברו בשוגג או במזיד, ולמי שמנסה לאנוס במקרים שחייבים על הביאה כרת או מיתת בית דין.[1] המונח שאול מהמקרה הקלאסי, שבו אדם רודף אחרי רעהו במטרה לרצוח אותו. על פי ההלכה מותר לכל מי שנוכח בסיטואציה זו להציל את הנרדף אפילו על ידי הריגת הרודף, בהיעדר אפשרות אחרת להצלת הנרדף. מטרת ההריגה איננה ענישה אלא מניעה, ולכן רשאי כל אדם לפעול במסגרת דין רודף גם ללא הוראה מבית דין מוסמך, כשהנסיבות מחייבות זאת. דיני רודף נדונו בתלמוד במסכת סנהדרין וברמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (פרק א') והעיקרון עליו הן מבוססות מקובל גם מחוץ למסגרת ההלכה.

רודף
(מקורות עיקריים)
משנה משנה, מסכת סנהדרין, פרק ח', משנה ז'
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין, דף ע"ג, עמוד א'דף ע"ד, עמוד א'
משנה תורה משנה תורה לרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק א'
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

מקורעריכה

על פי הגמרא, הדין של הריגת הרודף נלמד ממה שכתוב לגבי נערה המאורסה "ואין מושיע לה" הא יש מושיע לה בכל דבר שיכול להושיעה, כלומר, ניתן להציל נערה מאורסה גם על ידי הריגת הרודף. הלימוד לגבי רודף שמנסה לרצוח נלמד בהיקש מהמשך הפסוקים "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה".

על פי הרמב"ם, מקור הדין הוא בפסוק "וקצותה את כפה – לא תחוס עינך": "שכל החושב להכות חבירו הכייה הממיתה אותו, מצילין את הנרדף בכפו של רודף, ואם אינן יכולין מצילין אותו אף בנפשו שנאמר 'לא תחוס עינך'"[2].

גדריםעריכה

ניתן להצילו בנפשועריכה

דינו של הרודף הוא, כדברי חז"ל, ש"ניתן להצילו בנפשו". כלומר, מותר, ואף מצווה, להרוג את הרודף כדי להציל את הנרדף. כל היכול להציל נרדף ולא עשה זאת ביטל מצוות עשה שהיא "וקצותה את כפה", ועבר על שני לאוין שהם "לא תחוס עינך" ו"לא תעמוד על דם רעך".

אמנם כל ההיתר להרוג את הרודף אינו חל במקרה ש"ניתן להצילו באחד מאבריו" – כלומר, במקרה שכדי להציל את הנרדף אין צורך להרוג את הרודף, אלא ניתן להסתפק בקטיעת איבר וכדומה[3]. במקרה כזה, אם בכל זאת אדם הרג את הרודף, פסק הרמב"ם, שאף שההורג עבר על איסור רציחה, הרי אין בית דין ממיתים אותו, וזאת בניגוד לרוצח רגיל, שדינו מיתה בסיף.

רודף בשוגגעריכה

בתלמוד[4] מובאת מחלוקת בין תנאים האם דין רודף תלוי בכוונת הרודף לרצוח, ואין לפגוע בו אלא אם כן היתרו בו. הכרעת האמורא רב הונא היא שגם בהיעדר כוונת זדון, כגון בילד קטן העושה פעולה שמסכנת אחרים, ניתן לפגוע ברודף בהיעדר ברירה אחרת. במקרה של עובר שמסכן את חיי האם מותר להרוג את העובר רק כל עוד לא הוציא את ראשו. אם הוציא את ראשו אסור להרוג אותו כי אין דוחין נפש מפני נפש, וטבע העובר הוא לסכן את אמו. הרמב"ם פסק בעקבות הכרעת רב הונא[5]. יישום מעשי אחר של שאלה זו נוצר בתקופת השואה, כשלעיתים בכיו של תינוק היה עלול להסגיר את אלו שהסתתרו עמו.

רודף בעבירות אחרותעריכה

בגמרא ישנה מחלוקת לגבי מי שעומד לחלל שבת או לעבוד עבודה זרה האם ניתן להורגו על מנת למנוע ממנו לעבור את העבירה. להלכה נפסק שלא.

נזקים ממונייםעריכה

אף שמותר להציל את הנרדף בכל דרך אפשרית, "אין אדם מציל עצמו בממון חבירו", ולכן המציל עצמו על ידי גרימת נזק, חייב לשלם לניזוק. אך אם גורם נזק לרכוש הרודף פטור מצד "שלא יהא ממונו של רודף חביב עליו מגופו". לעומת זאת, רודף ששבר כלים פטור מתשלום, מפני שחושף עצמו למוות בעצם הרדיפה וממילא חל עליו הכלל "קם ליה בדרבה מיניה". לעומתם הרודף אחר הרודף פטור מנזק של כל רכוש, לא מעיקר הדין אלא משום תקנה, שלא יתמהמה מלעזור לנרדף[6].

על פי הרמב"ם, דין רודף עשוי להיות מיושם גם כלפי חפצים "רודפים". כך למשל הוא פסק שאם ספינה עומדת לטבוע מכובד משאה, ומישהו זורק את המשא לים – הוא פטור מתשלומים, מפני "שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם, ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם"[7].

רצח רבין ופסק דין רודףעריכה

  ערך מורחב – רצח יצחק רבין

לאחר רצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, בידי יגאל עמיר, טען עמיר שעל רבין חל דין רודף, בעקבות חתימתו על הסכם אוסלו[8], וטענה זו נתפסה כהוכחה לכוונות הזדון של יגאל עמיר ברצח רבין.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ דין זה נלמד מספר דברים, פרק כ"ב, פסוק כ"ז: "צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה", הרי שאם יש לה מושיע מושיעה בכל דבר שיכול להושיעה ואפילו בהריגת הרודף - משנה תורה לרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק א', הלכה ט"ו.
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק א', הלכה ח'
  3. ^ "רבי יונתן בן שאול אומר: רודף אחר חבירו להורגו ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל [אלא הרגו] – נהרג עליו." (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ד, עמוד א').
    "אמר ליה (=לו) [יואב בן צרויה לאבנר בן נר] מאי טעמא (=מה הסיבה) קטלתיה (=שהרגת) לעשאל? [שהיה אחיו של יואב]. עשאל רודף היה, היה לך להצילו באחד מאיבריו. לא יכילי (=יכולת) ליה? השתא בדופן חמישית (=בצלע חמישית) כוונת ליה [את החנית], באחד מאיבריו לא יכלת ליה?" (שם, דף מ"ט, עמוד א')
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ב, עמוד ב'
  5. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק א', הלכה ט'
  6. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ח', הלכות י"ב–י"ד
  7. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ח', הלכה ט"ו
  8. ^ תפ"ח (תל אביב-יפו) 498/95, מדינת ישראל נגד יגאל עמיר, ניתן ב-27.3.96