ויקיפדיה

הסכמי אוסלו

הסכמים שנחתמו בין ישראל לאש״ף כחלק מתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים
(הופנה מהדף הסכם אוסלו)

הסכמי אוסלו (באופן רשמי: "הסכם העקרונות") הם סדרה של הסכמים שנחתמו בין ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), כחלק מתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. ההסכם המקיף – "גישת החבילה"[1], נועד להביא לפתרון קבע את מכלול הסוגיות התלויות ועומדות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ההסכם הביא את אש"ף להכיר במדינת ישראל ואת ישראל להכיר באש"ף כנציג העם הפלסטיני. ההסכם הראשון נחתם בוושינגטון די. סי. ב-13 בספטמבר 1993[2] והסכם "אוסלו ב'" נחתם תחילה בטאבה, מצרים[3] ולאחר מכן ב-28 בספטמבר 1995, נחתם רשמית בבית הלבן[4].[5]

ראש הממשלה יצחק רבין, יאסר ערפאת ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון בעת לחיצת היד ב-13 בספטמבר 1993

רקעעריכה

קטעי וידאו מהסכמי אוסלו של חברת החדשות של ערוץ 2

לאורך השנים ניהלו ממשלות ישראל שיחות עם מדינות ערב השכנות באשר לגורל שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, וסירבו לדון ישירות עם מי שראה עצמו כנציג הפלסטינים, אש"ף. חיזוק למעמדו של אש"ף נתקבל ב-1974, עת הוכרז בידי הליגה הערבית כנציגו הבלעדי של העם הפלסטיני[6]. במסגרת הסכמי קמפ דייוויד דרשה מצרים פתרון לבעיה הפלסטינית והסכם השלום עם מצרים קרא להפעלת תוכנית אוטונומיה, אשר לאחר חמש שנים יבוא במקומה הסדר קבע. בהיעדר אינטרס מובהק למצרים ולישראל, העניין לא קודם. לאחר שירדן הודיעה בשנת 1988 על ניתוק הזיקה בינה לבין יהודה ושומרון, בעקבות אי מימוש הסכם לונדון שנחתם בין שמעון פרס לחוסיין מלך ירדן, הופעל לחץ רב על ישראל והפלסטינים לקיים שיחות ביניהם על פתרון לסכסוך.

האינתיפאדה הראשונה שפרצה ב-1987 תרמה לשינוי תודעתי בחלק מהחברה הישראלית. יצחק רבין, שהיה שר הביטחון בתקופה זו, ציין אירוע זה כמכריע בשינוי עמדתו בייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. רבין כתב בזכרונותיו שגם תגובת הישראלים למלחמת המפרץ והבריחה ההמונית ממרכזי הערים, שכנעו אותו שהחברה הישראלית איננה יכולה עוד לחיות תחת איום מלחמתי ויש לחתור לשלום.

לעומתו, בצד הפלסטיני, ראה יאסר ערפאת איום על מעמדו מצד ההנהגה הפלסטינית ביהודה ושומרון, אשר עד ה"כרוז ה-18" ניהלה את האינתיפאדה במנותק ממנו ומאש"ף בכלל[7][8]. יש הרואים בכך סיבה להתפשרות אש"ף בעמדותיו, מתוך חשש שמנהיגים פלסטינים שצמחו מתוך שטחי יהודה ושומרון יערערו את מעמדם של פת"ח ואש"ף שנוסדו מחוצה להם ושהנהגתם שהתה במשך זמן רב בגלות ונתפסה כמנותקת מהמציאות היומיומית בשטחי יהודה ושומרון. יש גם הטוענים כי ערפאת דאג מעליית כוחו של ארגון חמאס שערער על עליונותו של אש"ף[9].
בעקבות מלחמת המפרץ, שבה תמך בסדאם חוסיין במלחמתו נגד ארצות הברית, התדרדר מעמדו של ערפאת לשפל חסר תקדים, לאחר שהממשל האמריקאי ומדינות המפרץ שהיו שותפות לקואליציה האמריקאית, חדלו מתמיכתן באש"ף.

בשלהי האינתיפאדה נפגשו לראשונה נציגים ישראליים עם מנהיגים פלסטינים מיהודה ושומרון שהיו חלק במשלחת משותפת ירדנית-פלסטינית. היה זה בוועידת השלום במדריד בשנת 1991. בוועידה סוכם לקיים שיחות דו-צדדיות בוושינגטון. השיחות שנערכו בין המשלחת הישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין ובין המשלחת הירדנית-פלסטינית, לא הביאו להתקדמות של ממש, בין השאר בהשפעת נציגי אש"ף שפעלו להכשלת המגעים שהצלחתם הייתה מביאה להחלשה משמעותית של אש"ף[10].

רבין עלה לשלטון בבחירות שהתקיימו ביוני 1992, לאחר שהבטיח הגעה להסדר עם הפלסטינים תוך שישה עד תשעה חודשים. בתחילת כהונתו נמשכו סבבים נוספים של שיחות בוושינגטון, אך ללא התקדמות ממשית, וללא תמיכה של משרד החוץ בראשו עמד שמעון פרס, שחתר לניהול שיחות מול נציגי אש"ף. ממדוח נפל, אחד ממקורבי ערפאת, אף טען שפרס ואנשיו יעצו לערפאת ואנשיו כיצד להכשיל את השיחות[10]. בשלהי 1992 ובמהלך 1993 יזם סגן שר החוץ, יוסי ביילין, שיחות חשאיות, תחילה בלונדון ואחר כך באוסלו, שנערכו ישירות מול הנהגת אש"ף. זאת בניגוד למדיניות הישראלית הרשמית שהסכימה למגעים עם נציגים מקומיים של הפלסטינים, ושללה לחלוטין מגעים עם נציגי אש"ף. עם התקדמות השיחות דיווח עליהן ביילין לשר החוץ, שמעון פרס, ובהמשך התקדמותן נמסר עליהן לראש הממשלה, יצחק רבין, שהורה לפרס לחדול מהן באופן מיידי, בנימוק שיש לקיים מגעים עם פלסטינים מתונים, ולא עם נציגי אש"ף הקיצונים[11]. כעבור זמן קצר שינה רבין את דעתו והסכים למגעים עם נציגי אש"ף, אולם סיבת השינוי נותרה תעלומה[12]. יש המסבירים את השינוי בהתקדמות שחלה במגעי אוסלו, בהשוואה לקיפאון ששרר במגעים בוושינגטון, ובתמיכה נרחבת בעמדתו של פרס במרכז מפלגת העבודה[10].

עם זאת, הנהגת הפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון התנגדה למגעי ישראל עם נציגי אש"ף, על רקע מאבק על המנהיגות הפלסטינית, והתנגדות לאופיו המושחת-ציבורית והטרוריסטי של אש"ף[10]. לדברי אהוד יערי, גם ירדן וארצות הברית התנגדו למגעים עם נציגי אש"ף וההכרה בו במסגרת ההסכם, אך השלימו עימם לאור תמיכת ישראל[13].

ההסכם הראשוןעריכה

 
ראש הממשלה יצחק רבין בפגישתו עם יו"ר אש"ף יאסר ערפאת בקזבלנקה שבמרוקו, אוקטובר 1994

ההסכם הראשון נחתם בחשאי באוסלו ב-20 באוגוסט 1993 על ידי שמעון פרס ומחמוד עבאס. דבר המגעים פורסם כעבור זמן קצר בתקשורת[14], וב-9 בספטמבר החליפו רבין וערפאת מכתבי הכרה הדדית דרך שר החוץ הנורווגי יוהאן יורגן הולסט[15].

באיגרת הישראלית שנשלחה על ידי ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, ישראל[16]:

  • הכירה באש"ף כנציגו החוקי והלגיטימי של העם הפלסטיני.
  • התחייבה לבטל את החוק האוסר על מפגשים עם אנשי אש"ף ואת ההכרזה על אש"ף כארגון טרור.

באיגרת הפלסטינית שנשלחה על ידי יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת, אש"ף[16]:

ב-13 בספטמבר נערך על מדשאות הבית הלבן טקס חגיגי לחתימת "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי", בהשתתפות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, וראש אש"ף, יאסר ערפאת[17]. על המסמך עצמו חתמו בשם ישראל שמעון פרס, ובשם אש"ף מחמוד עבאס, וכעדים מזכיר המדינה האמריקאי, וורן כריסטופר, ושר החוץ הרוסי, אנדרי קוזירוב. אחרי החתימה נערכה לחיצת יד היסטורית בין ערפאת לבין רבין[18].

ב-23 בספטמבר אישרה הכנסת את ההסכם ברוב של 61 בעד לעומת 50 נגד ו-9 נמנעים (בהם סיעת ש"ס שפרשה מהקואליציה)[19]. בין הנמנעים היו שלושה חברי כנסת מהליכוד, מאיר שטרית, רוני מילוא ואסעד אסעד[20].

ב-10 באוקטובר התכנסה המועצה המרכזית הפלסטינית לאשר את ההסכם[21], והוא אושר כעבור יומיים ברוב גדול[22].

תוכן ההסכםעריכה

בהסכם אוסלו הוחלט על נסיגת ישראל מהיישובים הפלסטיניים ברצועת עזה ובאזור יריחו, ועל הקמת רשות פלסטינית למשך תקופת ביניים של חמש שנים. משום כך, מכונה לעיתים ההסכם גם "עזה ויריחו תחילה". על-פי ההסכם, מיד אחרי נסיגת מדינת ישראל מרצועת עזה ומיריחו, יועברו הסמכויות בכל שטחי יהודה והשומרון וחבל עזה בענייני חינוך, תרבות, בריאות, רווחה, מיסוי ישיר ותיירות לידי הרשות הפלסטינית, ותוקם משטרה פלסטינית. לאחר מכן יתקיימו בחירות למועצת הרשות הפלסטינית. ישראל תמשיך להיות אחראית על הגנה מאיומים חיצוניים ותישא באחריות כוללת לביטחונם של ישראלים בשטחים אלה. ישראל התחייבה לבצע נסיגות נוספות משטחים ביהודה ושומרון, אך בהסכם לא צוינו האזורים והיקפם.

לאחר תקופת הביניים יושג הסדר קבע על בסיס החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם. ההסכם קבע שהשיחות על הסדר הקבע יתקיימו לא יאוחר משלוש שנים לאחר הנסיגה הישראלית. נקבע גם שבהסכם הקבע יעלו לדיון הסוגיות בנושאי ירושלים, פליטים, התיישבות, סידורי ביטחון, גבולות, יחסים ושיתוף פעולה עם שכנים וכן נושאים אחרים בעלי עניין משותף.

המשך הסכמי אוסלועריכה

 
מפת יהודה ושומרון, בה מודגשים שטחי A ו־B
 
שלט אזהרה בכניסה לשטח A

הסכמים נוספים הנכללים במסגרת הרחבה של הסכמי אוסלו הם:

הסכם אוסלו ב'עריכה

ב-28 בספטמבר 1995 נחתם בוושינגטון הסכם נוסף, הידוע בשם "אוסלו ב'" ו"הסכם טאבה", או בשמו הרשמי "הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה"[23]. הסכם זה העניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות בגדה וברצועה, וכן ב-450 כפרים פלסטינים.

במסגרת הסכם אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:

  • שטחי A:‏ 18% מאזור יו״שׁ; שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.
  • שטחי B:‏ 22% מאזור יו״שׁ; שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של מדינת ישראל.
  • שטחי C:‏ 60% מאזור יו״שׁ; שטחים שיוותרו בשליטה אזרחית וביטחונית של מדינת ישראל עד שיועברו לסמכות פלסטינית, בכפוף לסוגיות שיידונו במשא ומתן על מעמד הקבע.

מינואר 1996 נמצאים למעלה מ-90% מהאוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון תחת שליטה פלסטינית; ומאז ההתנתקות באוגוסט 2005 נמצאת 100% מאוכלוסיית רצועת עזה בשליטה פלסטינית.

בנוסף גויסו עשרות אלפי פלסטינים ששימשו ככוח שיטור וקיבלו רובים ונשק ממדינות זרות שהועברו דרך ישראל.[24]

ב-5 באוקטובר התקיים דיון בכנסת על הסכם אוסלו ב'. בנאומו הסביר ראש הממשלה יצחק רבין כי מטרת ההסכמים היא למנוע מצב של מדינה דו-לאומית וזאת על ידי הקמת ישות עצמאית "שהיא פחות ממדינה" לצד מדינת ישראל. רבין הדגיש כי בהסכם הקבע לא תהיה חזרה לקווי 4 ביוני 1967, תשמר אחדות ירושלים, יסופחו גושי התיישבות וגבול הביטחון של ישראל יהיה בבקעת הירדן[25]. ההסכם אושר ברוב של 61 תומכים מול 59 מתנגדים[27]. חברי הכנסת עמנואל זיסמן ואביגדור קהלני, שלימים פרשו ממפלגת העבודה על מנת להקים את מפלגת "הדרך השלישית", הצביעו נגד ההסכם. לעומתם, תמכו בו חברי סיעת יעוד, אלכס גולדפרב וגונן שגב, שפרשו ממפלגת צומת ב-1994 והצטרפו לקואליציה בראשית שנת 1995.

ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בידי יגאל עמיר, אשר התנגד ליישום הסכמי אוסלו. מחליפו שמעון פרס וממשלתו הובילו את המשך מימוש הסכם אוסלו ב', בהעברת הערים ביהודה ושומרון לשליטת הרשות.

קבר יוסףעריכה

על פי הסכם אוסלו ב' מ־1995, מתחם קבר יוסף הוא מובלעת בשליטה ביטחונית ישראלית בתוך שטח A שבשליטה פלסטינית מלאה, לאחר שהפלסטינים הכירו באופיו היהודי של הקבר ובחשיבותו ליהודים. האבטחה נעשתה בתחילה באמצעות כוח אבטחה אזרחי, ולימים עבר לאחריות צה"ל. ההחזקה הישראלית הרצופה במקום הפסיקה לאחר הקרב בו נהרג מדחת יוסף, ובשנים שלאחר מכן מתחם הקבר הושחת מספר פעמים.

קבר רחלעריכה

בדומה לקבר יוסף – גם מתחם קבר רחל הוא מובלעה, במבאותיה הצפוניים של בית לחם, אך בשונה ממנו מוקף המתחם בגדר הפרדה, ומוביל דרך מסדרון צר ומגודר ישירות לשטחי C ולאזור גבעת המטוס (דבר המתאפשר עקב קרבתו הפיזית של המתחם לגדר ההפרדה בירושלים), ללא צורך באבטחה מיוחדת. תחילה היה אמור להיות המתחם במתכונת דומה לקבר יוסף, אך מחאות פוליטיות אישיות מול ראש הממשלה יצחק רבין הובילו לשינוי העמדה הישראלית, לאחר שקיבלה הממשלה הסכמה מערפאת למהלך[28].

לאחר רצח רביןעריכה

בבחירות הישירות שנערכו ב-1996 נבחר בנימין נתניהו, איש הליכוד, לראשות הממשלה. בתעמולת הבחירות התחייב נתניהו לכבד את ההסכמים עליהם חתמה ישראל על אף שהתנגד לחתימתם. על פי הסכמי אוסלו, היה על ישראל לסגת משטחים ביהודה ושומרון בשלושה שלבים, שכונו "שלוש פעימות". נתניהו הציג מדיניות על פיה ישראל תקבע לבדה את היקף השטח שממנו תיסוג, ובכל מקרה לא תיסוג אלא אם הפלסטינים יראו התקדמות ביישום ההסכמים ומניעת אלימות והסתה מצידם. סיסמתו של נתניהו הייתה: "יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו". לעומת זאת, הפלסטינים טענו שעל פי ההסכמים, על ישראל לסגת מכל שטחי יהודה ושומרון, למעט ההתנחלויות ובסיסי צה"ל, ולא קיבלו את עמדת ישראל שמותר לה להשהות את ביצוע ההסכם בגלל הטרור או מכל סיבה אחרת.

ב-15 בינואר 1997 חתם נתניהו על הסכם חברון, שמסר 80% מהעיר לרשות הפלסטינית, וכן נקבע בו מועד לנסיגות הבאות. ב-23 באוקטובר 1998 נחתם הסכם ואי, שנועד להסדיר את הנסיגות של ישראל, תוך קביעת לוח זמנים הן לנסיגות של ישראל והן לצעדים שנדרשו מהפלסטינים במאבק בטרור ומניעת הסתה. ממשלתו של נתניהו ביצעה את הנסיגה הראשונה שנדרשה בהסכם ואי, אך לא יישמה את שאר שלבי ההסכם בטענה שהפלסטינים לא עמדו בהתחייבויותיהם. הפלסטינים מחו על כך שישראל לא מקיימת את ההסכם, ואיימו להקים מדינה פלסטינית באופן חד-צדדי.

חתימת הסכם ואי הביאה לנפילתה של ממשלת נתניהו ולהליכה לבחירות, שבהן נבחר אהוד ברק לראשות הממשלה. ברק ביצע את הנסיגות שסוכמו בהסכם ואי ואף ביקש לבצע נסיגה נוספת מאבו דיס, אך לאחר מכן שלל ביצוע נסיגות נוספות וניסה להגיע להסכם סופי בקמפ דייוויד (ועידת קמפ דייוויד (2000)). אך השיחות עם הפלסטינים עלו על שרטון ובאוקטובר 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה. בעקבות התגברות הטרור כבשה ישראל במבצע חומת מגן את כל שטחי יהודה ושומרון, ומאז הם מצויים דה פקטו בשליטה ביטחונית ישראלית. בכך בא אל קיצו אחד הסממנים הבולטים ביותר של הסכמי אוסלו: שטחים ביהודה ושומרון (שכונו שטחי A) בהם השליטה הביטחונית היא בידי הפלסטינים וצה"ל אינו פועל בהם. עם זאת, סממנים אחרים של הסכמי אוסלו, כגון קיומה של ממשלה פלסטינית והסכמי המיסים, עדיין ממומשים, לפחות באופן חלקי. במאי שנת 2020 הכריז מחמוד עבאס על התנערות מהצד הפלסטיני מכל ההסכמים החתומים עם ישראל לארצות הברית לרבות הסכמי אוסלו, זאת בעקבות הצהרות של גורמים פוליטיים במדינת ישראל כי בכוונתם לספח על בקעת הירדן, בניגוד להסכמים[29]. בנובמבר אותה שנה, הכריז אבו מאזן על החזרת התיאום הביטחוני[30].

התיאום הביטחוניעריכה

הסכמי אוסלו הקימו את מנגנוני התיאום הביטחוני בין ישראל לרשות הפלסטינית, והתאום המודיעיני החל רשמית בשנת 1996. לאחר מהומות מנהרת הכותל המנהיגות הפלסטינית חדלה באופן מעשי משיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל, אך הוא חודש לאחר חתימת הסכם ואי[31]. במהלך האינתיפאדה השנייה הוא נפסק לעיתים, והוא לא פעל ביעילות בשנים 2000 עד 2006. בשנים לאחר מכן התיאום הניב הישגים[32], והוא מהווה אינטרס חשוב לשני הצדדים, בעזרתו משמרים את השקט הביטחוני באזור יהודה ושומרון[33]. סקירה ביטחונית של השב"כ שהובאה לפני הממשלה שיבחה את התיאום הביטחוני, ועל פי צה"ל גורמי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים היו אחראים לכ–40 אחוזים מהמעצרים של חשודים בטרור ביהודה ושומרון בתחילת 2016[34]. במאי 2020, בעקבות ההצהרה של ישראל על סיפוח חד-צדדי של שטחים, הרשות הפלסטינית ניתקה את היחסים הביטחוניים. באוגוסט 2020 הוקפאו תהליכי הסיפוח בעקבות ההסכם לנרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות, ובנובמבר התיאום הביטחוני הושב[35][36].

דעת הקהלעריכה

 
יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת מקבלים את פרס נובל לשלום בעקבות הסכמי אוסלו
 
הפגנת תמיכה בהסכמים במסגרת עצרת "כן לשלום, לא לאלימות", 1995, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית

בישראלעריכה

 עמוד ראשי
 ראו גם – רצח רבין

אימוץ הסכמי אוסלו, שכללו שיחות ישירות עם הנהגת אש"ף, היווה שינוי מוחלט במדיניות ישראל, אשר עד אז סירבה לנהל שיחות עם ארגון הטרור שאמנתו קראה להשמדת מדינת ישראל. כשנודעו הסכמי אוסלו לציבור הרחב, התפתחה בישראל מחלוקת חריפה סביב ההסכמים, והציבור היהודי במדינת ישראל היה חצוי לגביהם. אל מול תמיכתו של מחנה השמאל עמדה התנגדות חריפה של מחנה הימין. אחרי דיון של יומיים בכנסת על הודעת הממשלה בנושא ההסכם וחילופי האיגרות, נערכה ב-23 בספטמבר הצבעת אמון, בה הצביעו 61 ח"כים בעד החלטת הסיכום, 50 נגד, 8 נמנעו וח"כ אחד נעדר מן ההצבעה. הנמנעים והנעדר כללו את חברי הכנסת של ש"ס ושלושה חברי הליכוד, רוני מילוא, מאיר שטרית ואסעד אסעד, אשר הצביעו בניגוד לעמדת מפלגתם.

קבוצת אנשי ימין בישראל ובראשם משה פייגלין, הקימה את תנועת "זו ארצנו", שארגנה ברחבי המדינה הפגנות סוערות כנגד ההסכמים. "אל תתנו להם רובים" הייתה סיסמה נפוצה בהפגנות הימין.

תמיכהעריכה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

התומכים בהסכם טוענים שהפלסטינים התכוונו למלאו. לאור זאת לדידם יש לחזק את הגורמים המתונים בחברה הפלסטינית, אשר הושיטו יד לתהליך השלום, ומוכנים לשאת ולתת עם ישראל. בראייתם התגברות הטרור הגיעה עקב ההאטה בתהליך השלום, תוך הרחבת הבנייה בהתנחלויות. בהקשר זה מציינים את טבח מערת המכפלה, שבו מתנחל רצח 29 מתפללים מוסלמים, ולווה בהריגת תושבים נוספים על ידי כוחות צה"ל במהומות שבעקבות האירוע, ואת הסגרים שישראל הפעילה בעקבות גל הפיגועים של ארגוני הטרור. לפי שיטה זו, הקיפאון במשא ומתן הוא זה שהוביל לקריסת השלבים שנבנו עד אז, והיווה גורם מרכזי להתפרצות מחודשת של טרור פלסטיני ולפרוץ האינתיפאדה השנייה[37].

בנוסף, הם מציינים לחיוב את השיפור הכלכלי והמדיני בעקבות ההסכם. בשנתיים שלאחר הסכמי אוסלו, גדלו ההשקעות הזרות בישראל פי 30[38].

התנגדותעריכה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מתנגדי ההסכם טוענים שכוונת הפלסטינים הייתה מלכתחילה להשיג את מה שניתן להשיג במסגרת תורת השלבים של אש"ף, ואז להפר את ההסכם. הם נסמכים על דברי ערפאת בנאום מוקלט מראש ששודר בטלוויזיה הירדנית ושודר ביום חתימת הסכמי אוסלו (13 בספטמבר 1993), לפיהם: "הצהרת העקרונות" אינה אלא חלק מיישום "אסטרטגית השלבים" של אש"ף[39][40]. לטענת המתנגדים הפלסטינים לא פעלו דיו כדי למנוע טרור, ומקרב מבצעי הפיגועים היו חברים במנגנוני הפת"ח. במבצע חומת מגן נתפסו בידי צה"ל מסמכים הקושרים את הרשות הפלסטינית וערפאת למימון ועידוד פעילות טרור[דרוש מקור].

ב-23 במאי 1994 נשא ערפאת את נאום יוהנסבורג בו התייחס ערפאת בנחרצות אל ירושלים כבירת פלסטין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים, ושהסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חוּדַיְבִּיָּה, הסכם שביתת נשק שחתם הנביא מוחמד לעשר שנים אך הפר אותו לאחר שנתיים. עם התגברות פיגועי הטרור וחטיפת נחשון וקסמן גברה ההתנגדות להסכמים. על פי הסטטיסטיקה, בארבע השנים שלאחר הסכמי אוסלו (1993-1996), נרצחו 256 ישראלים בפעילות טרור[41], לעומת 97 בארבע השנים שקדמו להן (1989-1992).

ב-4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין על ידי יגאל עמיר, שביקש לעצור את התקדמות ההסכם.

 
הפגנת ימין נגד הסכמי אוסלו, 1995, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית

בקרב הפלסטיניםעריכה

התגובות הפלסטיניות להסכמים היו מעורבות. הפת"ח, הארגון הגדול והשולט באש"ף, אימץ את ההסכמים. אבו מאזן אמר בשנת 2003 שהסכמי אוסלו היו טעות מבחינת ישראל כי "לקחנו אדמה בלי תמורה"[42]. ביולי 2006 נימק זיאד אבו עין, בראיון טלוויזיוני, את התועלת בהסכמי אוסלו, בכך שבזכותם היה ניתן להוציא לפועל את האינתיפאדה השנייה[43][44]. עם זאת היו בפת"ח גם כאלו שהתנגדו להסכם, בין השאר בטענה שישראל לא הבטיחה לחדול מבניית התנחלויות. יו"ר הפת"ח פארוק קאדומי טען שזכות השיבה חשובה מהקמת מדינה פלסטינית. ארגוני הסירוב, כמו חמאס, הג'יהאד האיסלאמי והחזית העממית, התנגדו להסכמים מאחר שסירבו להכיר ב"יישות הציונית" ושללו באופן מוחלט את זכות קיומה של ישראל. בין היתר טענו המתנגדים כלפי ערפאת שהוא הסכים לחתום הסכם שמכיר במדינת ישראל ללא הבטחה להקמת מדינה עצמאית, פתרון בעיית הפליטים ומעמד ירושלים בסופו, וזאת בשל רצונו להיכנס לשטחים הפלסטיניים ממקום מושבו בתוניס.

בעולםעריכה

הסכמי אוסלו זיכו את יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת בפרס נובל לשלום לשנת 1994. הפרס הוענק להם ב-10 בדצמבר 1994. בוועדה שבחרה את זוכי הפרס היו חילוקי דעות לגבי יאסר ערפאת.

איראן, שמימנה פעולות טרור של חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני וחזבאללה, התנגדה בתוקף להסכם השלום. היא קראה להתנגדות אלימה על-מנת למנוע את ההסכם. את הסכם קהיר כינו באיראן "כתם בושה" ו"בגידה חסרת תקדים"[45].

על פי ההיסטוריון אפרים קארש, ימים אחדים לאחר חתימת הסכם אוסלו, חוסיין, מלך ירדן העביר מסר לממשלת רבין בו הוא מזהיר אותם שערפאת יפר את ההסכם: "ישראל עושה עסקים עם האיש הגרוע ביותר. ערפאת הוכיח שוב ושוב שלא ניתן לסמוך על מילתו."[46]

לאחר ההסכםעריכה

התקווה שהסכמים אלו יובילו לשלום בין ישראל לפלסטינים דעכה עם השנים. בעיקר כתוצאה מהתגברות הטרור הפלסטיני, שהגיע לשיאו באינתיפאדה השנייה. מאז התגברות הטרור גדל אחוז הישראלים הרואים את הסכמי אוסלו באור שלילי[47].

בשנת 2012 קראה מרצ לביטול הסכמי אוסלו והגעה להסכם ביניים חדש עם הפלסטינים[48].

בתרבותעריכה

ראו גםעריכה

עיינו גם בפורטלים:
  פורטל המזרח התיכון
  ההיסטוריה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: הסכמי אוסלו
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הסכמי אוסלו

מסמכים באתר משרד החוץ (באנגלית)עריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ גישת החבילה להסכם קבע באתר מכון ראות
  2. ^ הסכם אוסלו, lib.cet.ac.il
  3. ^ History com Editors, Oslo Accords, HISTORY (באנגלית)
  4. ^ The Israeli-Palestinian Interim Agreement, www.mfa.gov.il
  5. ^ חמי שלו, ישראל ואש״ף חתמו על ההסכם. רבין: הצלחתנו תלויה בביטחון ובפיתוח הכלכלי, הארץ, 14 בספטמבר 1993
  6. ^ Seventh Arab League Summit Conference - Resolution on Palestine,‏ 28 באוקטובר 1974, באתר "Division for Palestinian Rights"
  7. ^ אפרים סנה, ניווט בשטח מסוכן, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב 2002, עמוד 22
  8. ^ פנחס ענברי, בחרבות שבורות, תל אביב 1994, עמ' 216
  9. ^ יוסי ביילין, הא"ב שלי, עמודים 21-22
  10. ^ 1 2 3 4   אדם רז, למה לא מדברים על האלטרנטיבות לאוסלו, באתר הארץ, 27 בינואר 2016
  11. ^ מכתב אישי מרבין לפרס מיום 6.6.93 ושסווג "סודי ביותר" פורסם ב-19.9.03 בעיתון "מעריב", מצוטט בכתבה מ"הארץ" -   אדם רז, למה לא מדברים על האלטרנטיבות לאוסלו, באתר הארץ, 27 בינואר 2016. מתוך המכתב: "המגעים הקרויים מגעי אוסלו במצב הנוכחי מהווים סכנה להמשך המשא ומתן לשלום... אנשי תוניס...מונעים מן הגורמים המתונים יותר להתקדם במשא ומתן איתנו... מבקש להפסיק המגעים עד לבירור נוסף."
  12. ^ ביילין, לגעת בשלום, ידיעות אחרונות, תל אביב 1997, עמוד 111
  13. ^ יהושוע סימון, ‏"בתקופה האחרונה קרה כמה פעמים שידעתי מהצד הפלסטיני על פיגוע לפני שהמשטרה ידעה", באתר גלובס, 14 במאי 2002
  14. ^ אמנון ברזילי, הקשר הנורווגי של פרס, חדשות, 1 בספטמבר 1993
  15. ^ יואב טוקר, אמנון ברזילי, שיחות של הרגע האחרון בפריז לגיבוש הסכם ההכרה ההדדית, חדשות, 9 בספטמבר 1993
  16. ^ 1 2 ישראל מכירה באש"ף - אש"ף מתחייב לשלום, חדשות, 10 בספטמבר 1993
  17. ^ Arab Israeli peace agreement, בארכיון הסרטים של British Pathé (באנגלית)  
  18. ^ יוסי ורטר, זינוק מסחרר לראש המצעד, חדשות, 15 בספטמבר 1993
  19. ^ פרוטוקול ישיבת הכנסת לתאריך 23.9.93, באתר אתר הכנסת
    אורן כהן, הילה טוב, הכנסת אישרה ברוב של 61 מול 50 את ההסכם עם אש״ף, חדשות, 24 בספטמבר 1993
  20. ^ אורן כהן, בליכוד תובעים להדיח את אסעד, שטרית ומילוא, חדשות, 24 בספטמבר 1993
  21. ^ אלדד בק, המועצה המרכזית מתכנסת היום לדון בהסכם העקרונות, חדשות, 10 באוקטובר 1993
  22. ^ אלדד בק, אבו־מאזן: צרין לפשוט בגדי מהפכה וללבוש בגדי מדינה, חדשות, 12 באוקטובר 1993
  23. ^ הסכם טאבה (אוסלו ב`)
  24. ^ חגי סגל, כשכולם דיברו על שלום, מקור ראשון, 19 באוגוסט 2018. "ככל הידוע היא לא העבירה להם אמצעי לחימה ישירות ממחסני צה"ל, אבל שימשה מעין מתווך בעסקאות החימוש שלהם. כל כלי נשק רשמי של המשטרה הפלסטינית עבר אליה מהיצרן דרך ישראל, אחרי רישום בליסטי כאן."
  25. ^ הודעת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במליאת הכנסת, על אישור הסכם ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת-עזה
  26. ^ רמי רפאלי, שובן של רוחות הסתיו הרעות, באתר "על צד שמאל", 30 באוקטובר 2011
  27. ^ [26]
  28. ^ סודות מן הקבר, באתר ישראל היום
  29. ^ אליאור לוי, אבו מאזן לקראת הסיפוח: לא מחויבים להמשיך בהסכמים, ynet, 2020
  30. ^ הרשות הפלסטינית הודיעה על חידוש התיאום עם ישראל, באתר Haaretz הארץ
  31. ^ שלמה שפירא, הסי. אי. איי. כמתווך בתהליכי שלום במזרח התיכון - חלק ב, מבט מל"מ 35, ינואר 2004
  32. ^ טלי קרויטורו, ‏פסק זמן באיו"ש, מערכות 445, אוקטובר 2012
  33. ^ -, אודות תיאום פעולות הממשלה בשטחים, באתר אתר תיאום פעולות הממשלה בשטחים, ‏17 במאי 2020
  34. ^   ברק רביד, ראש השב"כ: כשמנגנוני הביטחון הפלסטיניים מקבלים מידע הם מסכלים פיגועים, באתר הארץ, 4 במאי 2016
  35. ^   ג'קי חורי, נעה לנדאו, יניב קובוביץ וניר חסון, הרשות הפלסטינית הודיעה על חידוש התיאום עם ישראל, באתר הארץ, 17 בנובמבר 2020
  36. ^ טל לב רם, ‏הרשות הפלסטינית הודיעה על החזרת התיאום הביטחוני, גורמים בישראל אישרו, באתר מעריב אונליין, 17 בנובמבר 2020
  37. ^ פירוט השלבים שהוליכו להתפרצות המחודשת של הטרור הפלסטיני ניתן למצוא, בין השאר, בספר "קורבנות" מאת בני מוריס (גרסה עברית), עמודים 599-600
  38. ^   אפרים סנה, אין תומכי אוסלו ומתנגדי אוסלו, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2018
  39. ^ אפרים קארש, מרכז בגין סאדאת, ספטמבר 2003, מלחמת אוסלו: אנטומיה של הונאה עצמית
  40. ^ יוסי מלמן, העובדות לא התאימו, באתר הארץ
  41. ^ יש למנות גם את הקורבנות הפלסטיניים, שהיו למשל בטבח מערת המכפלה
  42. ^ אהוד יערי, זה בשבילך באתר חדשות מחלקה ראשונה, 15 בספטמבר 2011, דברי אבו מאזן מצוטטים על ידי אהוד יערי בווידאו
  43. ^ Phoenix Rising: The Rise and Fall of the American Republic, page 392
  44. ^ Palestinian Authority Minister: Oslo gave Palestinians the tools to wage the "great Intifada", Palwatch on Youtube, excerpt from Al-Alam TV (Iranian channel in Arabic), July 4, 2006
  45. ^ Anthony H. Cordesman, IRAN: Dilemmas of Dual Containmrnt, 1997, U.S: Westview Press
  46. ^ אפרים קראש, ערפאת: האיש ומלחמתו בישראל, מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים אוניברסיטת בר-אילן, עמוד 23
  47. ^ במאי 2000, לפני פרוץ האינתיפאדה, מצא סקר של "מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום" באוניברסיטת תל אביב כי 39% מהישראלים תומכים בהסכם אוסלו, ו-32% מאמינים כי ההסכמים יובילו לשלום. לעומת זאת, מצא סקר שנערך במאי 2004 כי התמיכה בהסכמי אוסלו ירדה ל-26% וכי רק 18% מאמינים כי הוא יוביל לשלום.
  48. ^ אילן ליאור, מרצ קוראת לבטל את הסכמי אוסלו - בהסכמה עם הפלסטינים, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2012
  49. ^   צביה גרינפילד, מה חושב רון פונדק על הניסוי המדיני של אוסלו, באתר הארץ, 29 בספטמבר 2013
  50. ^   אורי משגב, למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים אוסלו?, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2019
  51. ^   אדם רז, מבט לאחורי הקלעים של המשא ומתן עם הפלסטינים, באתר הארץ, 30 במרץ 2022
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הסכמי_אוסלו&oldid=35904187"