רוטיליוס נמטיאנוס

רוטיליוס קלאודיוס נמטיאנוס (Rutilius Claudius Namatianus; פעל בתחילת המאה ה-5 לספירה) היה משורר בתקופת האימפריה הרומית, ידוע כמחברו של שיר לטיני, De reditu suo ("על שיבתו"), במשקל אלגי (אנ'), המתאר מסע לאורך החוף מרומא לגאליה בשנת 416. האיכות הספרותית של היצירה, והבזקי האור שהיא משליכה על תקופה היסטורית רבת חשיבות אך אפלה, משתלבים כדי להעניק לה חשיבות יוצאת דופן בין שרידי הספרות הרומית המאוחרת. השיר היה בשני ספרים; תחילתו של הספר הראשון וחלקו הגדול של השני אבדו. מה שנותר כולל כשבע מאות שורות.[1]

חייועריכה

מוצאועריכה

רוטיליוס נמטיאנוס הוא יליד דרום גאליה (טולוז או אולי פואטייה), וכמו סידוניוס אפולינאריס, השתייך לאחת ממשפחות השלטון הגדולות של המחוזות הגאליים.[1] אביו, אותו הוא מכנה לאכאניוס (Lachanius), מילא תפקידים גבוהים באיטליה ובחצר הקיסרית, היה מושל טוסקיה (אנ') (אטרוריה ואומבריה), ויקאר של בריטניה, אז גזבר קיסרי (Comes sacrarum largitionum), רשם קיסרי (קוואיסטור), ומושל הבירה עצמה (praefectus urbi).[1]

קריירהעריכה

רוטיליוס מתהדר בקריירה שהייתה לא פחות נכבדה מזו של אביו, ומציין במיוחד שהוא היה מזכיר המדינה (magister officiorum) ומושל הבירה (praefectus urbi),[1] בשנת 414.[2] לאחר שהגיע לבגרות, הוא עבר את התקופה הסוערת בין מותו של תאודוסיוס הראשון (395) לבין נפילתו של הטוען לכתר פריסקוס אטאלוס (אנ') סמוך למועד בו נכתב שירו. הוא היה עד לקריירה רבת התהפוכות של פלביוס סטיליקו כקיסר המערב דה-פקטו, אם כי לא בתוארו; הוא ראה את צבאותיו של המלך הגותי רדגאיסוס (אנ') נסוגים מאיטליה, רק כדי לשטוף את גאליה וספרד; את תבוסותיו וניצחונותיו של מלך הוויזיגותים אלאריק הראשון; את שלושת המצורים והכיבוש הסופי של רומא בשנת 410, ואחריו התאוששותה הפלאית של העיר; את החימוש העצום של הרקליאנוס (אנ') נגד הונדלים מתדלדל; ואת נפילתם של שבעה טוענים לכתר הקיסרות המערבית.[1]

בזמן כלשהו בין השנים 415–417, עזב נמטיאנוס את רומא כדי לבקר באחוזתו בגאליה, ושט צפונה לאורך החוף.[3]

סוגיות דתיותעריכה

בתקופתו של רוטיליוס הנצרות כבר הייתה מבוססת היטב ככנסיית המדינה של האימפריה הרומית, והשאלה אם התנצר הייתה נושא לוויכוח מדעי. בראשית המאה ה-21, עורכי יצירתו הגיעו למסקנה שלא עשה זאת, ואלן קמרון (אנ'), חוקר מוביל של העת העתיקה המאוחרת, מסכים שהוא "ככל הנראה" נותר לא מומר מהמנהגים הדתיים המסורתיים של רומא, אך שהעוינות שלו לא הייתה כלפי הנצרות כפי שהייתה נהוגה על ידי הרוב המכריע של אזרחי האימפריה, אלא נגד ההתכחשות המוחלטת לחיים הציבוריים שבה דגלו הסגפנים.

ברור כי אהדתו של רוטיליוס הייתה עם אלה שבתקופה זו התנגדו לנטיות הכלליות של המדיניות הקיסרית. הוא עצמו מעיד על כך שהייתה לו היכרות קרובה עם חוגו של הנואם הגדול קווינטוס אורליוס סימאכוס (אנ'), שדחה את ההסכם של סטיליקו עם הגותים, והוביל את הסנאט הרומי לתמוך בטוענים לכתר אוגניוס (אנ') ואטאלוס, בתקווה להחזיר את האלים שאותם הקיסר יוליאנוס הכופר לא הצליח להציל.[1]

בשירו של רוטיליוס ישנן כמה טענות ישירות אודות דמויות או אירועים היסטוריים, והוא כופה כמה מסקנות חשובות לגבי הפוליטיקה והדת של אותה תקופה. יחסו של המשורר לפגניות הוא ראוי לציון: השיר כולו פגני מאוד, והוא חדור בתחושה שעולם הספרות והתרבות הוא פגני וצריך להישאר כזה; שמחוץ לפגניות נמצא תחום הברבריות. המשורר עוטה אווירה של עליונות מרוממת על המחדשים הדתיים בימיו, ומספק ביטחון אופטימי כי עתידם של אלי רומא העתיקה לא יכזיב את עברם המפואר. הוא בז הן לחירוף והן להתנצלות, ולא מהסס לחשוף, יחד עם קלאודיאנוס, צער מודחק על ההשפלות שהוטלו על הדת הישנה על ידי החדשה.[1] כמדינאי, הוא משתדל מאוד להימנע מפגיעה באותם סנאטורים נוצרים שעליהם לגאווה במדינתם היה כוח גדול לפחות כמו התחברות לדתם החדשה. רק פעם או פעמיים מדבר רוטיליוס ישירות על הנצרות, ואז רק כדי לתקוף את הנזירים, שהשלטונות החילוניים עוד כמעט ולא הכירו בהם, ואשר רק זמן קצר קודם לכן, קיסר נוצרי גייס באלפים לשורות צבאו. היהדות יכולה להיות מותקפת על ידי רוטיליוס מבלי לפגוע עובדי אלילים או נוצרים, אבל הוא בבירור רומז כי הוא שונא אותה בעיקר כשורש הרע שממנו צמחה הנצרות.[1] עם זאת, המיסיונר הנוצרי הראשון באירלנד היה קרוב משפחתו וחברו האישי של רוטיליוס, פלאדיוס (בישוף של אירלנד) (אנ').

ההיסטוריון אדוארד גיבון כתב כי הקיסר הונוריוס הדיר את כל האנשים שהיו שוללי הכנסייה הקתולית מלמלא תפקיד כלשהו במדינה, כי הוא דחה בעקשנות את שירותם של כל מי שחלקו על דתו, וכי החוק הוחל במלוא רוחבו והוצא לפועל בקפדנות. שונה בהרבה היא תמונת החיים הפוליטיים שצייר רוטיליוס. קולו הוא בוודאי לא זה של תומך אדוק של פלג שנפגע שמו. שירו מתאר סנאט ברומא המורכב מבעלי תפקידים בעבר, שרובם ללא ספק היו עדיין עובדי אלילים. ניתן אולי להבחין במפלגה נוצרית שהנצרות שלה הייתה יותר פוליטית מאשר דתית, שחבריה היו קודם רומאים ורק אחר כך נוצרים, אשר משב רוח חדש בפוליטיקה יכול היה בקלות להעיף בחזרה לדת הישנה. בין שני המגזרים הללו, שולטת הסובלנות הרומית הרחבה. כמה היסטוריונים של הכנסייה דמיינו בחיבה שאחרי כיבוש רומא, הבישוף אינוקנטיוס הראשון חזר לעמדה של שליטה. אף איש שמקבל את אבחנותיו של רוטיליוס לא יכול לשקול את הרעיון הזה. אווירת הבירה, אולי אפילו של איטליה כולה, הייתה עדיין טעונה בפגניזם. הממסד הקדים את האנשים בהרבה, והחוקים הרודפים היו במידה רבה ללא יכולת הוצאה לפועל.[1]

אולי השורות המעניינות ביותר בשיר כולו הן אלה שבהן רוטיליוס תוקף את זכרו של "סטיליקו האיום", כפי שהוא מכנה אותו. לדעת רוטיליוס, סטיליקו, מחשש לסבול מכל מה שגרם לעצמו לפחד ממנו, הסיר את ההגנות של הרי האלפים והרי האפנינים שהאלים הציבו בין הברברים ובין "עיר הנצח", ושתל את הגותים האכזריים, שוטריו לובשי העורות, בלב מקדשה של האימפריה.[1]

נראה כי זהו ביטוי אותנטי ייחודי לרגשותיו של אולי רוב הסנאט הרומי כלפי סטיליקו. הוא רק חיקה את מדיניותו של תאודוסיוס ביחס לברברים; אבל אפילו הקיסר הגדול הזה נתקל באופוזיציה פסיבית מצד המשפחות הרומיות הישנות. היחסים בין אלאריק לסטיליקו היו קרובים ומסתוריים יותר מיחסי אלאריק ותאודוסיוס, ואנשים שראו את סטיליקו מוקף בשומרי ראשו הגותיים, הביטו באופן טבעי על הגותים שהתנפלו על רומא כנוקמיו של סטיליקו. ראוי לציין כי רוטיליוס מדבר על פשעו של סטיליקו במונחים שונים בהרבה מאלה שמשמשים את פאולוס אורוסיוס וההיסטוריונים של האימפריה המאוחרת. הם האמינו כי סטיליקו מתכנן להפוך את בנו לקיסר, וכי הוא קרא לגותים כדי לטפס גבוה יותר. שירו של רוטיליוס גורס כי הוא השתמש בברברים רק כדי להציל את עצמו מהחורבן המאיים לבוא. ההיסטוריונים הנוצרים אף טענו כי סטיליקו (אריאני נלהב) תכנן להחזיר את הפגניזם. בעיני רוטיליוס הוא האויב הכי בלתי מתפשר של הפגניזם. חטאו הגדול, שתועד על ידי משורר זה בלבד, היה השמדת ספרי הסיבילות. פשע זה של סטיליקו לבדו, מספיק בעיני רוטיליוס כדי להסביר את האסונות שפקדו לאחר מכן את העיר, כשם שהמשורר פלאוויוס מרובאודס (אנ'), דור או שניים אחר כך, התחקה אחר סבלות ימיו שלו עד להפלת הפולחנים הקדומים של וסטה.[1]

סגנוןעריכה

לגבי צורתו של השיר, רוטיליוס משתמש בצמד האלגי (אנ') בטוהר משקלי גדול וחופש, וחושף סימנים רבים של מחקר ארוך בשירה האלגית של עידן אוגוסטוס (אנ'). הלטינית נקייה באופן יוצא דופן, והיא בדרך כלל קלאסית, הן באוצר המילים והן במבנה. רוטיליוס אולי חסר את גאונותו של קלאודיאנוס, אך גם חסר את הערמומיות העמוסה ואת ההגזמה הגדולה שלו, והישירות של רוטיליוס זוהרת בהשוואה למורכבות המאומצת של אוסוניוס. מקובל לכנות את קלאודיאנוס "אחרון המשוררים הרומאים". ייתכן וניתן לתבוע את התואר הזה עבור רוטיליוס, אלא אם הוא שמור למרובאודס.[1]

בראשיתו של השיר יש פנייה כמעט דיתיראמבית לאלה רומא (אנ'), "אשר תעלה שוב בכוחה ותהמם את האויבים הברברים שלה". המשורר מראה הכרה עמוקה כמו כל היסטוריון מודרני שההישג הגדול ביותר של רומא היה התפשטות החוק. בהמשך אנו מקבלים אזכורים מקריים אך לא בלתי חשובים להריסת כבישים ורכוש שביצעו הגותים, למצב המעגנים בפי הטיבר, ולדעיכה כללית של כמעט כל נמלי המסחר הישנים בחוף. רוב אלה היו שוממים אז כמו עכשיו. רוטיליוס אפילו מגזים בתיאור השממה של העיר החשובה בעבר קוסה באטרוריה, שחומותיה כמעט ולא השתנו מאז תקופתו. הנמל ששירת את פיזה, כמעט היחיד מבין כל אלה שביקר בהם רוטיליוס, נראה ששמר על שגשוגו, ובישר את גדולתה של אותה עיר שבאה לאחר מכן. בנקודה מסוימת על החוף, הכפריים בכל מקום הרגיעו את לבם הלאה בשמחה קדושה לרגל החגיגה לאוסיריס.[1]

השיר כולל אזכורים רבים לספרות הלטינית הקלאסית.[3]

כתבי היד של השיר ומהדורותיועריכה

רוב כתבי היד הקיימים של רוטיליוס באים מכתב יד עתיק שנמצא במנזר של בוביו (אנ')[1] ידי ג'ורג'יו גלביאטו ב-1493, אשר לא נראה מאז שגנרל צרפתי לקח את כתב היד ב-1706. במשך מאות שנים נאלצו חוקרים להיות תלויים בעיקר בשלושת העדים הטובים ביותר לכתב היד האבוד הזה: עותק שנעשה בשנת 1501 על ידי ג'קופו סנזארו (אנ') (מזוהה על ידי הסיגלום (אנ')V, עבור וינה); עותק נוסף שנעשה על ידי יואנס אנדריאס (מזוהה על ידי הסיגלום R, עבור רומא); והדפוס הראשון של ג'ובאני בטיסטה פיו (בולוניה, 1520). עם זאת, בשנת 1973, מירלה פרארי מצאה קטע מהשיר שנכתב במאה ה-7 או ה-8, המשמר את 39 השורות האחרונות וכפה הערכה מחודשת לא רק של הטקסט אלא גם של העברתו.

המהדורות העיקריות מאז היו אלה של קספר פון בארת (אנ') (1623), פייטר בורמן (אנ')‏ (1731, השיר מופיע תחת הכותרת ITER),[4] ארנסט פרידריך ורנסדורף (1778, חלק מאוסף דומה), אוגוסט וילהלם צומפט (אנ') (1840), והמהדורה הביקורתית של לוציאן מולר (אנ') (לייפציג, טויבנר, 1870), ועוד אחת מאת ז'ול וסרו (Jules Vessereau, 1904); כמו כן מהדורה מוערת על ידי צ'ארלס היינס קין, ובה תרגום מאת ג'ורג' פרנסיס סאבאג'-ארמסטרונג (1906).[1] המהדורה האחרונה והמלאה ביותר של נמטיאנוס היא של דובלהופר (E. Doblhofer). הרולד איסבל (Harold Isbell) כולל תרגום באנתולוגיה שלו, "המשוררים האחרונים של רומא הקיסרית" (The Last Poets of Imperial Rome).

שמו בכתבי הידעריכה

קיימת איזושהי וריאציה של שמו של נמטיאנוס בכתבי היד. בכתב היד של וינה (V) מופיע "רוטיליוס קלאודיוס נמטיאנוס", בעוד שבכתב היד של רומא (R) מופיע "קלאודיוס רוטיליוס" בתחילתו ובסופו של הספר הראשון ו"קלאודיוס רוטיליוס נומנטיאנוס" (Numantianus) בתחילתו של הספר השני.[5] על פי קין, "נמטיאנוס של V נתמך על ידי השם נמאטיוס (Namatius), המופיע בקודקס תאודוסיאנוס כשמו של magister officiorum בשנת 412 לספירה", ואדם זה הוא כמעט בוודאות המשורר, המציין בשירו (ספר ראשון, שורה 561), שכיהן בתפקיד זה. השם "נמאטיוס" כמעט ואינו מופיע באף מקום אחר ולדעת צומפט (Zumpt) יש לתקנו ל"נמטיאנוס".[6] גרסאות אחרות של שמו מתוארכות למועד מאוחר יותר ואין להן שום אסמכתא: "נומנטינוס" (Numantinus) ו"מונטיאנוס" (Munatianus). מולר ועורכים אחרים כותבים את שמו של המשורר "קלאודיוס רוטיליוס נמטיאנוס" במקום "רוטיליוס קלאודיוס נמטיאנוס". אך אם הזיהוי של אביו של המשורר עם אותו קלאודיוס הנזכר בקודקס תאודוסיאנוס נכון,[7] הם ככל הנראה שוגים.[1]

נמטיאנוס על היהודיםעריכה

נמטיאנוס היה כנראה הכותב הלטיני הלא־נוצרי האחרון שביטא סלידה מן היהדות. גינויו את היהדות מהדהד מוטיבים אנטי-יהודיים שביטאו סנקה וסופרים לטיניים מוקדמים אחרים. תקרית לא נעימה עם יהודי שהיה אחראי על בריכות דגים סמוך לפלריה (אנ'), העניקה לנמטיאנוס את ההזדמנות להתפרצות בלתי מידתית נגד היהודים ודתם.[3] בהתייחסו להימנעות היהודית מאכילת חזיר, הוא מכנה את אותו יהודי, "יצור שרב עם מאכל בריא של בני אדם",[8] ובכעסו הרב על האיש, מכנה את היהודים: "העם הגס, המטונף, החותך באופן מחפיר את עטרת איבר המין".[9] נמטיאנוס ממשיך ומכנה את היהודים "שורש של אווילות". רוב הפרשנים סבורים כי הוא רומז בכך לנצרות, שצמחה מן היהדות.[10] איסור הדלקת אש בשבת, ומכאן האיסור לבשל, הוליד כפי הנראה את תפיסת השבת כקרה, אותה ניתן למצוא בספרות היוונית-רומית. נמטיאנוס מרחיק לכת ומשליך מן הקור של השבת לקור של היהודים: "שבתות צוננות הן כלבבם ואולם לבם צונן יותר מדתם".[11] הוא כותב שהאל היהודי, שהיה צריך לנוח לאחר שהשלים את הבריאה, הוא עצמו דוגמה לבטלת היהודים בשבת:

”כל יום שביעי נדון לעצלות נקלית, כמו היה בבואה רופסת של האל שעיַף... והלוואי שיהודה מעולם לא הוכנעה במלחמות פומפיוס ובעוצמתו הצבאית של טיטוס! זיהום המגפה הזאת, הגם שנגדעה, עודנו הולך ופושה עוד יותר: ואומה כבושה בכובשיה שלה תרדה“.[12]

סרטעריכה

הסרט האיטלקי "המסע הביתה" (The Voyage Home) (אנ') מבוסס על יצירתו של נמטיאנוס והוקרן בבכורה בשנת 2004.[13]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 Rutilius Claudius Namatianus, המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, בויקיטקסט באנגלית
  2. ^ ספר ראשון, שורה 157, הערה 27.
  3. ^ 1 2 3 מנחם שטרן – M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II: CLIII. Rutilius Namatianus, p. 660
  4. ^ Burman, Pieter [Petrus Burmannus] (1731), Poetae Latini minores, Claudii Rutilii Numatiani Iter. Vol. I, Vol. II (בלטינית)
  5. ^ Keene, Libri Duo, p. 13
  6. ^ Keene, Libri Duo, p. 14
  7. ^ Keene, Libri Duo, p. 16
  8. ^ ספר ראשון, שורה 383–384, הערה 78.
  9. ^ De Reditu Suo, I, 387; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 5 מילה, עמ' 153 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  10. ^ M. Stern, GLAJJ, Vol. II, p. 664
  11. ^ De Reditu Suo, I, 389; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, קור, עמ' 137 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  12. ^ De Reditu Suo, I, 391-398; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, עמ' 129–130 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  13. ^   De Reditu (Il ritorno), במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)