רעשן
רעשן הוא כלי נגינה המשמש כצעצוע, כלי-שעשועים המשמיע רעש, ומכאן שמו. את המילה יצר איתמר בן-אב"י.[1]
הרעשן בנוי מידית שבראשה גלגל שיניים, ומחלק המסתובב סביב גלגל השיניים. הפעלת הרעשן נעשית באמצעות תנופה הגורמת לחלק המסתובב להסתובב ולהשמיע רעש בעת החיכוך שלו בגלגל השיניים.
בתרבותעריכה
בתרבות היהודית נהוג להשתמש בו בפורים בעת קריאת שמו של המן במהלך קריאת מגילת אסתר כחלק ממחיית זכר עמלק שהמן נחשב לצאצאו. מקור המסורת היהודית הקשורה ברעשן היא ככל הנראה לרשום את שמו של המן על פיסות אבן או עץ והכאתם אלו באלו עד למחיקת השם (נוהג קלאסי של מחיית זכר עמלק) אלא שהמנהג התפתח ונותר ממנו בעיקר הרעש ומכאן נולד המנהג להרעיש ברעשן. השימוש ברעשן בעת קריאת המגילה מעורר בעיה הלכתית מכיוון שכך ישנו חשש שהציבור לא ישמע כל מילה ומילה, בניגוד להלכה.
אמנות ייצור הרעשנים הייתה נפוצה מאוד בקהילות היהודיות השונות כאשר הרעשן הפך למעשה לחפץ אמנותי מעוטר בתחריטים וציורים שונים. קיימים רעשנים ממתכת מעץ ומפלסטיק.
מחוץ למסורת היהודית משמשים רעשנים (אם כי רעשנים מסוג שונה) לשעשוע תינוקות וילדים. יש אוהדים המשתמשים ברעשני ענק במשחקי כדורגל וכדורסל, כדרך לבלבל את שחקני הקבוצה היריבה.
ככלי נגינה משמש הרעשן, למשל, ביצירתו של ריכרד שטראוס, "המתיחות העליזות של טיל אוילנשפיגל" ויצירתו של ארנולד שנברג, "שירי גורה".
במלחמת העולם השנייה שימש הרעשן להתרעה בדבר קיומו של גז רעיל.[2]
ראו גםעריכה
קישורים חיצונייםעריכה
- רעשנים שונים ממוזיאון היכל שלמה באתר "דעת".
- שיר הרעשן באתר הספרייה הלאומית
- מידע על רעשן בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית
- נפרת ורדימון, על מה כל הרעש?, באתר ישראל היום, 21 במרץ 2019
- הגראגר; פטישוני המן, בתוך: יום-טוב לוינסקי (עורך), ספר המועדים, כרך ו: פורים, ל"ג בעמר, חמשה עשר באב, תל אביב: אגודת עונג שבת על ידי דביר, ה'תשט"ו, עמ' 119–120, באתר היברובוקס
- חן מלול, להכות את המן הרשע: סיפורו של הרעשן, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, מרץ 2020
אילון גלעד, בן יהודה רצה שהרעשן ייקרא מנענע, באתר הארץ, 26 בפברואר 2021
הערות שולייםעריכה
- ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 46.
- ^ Lincolnshire Special Constabulary Bulletin No. 27 - September, 1942.