ריכרד שטראוס

מלחין גרמני
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

ריכרד גאורג שטראוסגרמנית: Richard Georg Strauss; ‏11 ביוני 18648 בספטמבר 1949) היה מלחין, מנצח, פסנתרן וכנר גרמני. הוא נחשב למלחין בולט בסוף התקופה הרומנטית והפוסט רומנטית. הוא תואר כיורשם של ריכרד וגנר ופרנץ ליסט. יחד עם גוסטב מאהלר, הוא מייצג את הפריחה המאוחרת של הרומנטיקה הגרמנית, שבה משולבים סוגי תזמור עם סגנון הרמוני מתקדם.

ריכרד שטראוס
Richard Strauss
לידה 11 ביוני 1864
ממלכת בוואריהממלכת בוואריה מינכן, ממלכת בוואריה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 בספטמבר 1949 (בגיל 85)
גרמניה המערביתגרמניה המערבית גרמיש-פרטנקירכן, בוואריה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Richard Georg Strauss עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה גרמיש-פרטנקירכן עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מלחין, מנצח, פסנתרן, כנר
סוגה אופרה, מוזיקה קלאסית, סימפוניה, sardana עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר, כינור
בן או בת זוג Pauline de Ahna עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • מדליית הזהב של החברה הפילהרמונית המלכותית (1936)
  • מגן הנשר של הרייך הגרמני (11 ביוני 1934)
  • אות המסדר מקסימיליאן של בוואריה למדעים ואמנויות (1910)
  • אזרחות כבוד של וינה (1924)
  • מסדר קרלוס השלישי
  • אות מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות של גרמניה
  • אביר בלגיון הכבוד
  • מסדר העיט האדום
  • מפקד של מסדר הכתר הבלגי
  • מסדר הבז הלבן
  • קצין בלגיון הכבוד
  • מסדר שארל הקדוש
  • מסדר אורנז'-נסאו
  • מסדר בית סקסוניה-ארנשטיין
  • אזרח כבוד של מינכן
  • מסדר כתר האלון
  • מסדר המושיע
  • מסדר דנבורג
  • מסדר כתר הברזל
  • מסדר אלברט עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

ריכרד שטראוס נולד במינכן, בנם של ג'וזפין ופרנץ שטראוס (אנ'). אביו היה נגן קרן יער בתזמורת החצר המלכותית של בוואריה ופרופסור למוזיקה. את התפקיד החשוב שממלאת קרן היער, בה היטיב שטראוס להשתמש ביצירותיו המוזיקליות, ניתן לראות כהוקרה והערכה לאביו.

שטראוס החל את חינוכו המוזיקלי בגיל 4 ולמד פסנתר אצל אוגוסט טומבו שהיה הנבלאי בתזמורת החצר של מינכן. זמן קצר לאחר מכן, שטראוס עצמו החל להשתתף בחזרות של התזמורת, והחל לקבל שיעורים בתורת המוזיקה ובתזמור מעוזר המנצח. את הלחן הראשון שלו כתב בגיל שש, והמשיך להלחין מוזיקה כמעט עד מותו. בשנת 1872, בגיל 8, הוא החל לקבל שיעורי נגינה על כינור מבנו וולטר (אנ'), מנהל תזמורת החצר של מינכן ובן דודו של אביו. בגיל 11, החל תקופת זמן של חמש שנות לימודי הלחנה אצל פרידריך וילהלם מאייר. בשנת 1882 סיים את לימודיו בגימנסיה "לודוויגס" ולאחר מכן למד שנה אחת בלבד באוניברסיטת מינכן בשנים 18821883. בגיל 20 כבר החל לנצח על תזמורת. בגיל 21 התמנה למנהל המוזיקלי של תזמורת הדוכס של מיינינגן, אשר מנהלה הנס פון בילוב הפך את שטראוס לבן טיפוחיו. היה זה פון-בילוב שחשף את שטראוס ל"מוזיקת העתיד" פרי עטם של מלחינים כמו הקטור ברליוז, פרנץ ליסט וריכרד וגנר, מהאסכולה הגרמנית החדשה. שטראוס היה עד אותה העת מעריץ מושבע של וולפגנג אמדאוס מוצרט ושל הזרם הקלאסי במוזיקה המשתקף ביצירותיו. בסופו של תהליך זה ראה עצמו כממשיכו של ריכרד וגנר בהלחנת יצירות סיפוריות ועלילתיות, תוך נטייה לרומנטיקה ושבירת מסגרות קלאסיות.

שטראוס התמחה ביצירת פואמות סימפוניות, דהיינו מעין אופרות בלי מילים שנכתבו סביב נושא או נרטיב מסוים ובו כלי הנגינה "מתארים" סיפור או נושא.

"משוט באיטליה" (Aus Italien) הייתה למעשה יצירתו הראשונה שנכתבה לפי "הסגנון החדש". אחריה הגיעה הפואמה הסימפונית "דון חואן" שפורסמה בסוף 1889 בשנה זו התמנה למשרת המנהל המוזיקלי באופרה המלכותית בברלין. בפואמה "חיי גיבור" (1898) תיאר למעשה שטראוס את דיוקנו האישי כאומן גיבור. ביצירה זו הוא מקדיש פרק מיוחד למבקריו ופרק לקרב שהוא מנהל כנגדם.

ריכרד שטראוס נישא ב-1894 לזמרת הסופרן, פאולין דה אהנה, אחייניתו של היינריך דה אהנה. שטראוס התאהב בה בעת שלמדה באקדמיה למוזיקה במינכן. שטראוס סייע לה להשתלב ולזכות בתפקידים במסגרת אופרות שהיה מעורב בהפקתן. חיי נישואיהם ידעו עליות ומורדות ושטראוס נאלץ לא אחת להבליג על עלבונות פומביים שספג מרעייתו, אשר הייתה דומיננטית מאוד בניהול ביתם המשותף.

בפרק הראשון של הקריירה המוזיקלית שלו התפרנס שטראוס בעיקר מעבודתו כמנצח ורק בזמנו הפנוי עסק בהלחנה. בשנים הראשונות של המאה ה-20 הוא החל לראות רווחים נאים מיצירותיו.

שתי האופרות הנודעות שלו שלומית (על בסיס המחזה "שלומית" של המחזאי האירי אוסקר ויילד) ו"אלקטרה" (על בסיס המחזה של המחזאי האוסטרי הוגו פון הופמנסטל.

לאחר "שלומית" ו"אלקטרה" חש שטראוס שהצליח במשימתו לכבוש בסגנון המוזיקלי המתקדם שהפגין פסגות מוזקליות חדשות שמעבר להן יתקשה להגיע. וכך גמלה בלבו החלטה לכתוב את האופרה הבאה שלו, אביר הוורד (Der Rosenkavalier) בסגנון הקלאסי, בהשראת וולפגנג אמדאוס מוצרט, המלחין שהעריץ בצעירותו. הופעת הבכורה נערכה בדרזדן ב-1911.

בשנת 1911 נבחר שטראוס במשאל של עיתון בדרזדן כאחד האנשים הנערצים בעולם, יחד עם גרהרט האופטמן וג'ורג' ברנרד שו[1]. פרק הזמן שבין שתי מלחמות העולם נחשב לתקופת שפל מבחינת אהדת הקהל ליצירותיו של שטראוס ומסמלת דעיכה מסוימת מבחינה אומנותית.

בשנים הראשונות לשלטון המפלגה הנאצית בגרמניה, 1933-1935, שימש כ"נשיא לשכת המוזיקה של הרייך", ובכך תרם את שמו ואת המוניטין שלו כאחד מגדולי המלחינים והיוצרים החיים באותה תקופה לטובת השלטון ההיטלראי. הנאצים מינו אותו לתפקיד בלי לבקש את רשותו מראש, אך הוא לא דחה אותו. בקיץ 1935 הוא התפטר מתפקידו, בנימוק הרשמי של גיל, אולם בעיתונות פורסם שהסיבה הייתה השימוש ביצירה של חברו הקרוב שטפן צווייג היהודי באופרה שכתב[2]. שטראוס אף הוזמן לגסטפו לחקירה.

מידת מעורבותו הרגשית והאידאולוגית בממשל הנאצי היא עדיין נושא הנתון במחלוקת. ב-1934 הוא ספג ביקורת ב"דר שטירמר" על שכתב אופרה על פי יצירה של שטפן צווייג היהודי[3]. ב-1944 שמו נכלל ברשימת המבורכים על ידי משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם, אולם הוא הוצג במהלך המלחמה כאנטי נאצי. לאחר המלחמה הוא צוטט כאומר[4]: "אין לי כל סיבה לגנות את הנאצים. הם הרבו לנגן את יצירותיי..."

שטראוס מת בגרמיש-פרטנקירכן ב-1949. עד היום, יש המחרימים את יצירותיו עקב העובדה שהסכים לשמש בתפקיד הניהול המוזיקלי בזמן השלטון הנאצי[5][6]. אחרים מניחים כי קיבל את המינוי גם מתוך דאגה לגורל המוזיקה תחת השלטון החדש, ולמעשה, פוטר על ידי הנאצים, משום שלא פעל על פי האידאולוגיה שלהם. עם זאת, יש הסוברים כי עשה זאת מדאגה לאשתו היהודייה של בנו ולנכדיו היהודיים ממנה.[7]

יצירתו עריכה

בשיריו מתמקד שטראוס בפיתוח ושכלול ההרמוניה והתזמור, המגיעים לשיאים של חושניות והתעלות נפש. הבסיס ההרמוני של יצירתו נובע ישירות מוואגנר. משיריו המפורסמים: "הקדשה", "הלילה", "נוחי, נשמתי", "צציליה", "מחר", "שיר ערש" ויצירתו האחרונה, המחזור "ארבעה שירים אחרונים" (למלים מאת הרמן הסה ויוזף פון אייכנדורף) לסופרן ולתזמורת. במחזור זה מעביר אותנו שטראוס את כל שלבי החיים, במבט על חלקי היום ועונות השנה כמשל לחיים, עד לשלוות הנצח של המוות. תזמוּרוֹ של שטראוס בשירים נחשב אחד מהטובים ביותר בכל תולדות המוזיקה.

מיצירותיו:

 
מקהלה מתוך "אלקטרה".

הפואמה הסימפונית "כה אמר זרתוסטרא" אשר נכתבה בהשראת הספר של פרידריך ניטשה היא המפורסמת ביצירותיו, בעיקר בשל השימוש שעשה בה הבמאי סטנלי קובריק בסרטו 2001: אודיסיאה בחלל.

היחס בישראל כלפי יצירותיו עריכה

לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ניהל שטראוס במשך מספר שנים מוסדות מוזיקליים שונים במדינה עד שפוטר על ידי הנאצים. שטראוס לא היה אדם עם תודעה פוליטית ויש הטוענים כי הסכים לעשות זאת כדי לשמור על חיי כלתו ונכדיו שהיו יהודים.

עקב המחלוקת בנוגע ליחסו של שטראוס כלפי הנאצים, כאשר רדיו ירושלים השמיע מיצירותיו בשנת 1947, נתקבלו בתחנה תלונות רבות מהציבור[8]. במהלך מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1952 נמנעה התזמורת הפילהרמונית הישראלית מלנגן את יצירותיו, עקב קשריו לנאצים. בסוף 1952 התזמורת בחרה לנגן את אחת מיצירותיו, דבר שעורר מחלוקת בארץ[9].

בביקורו הרביעי בישראל, בשנת 1953, כלל הכנר יאשה חפץ ברסיטלים שלו את הסונאטה לכינור מאת ריכרד שטראוס[10]. באותו זמן ראו רבים בשטראוס מלחין נאצי, ויצירותיו היו אסורות, באופן לא רשמי, להשמעה בישראל, יחד עם אלה של ריכרד וגנר. אם כי עברו אז פחות מעשר שנים מאז השואה ועל אף פנייה של הרגע האחרון מצד שר החינוך הישראלי, חפץ טען כי "המוזיקה עומדת מעל גורמים אלה... לא אשנה את התוכנית שלי. יש לי זכות לקבוע את הרפרטואר שלי." במשך מסע הופעותיו התקבלה הסונאטה של שטראוס בדממת מוות. חפץ הותקף אחרי הרסיטל שלו בירושלים ליד מלון המלך דוד שבו שהה, על ידי אדם שחבט בזרועו הימנית במוט ברזל. כשהתוקף החל לברוח, הזעיק חפץ את מלוויו, שהיו חמושים, "תירו באיש הזה, הוא ניסה להרוג אותי". התוקף נמלט ומעולם לא נמצא. התקרית הגיעה לכותרות העיתונים וחפץ הכריז שהוא לא יפסיק לנגן את שטראוס. איומים המשיכו להגיע, מכל מקום, והוא השמיט את שטראוס מן הרסיטל הבא ללא הסבר. הקונצרט הבא שלו בוטל לאחר שזרועו הימנית החלה לכאוב. הוא עזב את ישראל ולא חזר אליה עד 1970.

בשנת 1990 התקיים קונצרט מיוחד מיצירות המלחין שהתקיים במוזיאון תל אביב לאמנות ובהשתתפות התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון בניצוחו של נעם שריף. בעקבות התקדים שהציב הקונצרט יצירותיו של שטראוס מנוגנות מאז ללא הגבלה באולמות הקונצרטים בישראל.

המחלוקת בישראל באשר לשמיעת יצירתו של שטראוס בישראל קיבלה ביטוי בספר "שלוש קומות" שחיבר הסופר הישראלי אשכול נבו.

לקריאה נוספת עריכה

עיינו גם בפורטל

 

פורטל גרמניה הוא שער לכל הנושאים הקשורים למדינת גרמניה. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים באומה הגרמנית על כל רבדיה: היסטוריה, גאוגרפיה, תרבות, כלכלה ועוד.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא ריכרד שטראוס בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה