שוכר
בהלכה, שוכר הוא אחד מארבעה שומרים, והוא מוזכר בתורה במספר מילים בודדות בלבד:
וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ
וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת
בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם
אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם
אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ
משמעות הפסוק הוא, ששוכר חיובו פחות משואל, היות שהוא משלם שכר על השימוש שלו בחפץ, בשונה משואל שאינו משלם.
דין השוכר עריכה
לא כתוב בתורה מהו דינו של השוכר, ונחלקו בכך התנאים: רבי מאיר סובר שדינו כשומר חינם, מאחר שהשוכר אינו מקבל שכר על השמירה הרי הוא ככל שומר חינם, שאינו מקבל שכר. אך רבי יהודה סובר שדינו כשומר שכר, היות שבשוכר יש לשומר רווח מההפקדה, אינו כשומר חינם שאין לשומר רווח כלל.
בגמרא מופיעה גרסת רבה בר אבוה שגורסת במחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר הפוך, שרבי מאיר אומר ששוכר כשומר שכר ורבי יהודה אומר שוכר כשומר חנם[1]. למחלוקת גרסאות זו ישנה נפקא מינה, לאור הכלל שבכל מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה[2]. מה שאומר שלפי הגרסה הראשונה עלינו לנקוט ששוכר כשומר שכר, ואילו לפי גרסה זו עלינו לנקוט להלכה ששוכר כשומר חינם.
להלכה פסק השולחן ערוך כגרסה הראשונה, שדינו של שוכר כשומר שכר, אבל בשונה משומר שכר שאם משתמש בחפץ נעשה שולח יד, השוכר אינו נעשה שולח יד בעת השימוש בחפץ, היות שמותר לו השימוש בו[3].
מתי חל חיוב השמירה בשוכר עריכה
ישנה מחלוקת לגבי ארבעת השומרים, האם הם מתחייבים בשמירה רק משעה שעשו קניין, או שמתחייבים בשמירה כבר משלב שהסתלק הבעלים משמירה על החפץ. בספר "נתיבות המשפט" נכתב כי גם לדעת הסוברים שכל שומר אינו מתחייב אלא בקניין, אם התחיל השוכר להשתמש בחפץ ואפילו לא עשה קניין מתחייב בשמירה ככל דיני שוכר היות שמשעה שנשתמש אין יכול המשכיר לחזור בו, הנאה זו שווה כסף והשוכר קונה בה את החפץ[4][5].
הערות שוליים עריכה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ', עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף מ"ו, עמוד ב'
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ש"ז, סעיף א'
- ^ נתיבות המשפט ביאורים, סימן ש"ו ס"ק א
- ^ בנתיבות המשפט ביאורים סימן שמ ס"ק ח כותב גם לגבי שואל שמתחייב בשמירה משעה שהשתמש בחפץ אף אם לא עשה קניין בחפץ, מאותו הטעם.