שומרי הקרדינל
שומרי הקרדינל או משמר הקרדינל (בצרפתית: Gardes du Cardinal) היו המשמר האישי של ארמן ז'אן דו פלסי, דוכס דה רישלייה, הידוע כקרדינל רישלייה. הם התפרסמו ברומן של אלכסנדר דיומא "שלושת המוסקטרים", שבו הם מופיעים כיריביהם הנצחיים של המוסקטרים המלכותיים. הם נבדלו ממוסקטרי המלך במעיליהם האדומים ובצלבים הלבנים שעליהם.[1]
 | |
| שומר קרדינל באיור מלפני 1910 | |
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 ממלכת צרפת |
| סוג | יחידת מוסקטרים |
| בסיס האם | פריז |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות |
27 בספטמבר 1626 – 1660 (כ־33 שנים)  |
| התמזגה לתוך | יחידת המוסקטרים של לואי ה-14 |
| מקים היחידה | הקרדינל רישלייה |
| נתוני היחידה | |
| ייעוד | אבטחת הקרדינל |
| כוח אדם | 80–420 |
| ציוד עיקרי | רובי מוסקט, ארקבוזים, חרבות, אקדחים |
| פיקוד | |
| מפקד נוכחי |
הקרדינל רישלייה |
  | |
היסטוריה עריכה
בצרפת באותה תקופה, לא רק למלך היו יחידות של שומרים אישיים, אלא גם לבני משפחת המלוכה. כתוצאה מכך נהרג בדו-קרב אנרי דה רישלייה, אחיו של הקרדינל, מידי קפטן של שומרי המלכה האם מארי דה מדיצ'י.
ב-1629, כשנודע על תכנון של ניסיון התנקשות נוסף, שלישי במספר, בחיי רישלייה, הוקמה יחידה דומה עבור הקרדינל. המלך לואי ה-13 העמיד לרשות הקרדינל 50 חיילים חמושים בארקבוזים, אליהם הוסיף הקרדינל עצמו עוד 30 שומרים.[2] השומרים ליוו את אדונם לכל מקום, ורק כשנכנס לארמון הלובר,[א] השאיר אותם רישלייה מחוץ לשערי הארמון. בכל מעון של רישלייה היה חדר נפרד למפקד המשמר.
עד 1634 גדל משמר הקרדינל ל-320 איש: 120 איש בפלוגת פרשים קלים, 100 איש בפלוגת ז'נדרמים ו-100 מוסקטרים רגליים. עד 1642, עקב גיוס 100 מוסקטרים נוספים, גדל המספר הכולל ל-420, כאשר ביחידת המוסקטרים של המלך היו 150 איש. בפועל, רק פלוגת הפרשים נקראה "שומרי הקרדינל". אנשיה גויסו מתוך אנשים אמינים שקיבלו המלצות מנאמני רישלייה. גיל המועמד היה צריך להיות לפחות 25, כולל שלוש שנות שירות צבאי לפחות. בניגוד למוסקטרים המלכותיים, שהיו בעיקר ילידי גסקוניה ובארן (אנ'), קציני הקרדינל היו ברובם ברטונים.[3] מדי השומרים היו שכמייה אדומה, כובע רחב שוליים עם פלומה לבנה ומגפיים. הגלימה נתפרה מארבע יריעות, היה ניתן ללבוש אותה פתוחה או מכופתרת, וצלב יווני לבן הוסף מלפנים ומאחור.[3][1] גלימות אלו נוצרו לפני גלימות המוסקטרים הכחולות. רישלייה שילם מכספו את שכר השומרים, הוא היה משמעותי ושולם סדיר, להבדיל מהתשלום המועט למוסקטרים, שהתעכב לעיתים קרובות.
היריבות בין המוסקטרים המלכותיים לשומרי הקרדינל, שתיאר דיומא, אכן התקיימה.[3] החברה הצרפתית אהדה את המוסקטרים, שזכו למוניטין של אנשים אמיצים שהשתתפו בכל המלחמות, בעוד ששומרי הקרדינל נתפסו כ"שכירי חרב" עם ארנקים מלאים.[3] עם זאת, כשרישלייה השתמש באנשיו בשדות הקרב (מה שקרה לפעמים), השומרים הוכיחו את עצמם כלוחמים טובים.
יורשו של רישלייה, הקרדינל מאזארן שהיה השר הראשון, הקים גם כן פלוגת מוסקטרים ב-1650 לביטחונו האישי. כמפקד מונה פרנסואה דה במו, נציג המוסקטרים המלכותיים שפורקו ב-1646,[4] גסקוני וידידו של ד'ארטניאן ההיסטורי. גם דה במו וגם ד'ארטניאן היו בשירות מאזארן. כמו שומרי רישלייה, לבשו גם שומרי מאזארן מעילים בצבעי ארגמן. ב-1660, זמן קצר לפני מותו, העביר מאזארן את יחידתו למלך לואי ה-14, שהפכה לפלוגה שנייה של מוסקטרים, וצורפה לפלוגת המוסקטרים הראשונה, שהוקמה מחדש ב-1657.[5]
קישורים חיצוניים עריכה
ביאורים עריכה
- ^ הלובר היה ארמון המלך, עד שלואי ה-14 עבר לארמון ורסאי.
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 The Cardinal's Guard Tabard, טאבארד של שומר קרדינל, Museumreplicas.com אתר
- ^ Les Gardes du Cardinal, Lemondededartagnan.org אתר
- ^ 1 2 3 4 Les Gardes du Cardinal et les Mousquetaires du Roi, Lemondededartagnan.org אתר
- ^ Dissolution de la Compagnie des Mousquetaires, Lemondededartagnan.org אתר
- ^ La Compagnie des Mousquetaires reconstituée par Louis XIV, Lemondededartagnan.org אתר