פתיחת התפריט הראשי

שיטה אחרונה

כתובה משנת 1869. בעיגול כחול מוקפות המילים המתחילות במילים "וקניינא מיניה" ומסיימות במילים "במנא דכשר למקניא ביה", לפני המילים "והכול שריר וקיים". ישנן דעות שגם כיום קיימת תקנת ה"שיטה אחרונה", ומילים אלו הן בעצם חזרה על מה שכתוב קודם מפני ש"אין למדין משיטה אחרונה"
שטר כתובה שבו העדים חתמו באמצע שורה. במקרה כזה אין למדין מהשורה וחצי האחרונות

בהלכות שטרות, אין למדין משיטה אחרונה הוא כלל שנאמר על ידי רב עמרם הקובע שאין תוקף משפטי לכתוב בשורה האחרונה שבטקסט הכתוב בשטר, לפני חתימת העדים, ולכן אף נקבע ש"צריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה", כלומר יש לחזור ולכתוב בשורה האחרונה את סיכום הכתוב בשטר, בקיצור[1].

התקנהעריכה

תקנה זו תוקנה רק בשטרות שבהם העדים חותמים לאחר הטקסט שכתוב בשטר, שמכיוון שאין מקום מדויק שבו העדים צריכים לחתום, הם אינם מדייקים והם חותמים לפעמים במרחק של שורה לאחר הטקסט. לעומת זאת, בגט מקושר שבהם העדים חותמים בצד השני של השטר, (לפי רב הונא כנגד כל קשר וקשר ולפי רב ירמיה בר אבא מלמטה למלעלה כנגד השטר), ומקום חתימתם מוגדר בדיוק, שם לא תיקנו חז"ל שאין למדין משיטה אחרונה[2]. בנוסף, גם בשטר רגיל, תיקנו חז"ל שאם העדים הרחיקו יותר מדי מסוף השטר, השטר פסול, שהרי אז חוזרת ועולה שאלת הזיוף, ואין מועילה לכך תקנת ה"אין למדין משיטה אחרונה".

איסור הרחקת חתימת העדים מהשטרעריכה

ישנן דעות כי התקנה היא שדווקא יחזרו על השטר בקיצור בשורה האחרונה "צריך שיחזור" כו', ולכן אם לא חזר על השטר בשיטה אחרונה, לא די בכל שאין למדין משיטה זו, אלא שהשטר פסול כי לא נעשה כתיקון חכמים. אך הרשב"א דוחה דעה זו וסובר שהתקנה היא רק שלא ילמדו משיטה אחרונה, ולכן הצריכו שיחזור על השטר בשיטה אחרונה ולא יסמוך את הטקסט לשטר[3].

אם כי, קיימת הסכמה בין הראשונים, שבמקרה שהעדים הרחיקו את חתימתם מהשטר במרחק גדול יותר משורה השטר פסול. בגדר התקנה קיימות מספר דעות, הנחלקות בהגדרת "שורה" לעניין זה. אין חולק על כך שצריך מקום לכתוב שתי שורות ואויר ביניהן, והמחלוקת היא כמה שיעור האוויר שבין השורות. לפי רב יצחק בן אלעזר השיעור הוא "כגון לך לך זה על גב זה", ובתלמוד הוסבר כי הכוונה ל4 אוירים: אויר מעל לשורה העליונה - שמא יצטרך לכתוב את האות ל', אויר מתחת לשורה העליונה שמא יצטרך לכתוב כ"ף סופית (ך'), וכן מעל ומתחת לשורה התחתונה, מכיוון שהמזייף צריך גם לקחת בחשבון שמא הלמ"ד שיכתוב בשורה התחתונה תהיה ממש מתחת לכ"ף סופית שבשורה העליונה, ודם אם הלמ"ד והכ"ף הסופית לא יצאו באותו מקום בדיוק, צריך רווח נוסף לאחר הלמ"ד או הכ"ף סופית בגלל שצריך שצריך שישאר אויר מסוים בין שתי השורות - שהרי לא נהוג לכתוב שתי שורות ללא רווח ביניהן[4]. לעומת זאת רב חייא בר אמי קובע בשם עולא שהשיעור הוא שתי שורות ושלושה אוירין, מפני שגם במקרה קיים חשש זיוף כי המזייף יכול לאמן את ידו שלא יצאו לו הלמ"ד והכ"ף הסופית זו מול זו, ולפי רבי אבהו די בשורה אחת ושני אוירין כדי לפסול את השטר (אחד בשביל הלמ"ד ואחד בשביל הכ"ף סופית). ההלכה נפסקת ברמב"ם[5] ובשולחן ערוך[6] כעולא.

כמו כן, אם הרחיקו העדים שורה וחצי מהטקסט, דהיינו שהחלו לחתום באמצע שורה שגם היא במרחק של שורה מהטקסט, השטר כשר, מפני שהכלל הוא שבמקרה כזה שהעדים התחילו לחתום באמצע שורה, אין למדין מהשורה וחצי האחרונות[7] ובשולחן ערוך[8].

חכמי התוספות קובעים שגם כיום שבטלה תקנת ה"אין למדין משיטה אחרונה" מכיוון שתיקנו את הבעיה על ידי כתיבת המילים והכול שריר וקיים, עדיין שטר שהשאירו בו שתי שורות פנויות פסול מחשש שמא יחתוך המלווה את הנייר בחלק שלאחר הטקסט, ובחלק הריק עם העדים יכתוב שטר חדש[9].

זכות המלווה או הקונהעריכה

מכיוון שהחשש לזיוף בשורה האחרונה הוא למלווה או הקונה - האדם שהשטר ניתן לזכותו וממילא יכול לזייף בשטר פרטים שאינן מוצאין חן בעיניו, לכן הכלל שאין למדין משיטה אחרונה תקף רק על פרטים שהם לזכותו של המלווה או הקונה ולא על פרטים שהם לחובתו ואין חשש שיזייף אותם. מכיוון שכך, כאשר יש "מחק" בשורה האחרונה קיים חשש שהלוה או המוכר יטען ששם היה פרט שנכתב לטובתו (שהרי מותר לכותבו בשורה האחרונה) ונמחק, וכדי למנוע בעיות כאלו, שהרי אין לדבר סוף - תמיד ייתכן שאם יוסיפו ויכתבו שורה נוספת, יתגלו גם בה טעויות, נהגו לכתוב שריר וקיים בסוף השטר, ושם כותבים שפרט פלוני ופלוני נכון, ומכיוון שבתקנת ה"שריר וקיים" אין אפשרות לזייף (ראו ערך) פשטה תקנה זו בקרב העם.

כיוםעריכה

קיימת מחלוקת בראשונים האם קיימת כיום תקנת ה"אין למדין משיטה אחרונה": לפי רוב הראשונים, תקנה זו אינה קיימת כיום, וזאת בעקבות תקנת הקדמונים לפיה יש לכתוב בכל שטר והכול שריר וקיים, וממילא בטלה טעמה של תקנת ה"אין למדין משיטה אחרונה", שהרי בכל מקרה בשורה האחרונה כותבים "והכול שריר וקיים", ועל ידי תקנת השריר וקיים לא ניתן להוסיף מאומה בסיום הטקסט, ואם יכתוב פעמיים "והכול שריר וקיים", יהיה השטר פסול. וכך גם נפסק בשולחן ערוך. לפי זה המילים שנכתבות בסוף השטר "וקניינא מיניה... במנא דכשר למקניא ביה" הם חלק מהשטר, שכן עד אותו חלק נכתבה רק התחייבותו של המתחייב שהודיע על התחייבותו וביקש מהעדים לקנות ממנו ולהחיל תוקף משפטי להתחייבותו, ובאותו קטע נכתבת התחייבותו המעשית.

עם זאת, קיימות דעות בראשונים הסוברות שגם כיום תקפה תקנת ה"אין למדין משיטה אחרונה", ולכן אין לכתוב בשורה האחרונה דבר שלא נכתב לפני כן, ולפי שיטה זו מה שכתוב בשטרות "וקנינא מיניה" מדובר בחזרת השטר ובקטע שאינו נחוץ. כך מצא ר"י בכתב יד של רבינו תם לאחר פטירתו (למרות שרבינו תם הורה לר"י אחרת).

דעת הרמב"ןעריכה

כך גם כותב הרמב"ן, שכותב שלמרות שכך מנהג העם, שכותבין בשורה האחרונה דברים שהם מעיקר השטר וסוברים שכיום בטלה תקנת השיטה אחרונה, והוא קובע "ואין בדבריהם ממש שלא מצינו בזה דין ותקנה אחרת לאחרונים כדי לעקור דיני התלמוד המסורין לנו". אם כי הוא מתאמץ ליישב את מנהג העם "מתוך הדחק".

להלכה הוא פוסק שאם כותבים בסוף השטר "שריר וקיים" על פרט בשטר שנכתב על מחק או בסוף שורה וצריך חיזוק, יש לכותבו בשורה שלפני האחרונה ולחזור עליו בשורה האחרונה, שכן אם יכתב בשורה האחרונה ממש לא יהיה לו תוקף. הוא מסביר שגם לפי הפרשנות שיש חובה לכתוב "שריר וקיים" בסוף השטר, עדיין קיימת התקנה שהעדים לא ירחיקו מהשטר יותר משורה, משתי סיבות: האחת כדי שלא יהא נראה שהעדים חותמים על האוויר המרובה שבין הטקסט לחתימתם - אם יהיה כזה, וגם כדי לחזק את תקנת ה"הכול שריר וקיים", שהרי לפי ההלכה אם יש מחיקה בסוף השטר במקום שייתכן שהיה כתוב שם "הכול שריר וקיים" השטר פסול, ואם יוּתר לעדים לחתום במרחק רב אחרי השטר, שוב עולה הבעיה שגם אם המחיקה תהיה באמצע השטר יהיה חשש שמא שם היה סוף השטר המקורי ומשם ואילך נכתבו שורות רבות ברווח המרובה שבין השטר לחתימה, ולכן עדיין עומדת תקנת ה"אין למדין משיטה אחרונה".

דעת הרשב"אעריכה

הרשב"א כותב בשם הרמב"ן כי צריך הן את תקנת השריר וקיים והן את תקנת השיטה אחרונה, שכן תקנת השריר וקיים נועדה למנוע זיופים והוספות אחרי ה"שריר וקיים", ולציין תיקונים שנכתבו בתוך השטר, ובמקרה שיש יותר מ"שריר וקיים" אחד, כך שקיים חשש שמא נכתבה על ידי המזייף שורה נוספת ברווח שבין העדים לשטר, נצרכת תקנת השיטה אחרונה הקובעת שיש לחזור על הכתוב בשטר בשיטה אחרונה, ורק אז יחתמו העדים, וכך ידעו שכל ה"שריר וקיים" נכתבו על ידי כותב השטר ולא על ידי זייפן.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ בבלי בבא בתרא קסב א
  2. ^ תוספות ד"ה וניחוש ב"ב קסא א
  3. ^ רשב"א ב"ב קסא ב ד"ה צריך שיחזור
  4. ^ שני פירושים בתוספות ד"ה כגון ב"ב קסג א, ורשב"ם שם ד"ה אלמא קסבר וד"ה ושלושה אוירין
  5. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות מלווה ולווה, פרק כ"ז, הלכה ד'.
  6. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן מ"ה, סעיף ט'.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קס"ב, עמוד ב', משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות מלווה ולווה, פרק כ"ז, הלכה ד'.
  8. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן מ"ה, סעיף י'.
  9. ^ תוספות ד"ה לפי ב"ב קסב א