שירתי (שיר)

שירתי היא פואמה שנכתבה בידי המשורר חיים נחמן ביאליק, ופורסמה לראשונה בירחון "השילוח" במרץ 1901. בעת פרסומה הראשון הכילה הפואמה שלוש שאלות הדנות במקורות שירתו, אך מספר חודשים לאחר מכן, כשכינס את שיריו, פיצל ביאליק את הפואמה ל"שירתי" ולשיר "זהר".

שני הבתים הראשונים של "שירתי"
מאת חיים נחמן ביאליק
הֲתֵדַע מֵאַיִן נָחַלְתִּי אֶת-שִׁירִי? – בְּבֵית אָבִי הִשְׁתַּקַּע מְשׁוֹרֵר עֲרִירִי, צָנוּעַ, מִסְתַּתֵּר, הַנֶּחְבָּא אֶל-כֵּלִים, מִתְלוֹנֵן בִּנְקִיקִים, שְׁכַן סְדָקִים אֲפֵלִים. וַיֵּדַע הַמְשׁוֹרֵר רַק פִּזְמוֹן קָבוּעַ, שִׁיר תָּמִיד יְחִידִי וּבְנֻסָּח יָדוּעַ. וּמִדֵּי נֶאֱלַם לְבָבִי, וּלְשׁוֹנִי מִמַּכְאוֹב נֶעְכָּר אֶל-חִכִּי דָבֵקָה, וּבְכִי עָצוּר מָעוּךְ הִתְאַפֵּק בִּגְרוֹנִי – וּבָא הוּא בְשִׁירוֹ עַל-נַפְשִׁי הָרֵיקָה. זֶה הָיָה הַצְּרָצַר מְשׁוֹרֵר הַדַּלּוּת. בַּעֲשׂוֹת אָבִי חֹל אֶת-שַׁבַּתּוֹ מֵעֹנִי; מְחֻסָּר הַשֻּׁלְחָן יֵין קִדּוּשׁ גַּם-חַלּוֹת; הַמְּנוֹרוֹת חֲבוּלוֹת, בִּמְקוֹמָן עֲשֵׁנִים מְעוּכִים בַּטִּיט נֵרוֹת רָזִים אֲחָדִים מַרְקִידֵי הַכְּתָלִים; וְשִׁבְעָה יְלָדִים, כֻּלָּמוֹ רְעֵבִים וּקְצָתָם יְשֵׁנִים, יָסֹבּוּ הַשֻּׁלְחָן; אִמֵּנוּ עֲגוּמָה לְקוֹל תִּתָּם שָׁלוֹם לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת; וּכְאָשֵׁם עַל-חֶטְאוֹ עָנִי וּנְכֵה-רוּחַ בּוֹצֵעַ אַבִינוּ בְּשַׂכִּין פְּגוּמָה עַל-פַּת לֶחֶם שָׁחֹר וּזְנַב דָּג מָלוּחַ – עוֹדֶנּוּ לוֹעֲסִים וּבְטֶרֶם תִּכָּרֵת הַפְּרוּסָה הַטְּבוּלָה בְּמֶלַח מִפִּינוּ, הַפְּרוּסָה הַחֲמוּצָה, הַפְּגוּמָה, הַתְּפֵלָה, נְעַלְּעֶנָּה בִדְמָעוֹת כַּעֲלוּבִים וּגְזוּלִים, וּזְמִירוֹת נַעֲנֶה בְקוֹל אַחֲרֵי אָבִינוּ מִבֶּטֶן הוֹמִיָּה, מִלְּבָבוֹת חֲלוּלִים – אָז נִטְפַּל הַצְּרָצַר גַּם-הוּא לַמַּקְהֵלָה, וַיְצַרְצַר בִּזְמִירוֹת מִסְּדַק הָאֲפֵלָה.
מתוך פרויקט בן יהודה

השיר מציג את מקורות שירתו וכאבו (אנחתו) של המשורר: הצרצר שליווה ב"שירתו" את הדלות הקשה ששררה בבית בארוחה אליה התכנסה המשפחה בלילות שבת, ואנחתה הדומעת של אמו האלמנה, שנאלצה לעבוד קשה למחייתה כדי לפרנס את משפחתה בת שבעת הילדים.

השתלשלות הפואמה

בפברואר 1901 כתב ביאליק פואמה, שבה חושף גיבור השיר את "חוויות התשתית של ילדותו, שמהן ניזונה יצירתו". היצירה מורכבת משלוש שאלות: 1. "הֲתֵדַע מֵאַיִן נָחַלְתִּי אֶת-שִׁירִי?", 2. וְאֵי מִזֶּה תָבֹא אַנְחָתִי יָדָעְתָּ?", 3. "וחלומות ילדותי התדע איככה באוני?"

התשובות שניתנו ביצירה עצמה לשאלות הן: 1. מן הצרצר משורר הדלות. 2. מן האם האלמנה המעונה. 3. מחברי זכרונם לברכה, ובראשם הצפרירים. אך בסופה של אותה שנה, כאשר כינס המשורר את שיריו לספר, מחק את השאלה השלישית ופיצל את הפואמה לשתי השאלות הראשונות ב"שירתי" ואת התשובה לשאלה שנמחקה כתב בשיר "זוהר", אותו פרסם בספר מיד לאחר "שירתי". בכך השיג ביאליק את מטרתו להשיג קיטוב בין שתי התחושות שמלוות את חוויותיו האוטוביוגרפיות של הגיבור. קדרות, עצב ועוני בשיר האחד, לצד אושר קסום בפגישה עם עולם הטבע והדמיון בשיר השני.

ההתמקדות בטבע ובתיאור הסביבה נחשבה להישג חשוב של הספרות העברית החדשה כבר בתקופת ההשכלה, משום שהיא מבטאת את התפתחות העניין שהחלו להביע היהודים בסובב אותם. אצל ביאליק וטשרניחובסקי, אמר מנחם ברינקר, מפותחים נושאים אלו במיוחד בפואמה האוטוביוגרפית, כי הם מתארים את התהוותו אישיותו האמנותית של המשורר.

תוכן השיר

השיר נחלק לשני חלקים, המורכבים משלושה בתים כל אחד, כאשר כל אחד מהם עונה על שאלה שהוצבה בראשו.

בחלק הראשון עונה המשורר על השאלה: ”הֲתֵדַע מֵאַיִן נָחַלְתִּי אֶת-שִׁירִי?”, דהיינו, הדובר יחשוף כאן את מקורות ההשראה ממנו שאב את יצירתו. הבית הראשון מציג את הצרצר ששוכן בסדקים האפלים של ביתו. הוא היה "מזמר" בצורה מונוטונית ”פזמון קבוע, שיר תמיד יחידי ובנוסח ידוע”. בעת שהדובר חש עצב וכאב, הייתה שירתו של הצרצר ספק מעודדת, ספק מדכאת את הילד.

בבית השני מתאר ביאליק את לילות השבת בביתו: ”בַּעֲשׂוֹת אָבִי חֹל אֶת-שַׁבַּתּוֹ מֵעֹנִי; מְחֻסָּר הַשֻּׁלְחָן יֵין קִדּוּשׁ גַּם-חַלּוֹת” פותח הבית וכבר מפנה את תשומת לב הקורא לשינוי מהמקובל. לא הקודש שולט בשבת אלא החול, ובעיקר העוני. מילים שאמורות לסמל קדושה וטקס, כמו "שבת קודש", "יין קידוש", "חלות", "מנורות", "נרות", "שבעה ילדים", "מלאכי השרת", "זמירות" מלוות בתארים מקטינים, מבזים. השלחן מחוסר יין קידוש וחלות, המנורות חבולות, הילדים רעבים, הזמירות יוצאות מבטן רעבה ולבבות חלולים, כאשר את כל התמונה העגומה הזו מלווה צרצורו המונוטוני של הצרצר.

הבית השלישי מתאר את ימות החורף בבית המשורר, בהם שלטו הקדרות והעוני, הרעב והקור. גם אליהם מתלווה הצרצר בניסור שירתו היבשה הריקה שקוססת כעש את לבו של הילד. שירתו של הצרצר מהווה מעין כלי נגינה עגום שמלווה ואף מדגיש את תמונות העוני והדחקות.

החלק השני פותח בשאלה: ”וְאֵי מִזֶּה תָבֹא אַנְחָתִי יָדָעְתָּ?”. התשובה חושפת את השתלשלות העניינים לאחר "אירועי" הבית הראשון; אביו של המשורר נפטר, ואמו האלמנה נותרה לבדה והיא מתקשה מאוד לשאת בעול הפרנסה של שבעה ילדים. ”ננסְתַּתְּמוּ כָּל-מְקוֹרֵי פַרְנָסָה, נִסְתַּתְּמוּ / הִבִּיטָה מִסְּבִיבָהּ: נִתְרוֹקֵן עוֹלָמָהּ,/ וְאַלְמֹן וִיתֹם בַּאֲשֶׁר עֵינָהּ נִבָּטָה.”. היא עובדת קשה מחוץ לבית וכל פרוטה שהצליחה להביא"רקוקה בדם לבה וטבולה במררה". לאחר שהיא חוזרת מותשת ודואבת בערב לביתה וילדיה, היא עושה לביתה, ואולי גם לאחרים, במלאכת תיקון גרביים עד חצות הלילה, אז היא עולה על משכבה עייפה ורצוצה.

בבית האחרון משכימה האם למלאכתה עם עלות השחר ומתעסקת בעבודות הבית, ניקיון ואפיית הלחם. הילד היתום שומע את אנחתה ומדמה את דמעתה היורדת וחודרת לתוך עיסת הבצק. משמע, העצב המחלחל בשיריו - מקורו בדמעתה של האם שבאה אל קרבו.

וּלְבָבִי לִי אוֹמֵר וְיוֹדֵעַ הִנֵּנִי,
כִּי-נָטְפָה לַבָּצֵק גַּם דִּמְעַת עֵינֶיהָ.
וּבְחַלְּקָהּ פַּת שַׁחֲרִית חַמָּה לִילָדֶיהָ
מִמַּאֲפֵה בְצֵקָהּ, מִלֶּחֶם דִּמְעָתָהּ –
וָאֲעַלַּע, וַתָּבֹא בַעֲצָמַי אַנְחָתָהּ.

על השיר

שולחן ליל שבת

ב"שירתי", כותב אבנר הולצמן, תיאר ביאליק בצורה בוטה וישירה את הווית הדלות ששררה בביתו, שלא כבשירים אחרים, בהם תיאר את ילדותו. עם זאת, לא די לבחון את השיר במונחים אוטוביוגרפיים גרידא, משום שהוא עמוס ברבדים תרבותיים עמוקים המעמידים את המשפחה כמיקרוקוסמוס של גורל העם היהודי לאחר החורבן, מחד גיסא, ובעימותיו הכלליים של המשורר עם מסורות אלו, שגדל בתוכם ומרד בהן, מאידך גיסא.

שולחן השבת, המנורות החבולות, מלאכי השרת, זמירות שבת הם מסימני המסורת, אך השולחן הדל מחוסר יין הקידוש והחלות, שבעה ילדים רעבים, הדמעות המהולות בפת לחם עם זנב דג מלוח והצרצר, שוכן סדקים אפלים, המנסר ב"שירתו היבשה, הריקה" - הם מסימני הקדרות הגדולה והדלות "המנוולת" שבה שרויה המשפחה.

בניגוד לדעה הרווחת על רוממותו של השיר שמעניק לילדות הטרגית של המשורר את מקורות ההשראה של יצירתו, אותם ניתן לראות בהרחבה בשיר "זוהר", מתרשמת זיוה שמיר שטיבו של השיר הוא פארודי סאטירי; הוא מעורר ציפיות בשאלותיו הנשגבות, שהנה הולך המשורר לחשוף את "נחלתו" - ירושתו, שהגיעה, קרוב לוודאי מהעם היהודי, מהתרבות היהודית, אך התשובה חושפת את היפוכו של המצב הצפוי, המרומם: הדלות והצרצר, הקדרות והפסיביות של האב, לצד הניסיונות המדכאים של האם להביא פרנסה ודמעתה שנמהלה בלחם, השיממון הקודר בילדותו של המשורר - הם מקורות השראתו. "זהר" עם צפריריו המרקדים אינם מהווים יותר חלק אינטגרלי של השיר, טוענת שמיר, משום שכך היה רצונו של ביאליק: הוא החליט להפריד בין השירים. זהו שיר בעל תשובות מפוכחות, אירוניות על שאלות שנוסחו בצורת אודה מרוממת.

אריאל הירשפלד רואה בשיר את החידוש הגדול של ביאליק בספרות העברית: העיסוק המודרני באני. עד ביאליק כתבו על הכיסופים לציון, על שלטון ההלכה, על האני התרבותי הלאומי. ביאליק הוא זה שהעלה על הבמה את האני האישי הפרטי של הכותב ונתן בו עניין אוניברסלי. הוא עשה זאת גם בשירים אחרים, כמו "ביום קיץ יום חום", "בערוב היום", בשירי האהבה שלו, והוא עושה זאת גם ב"שירתי". הדובר בשיר הוא אני יהודי אמנם, אך אני יהודי חדש. התשובה לשאלה: התדע מאין נחלתי את שירי איננה מהנביאים או מרוח הקודש. התשובה היא: מהצרצר. ואת הצרצר מלווה הסצנה של ערב שבת בביתו, המתוארת כארוחה מבזה המתקיימת בדלות קשה. שבעה ילדים רעבים שרים זמירות מבטן חלולה, כשאותם מלווה הצרצר בניסוריו המונוטוניים. זהו כלי הנגינה שמלווה את האני. אין זו שירה זועפת או מקללת, זוהי שירת האני.

התשובה מאוד מפתיעה וקודרת אך חזקה. זהו סיפורו של המשורר. המילה "עוני" בלבד לא תקיף אותה. הוא נזקק לתיאור המפורט, לרמזים של עבודת בית המקדש, המנורות והכהן הגדול בדמות האב האומלל. איש לא העז לכתוב ככה, טוען הירשפלד, על האני החדש המודרני שנטוע בילדות קדומה וקשה.

החלק השני מדבר על מקור כאבו, אנחתו. הוא מספר על אלמנותה של אמו ויתמותו שלו, שהרי היה בן שבע וחצי כשאביו נפטר ונלקח אל סבו, משום שכוחה ומצבה הכלכלי של האם לא עמדו לה. וכאשר האם שעושה את מיטבה ומעבר לכך, כדי לפרנס את משפחתה וילדיה, מורידה דמעה שנטמעת בלחם שהיא אופה, נזכר הקורא ביחזקאל הנביא שראה מגילה שלוחה אלי מלאה ב"קינים והגה והי" והוא בולע אותה כהוראת אלוהיו. גם המשורר בולע אל קרבו את דמעתה המיוסרת של אמו והיא הולכת איתו לאורך שיריו. תמונה מזעזעת שסוגרת את השיר. והרי לא ראה את המחזה במו עיניו, אך לבבו אמר לו, כי אין זו רק הילדות שעושה את שיריו, אלא האופן שבו הוא קולט אותה מהרהורי לבי כאדם בוגר. החיים שלנו הם המעצבים אותנו, ולא רק עמנו, תרבותינו והגנים שלנו.

דמותם של אביו ואמו של חיים נחמן ביאליק "פשטה צורה ולבשה צורה" במהלך יצירתו וקיבלה ביטוים קונקרטיים וסמליים כאחד, אך כולם צומחים מזיכרון ימי הדלות שהיו בביתו עם מחלתו של האב ומיד לאחר מותו, כשנאלצה האם למסור אותו לסבו.

לקריאה נוספת

• חביבה פדיה, "לשון המראות האילמת ודיבור האפלה: עיון במטה - פואזיס של הקול והתמונה בשירת ביאליק", בתוך: מנחה למנחם: קובץ מאמרים לכבוד הרב מנחם כהן, בעריכת אביעד הכהן ואחרים, הקיבוץ המאוחד, 2007, עמ' 442 - 447
• פישל לחובר, ביאליק, חייו ויצירתו, כר' א' - ג', דביר, תש"ד - תש"ח
• זיוה שמיר, "ללקט ניצוצות מבין שברי כלים: עצת ביאליק ל״צעירים״ המתמערבים ב״שירתי״ (נוסח ״השילוח״, 1901). בתוך: סדן: מחקרים בספרות עברית, כרך ד׳ (תש״ס 2000), עמ׳ 75–111.

קישורים חיצוניים

• חיים נחמן ביאליק, "שירתי" [פרויקט בן יהודה]
• זאב ז'בוטינסקי, הקדמה לשירי ביאליק [פרויקט בן יהודה]
• יהודית בר-אל, 'שירתי' של חיים נחמן ביאליק - הפואמה האוטוביוגרפית העברית הראשונה", מתוך ספרה: הפואמה העברית מהתהוותה ועד ראשית המאה העשרים, מוסד ביאליק, 1995