רוח הקודש (יהדות)

אחד מאמצעי התקשור החשובים שנשארו כדי ליצור קשר עם האל

רוח הקודש ביהדות היא אחד מאמצעי התקשור החשובים שנשארו כדי ליצור קשר עם האל. רוח זו איננה מוגבלת ללאום או למין מסוים, ועשויה לשרות על כל אדם על פי מעשיו.[1]

גישות שונות ממקמות את רוח הקודש במדרג שונה, ביחס לאמצעי קשר אחרים (כגון גילוי אליהו, בת קול). אולם הגישה הקלאסית מזהה את רוח הקודש כדרגת הקשר הגבוהה ביותר, לאחר הפסקת הנבואה, הקיימת כיום. למשל נכתב בחז"ל כי הכתובים "ברוח הקודש נכתבו"[2][3] מדרג זה מבדיל את הכתובים מדברי חכמה רגילים (כגון ספר בן סירא), שלא נאמרו ברוח הקודש.

בחלק מהמדרשים, רוח הקודש הוא ביטוי האנשה של האל, שלעיתים משיבה ולעיתים מופיעה ואומרת את דברה.

בכתבי קומראן יש לרוח הקודש משמעות שונה מזו שנתפסת בחז"ל, המלמדת על 'רוח טהרה' או 'רוח תשובה' האופפת את האדם להבדיל מ'רוח נִדה' הפועלת את ההפך.

רוח הקודש כנבואהעריכה

בספרות חז"ל נקשרה רוח הקודש לנבואה, כך שרוח הקודש היא דרגה פחותה בסולם הנבואה. לפי תפיסה זו, משנסתלקו נביאים אחרונים, נסתלקה עמם גם רוח הקודש,[4] כמו כן אמרו כי רוח הקודש הייתה משמשת בבית מקדש ראשון אבל לא בבית מקדש שני שפסקה בו הנבואה.[5] הרמב"ם כתב כי רוח הקודש היא הדרגה הנמוכה של הנבואה. ולכן האדם יכול לקבלה כאשר חושיו עדיין פועלים.[6]

לעיתים בביטוי "רוח הקודש" הכוונה היא לנבואה, למשל על חנניה בן עזור שהיה בתחילה נביא, נאמר כי נסתלקה ממנו רוח הקודש.[7] בחלק מהמדרשים מובא שבלעם, שנחשב כנביא אומות העולם,[8] "נזקק לרוח הקודש".[9] במדרש נכתבו כעשרה שמות לנבואה,[10] כשאותם השמות נזכרים באבות דרבי נתן כשמות "רוח הקודש".[11][12]

לאחר הסתלקות הנבואהעריכה

למרות הביטוי התלמודי לכך שרוח הקודש בטלה, אנו מוצאים אזכורים תלמודיים המתייחסים למציאות של רוח הקודש אף בימי התנאים והאמוראים; כך מיוחס לרבן גמליאל שימוש ברוח הקודש.[13] לכמה תנאים יוחס שימוש וקישור ברוח הקודש, ביניהם רבי עקיבא,[14] רבי מאיר,[15] ורבי שמעון בר יוחאי.[16]

התמודדות עם נקודה זו, הבהירה שקיימות רמות שונות בתוך רוח הקודש. המושג רוח הקודש מבטא רוח של קודש; הבנת מושג זה תלויה בהבנת המשל והקבלתו לנמשל. דבר האלוהים נמשל לקול הנצרך להגיע מהאל לאדם, האל אומר את דברו ויש פעמים שקולו נשמע בצורה ברורה (כך משה כתב את התורה בשמיעת הקול בצורה ברורה, בהקבלה למושג אספקלריה מאירה), אולם לא הכול שומעים את הקול בצורה ברורה, ולעיתים הם שומעים אותו בצורה מעומעמת (זה המשל שראו שאר הנביאים, וכך נכתב חלק זה בתנ"ך), אחר־כך באה הרוח ולוקחת את הקול למרחק גדול יותר. כאשר הקול נישא על־גבי הרוח, יש השומעים אותו בקרבתו, לאחר שהרוח נשאה אותו זמן מועט, ויש שהרוח נשאה את הקול זמן רב, והם שומעים אותו רק אז; זמן נשיאת הרוח הוא ההבדל שיש בין הרמות השונות של רוח הקודש. לאחר שהרוח נושאת את הקול, הקול נחבט בהרים ובמערות, ויש השומעים רק את ההד של הקול, זו הדרגה של בת קול; אחרים אינם יכולים להזקק כלל לקול האל, והם נצרכים למתווך, זהו גילוי אליהו.

דרכים להחלת רוח הקודשעריכה

מלבד האזכורים התלמודיים, המעידים על קיומה של רוח הקודש אף לאחר הפסקת הנבואה, בתלמוד[17] הובאה הדרכה איך להגיע לדרגה של רוח הקודש:

"אמר רבי פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות... ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים."

בירושלמי גם הושם דגש על כך שרוח הקודש שורה רק "על לב שמח".[18]

הרמח"ל בספרו מסילת ישרים קשר את המושג רוח הקודש במידת הקדושה שמגיעה לאדם לאחר שהתעלה בשמירת המצוות בחסידות ובענווה.

רוח הקודש במהלך הדורותעריכה

בימי הביניים נראה מכמה מהראשונים שהגיעו לדרגה זו של רוח הקודש:

בהשגות הראב"ד על הרמב"ם, באחד מהמקומות קודם שמשיג על הרמב"ם, כותב הראב"ד כך: "כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים והעלינו שהוא פסול... ומקום הניחו לי מן השמים.".[19] כמו כן הוא התבטא בשני מקומות שדבר מסוים "נגלה לי בסוד ה' ליראיו".[20] חלק מהראשונים הבינו עניין זה כפשוטו, ביניהם ר' מנחם רקאנטי[21] שכתב שהיה לראב"ד גילוי אליהו. וכן כתב מהר"י בן לב,[22] וכתב שגם רמב"ן הבין דבריו כפשוטם, ולמרות זאת לא קבלם. אבל אחרים אמרו שאין משמעות דבריו כפשוטם, כגון החתם סופר שכתב על דברים אלו: "אין רוצה לומר רוה"ק כמו שהיה לרע"ה וחביריו, אבל היינו רוח ה' על עוסקי תורה לשמה אשר זוכים לכוון האמת אפילו אם לפי טבע חכמתם ושכלם לא ישיגו ידיהם תושי' כזו, מ"מ הקדוש ברוך הוא בחסדו יהיב חכמתא לחכימא לפי שעה."[23] ומהר"ם בן חביב[24] כתב שראב"ד אמר כן בדרך גוזמא, וכן נראה שהבין המגיד משנה.[24]

כמו כן מצינו לשונות בראשונים שכתבו בלשון "לפי מה שהורוני מן השמים".[25]

הרב דוד כהן (הנזיר), שאף להגיע לנבואה, או לרוח הקודש, לצורך כך היה גוזר על עצמו שתיקות ארוכות, בעיקר מראש חודש אלול עד אחרי יום הכיפורים.[26]

פרשנותעריכה

פרשנים שונים שאפו להגדיר את המושג,[27] כך למשל, כותב הרמב"ן[28] כשמבאר את מהות רוח הקודש: "אף על פי שנטלה נבואה מן הנביאים היינו נבואה שהיא במראה וחזון אבל נבואת החכמים שהיא בדרך חכמה לא ניטלה אלא יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם." כלומר כיום הקישור הכללי לאל מתבצע בעזרת נבואת חכמים, תיקשור זה מבוסס על חכמה וידע הבאים מצד האדם ומבררים את הדברים תוך התבוננות פנימית. לפי פירוש זה רוח הקודש קיימת בתוך האדם עצמו, ואינה מהווה שדר חיצוני, אלא יש בה הבנה עמוקה של ה"חלק אלוה ממעל" הקיים באדם. על פי זה גם יובן שרוח הקודש בעצם לא חייבת להיות שדר אובייקטיבי, אלא מאז הפסקת הנבואה, היא בעיקר שדר סובייקטיבי, המגיע מסברת הלב.[29]

כעין זה כתב הרמח"ל בספרו "דרך ה'":

אכן עוד יקרה, שיושפע בלב האדם שפע שיעמידהו על תוכן עניין מהעניינים, אך לא ירגיש בו המושפע, אלא כמי שנופלת מחשבה בלבבו. וייקרא זה לפעמים על דרך הרחבה – רוח הקודש בדברי חז"ל, או השפעה נסתרת. אבל רוח הקודש באמת, הוא שיהיה ניכר ונרגש בבירור לבעליו, וכמו שכתבנו.

דרך ה' חלק ג', פרק ג', סעיף ג'

ההגדרות השונות שציינו פרשנים שונים לרוח הקודש, אשר זיהו אותה כחוויה פנימית, מובילה לכך שרוח הקודש היא באופן מסוים חוויה מיסטית. לחוויה מיסטית מספר עקרונות, כשאחד מהם הוא שבלתי ניתן לבטא במילים את עומק החוויה. חוויית רוח הקודש גוררת את האדם לתחומים של הבלתי־מודע שלו עצמו; באזור זה האדם מסוגל לחשוף אמיתות מסוימות ואף תחומים שהוא אינו מודע אליהם כאשר הוא לא נמצא בהשראת החוויה. חוויה זו היא זו המתקבלת בשימוש הפופולרי לכך שאנשים בעלי הארה פנימית או תובנה בלתי מוסברת, הם בעלי רוח הקודש.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • מנחם הרן, רוח הקודש ונבואה, בתוך "האסופה המקראית: תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים" חלק א', עמודים 340–350, הוצאת מוסד ביאליק. י"ל מאגנס האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשנ"ו.
  • הרב יעקב משה הלל, "האם מותר לילך ולהתייעץ באיש הפותר עניינים גלוים ונסתרים באופן מופתי אך ידוע שהוא עם הארץ", בתוך שו"ת וישב הים חלק ב', סימן י"ג.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אליהו רבה (איש שלום) פרשה י'; "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל, בין איש ובין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשה שעושה – כך רוח הקודש שורה עליו."
  2. ^ או לפי ניסוחים אחרים "ברוח הקודש נאמרו"
  3. ^ במסורת התלמודית מתוארת רמת הדרוג של כתבי הקודש, כך התורה נתנה על ידי משה רבנו, קודקס זה הוא "נבואה מחוקקת" שרמת קדושתו ואיכותו גבוהים ביותר; אחריו בדרוג מופיעים ספרי התנ"ך הנקראים "נביאים". בדרוג האחרון, אך בשייכות לכתבי הקודש, מופיעים "הכתובים".
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ח, עמוד ב'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"א, עמוד ב'
  6. ^ מורה הנבוכים, חלק ב', פרק מ"ה
  7. ^ מדרש תנאים על ספר דברים י"ג , ג'
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ו, עמוד א'
  9. ^ במדבר רבה כ', י"ט
  10. ^ שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ג': "בעשר לשונות נקראת הנבואה, חזון, נבואה, הטפה, דבור, אמירה, צווי, משא, משל, מליצה חידה."
  11. ^ אבות דרבי נתן ל"ד, ט' "עשרה שמות נקרא רוח הקֹדש אלו הן: משל. מליצה. חידה. דיבור. אמירה. תפארת. ציווי. משא. נבואה. חזיון."
  12. ^ וראו, אפרים אלימלך אורבך, 'מתי פסקה הנבואה' תרביץ י"ז, תש"ו, עמודים 1–11 באתר JSTOR
  13. ^ מסכת עירובין, דף ס"ד, עמוד ב'
  14. ^ פסיקתא דרב כהנא, קע"ו, ב'
  15. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק א', הלכה ד'
  16. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, פרק ט', הלכה א'
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ', עמוד ב' ותלמוד ירושלמי, מסכת שקלים, פרק ג', הלכה ג'
  18. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ה', הלכה א'
  19. ^ השגות הראב"ד על משנה תורה לרמב"ם, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ח', הלכה ה'
  20. ^ הלכות בית הבחירה פרק ו', הלכה י"ד; תשובות ופסקים סימן רי"א
  21. ^ במדבר ו', כ"ד
  22. ^ שו"ת ח"ג קט"ז
  23. ^ שו"ת חת"ס או"ח, סימן ר"ח
  24. ^ 1 2 כפות תמרים סוכה ל"ב, ע"ב
  25. ^ תשובות הרמב"ם סימן שע"א (ירושלים, תרצ"ד) וראה במבוא לשו"ת מן השמים עוד הרבה מקורות דומים
  26. ^ בנו, הרב שאר ישוב כהן, הקדמה לכוזרי המבואר
  27. ^ חובות הלבבות, שער חשבון נפש, פ"ג ד"ה 'והעשירי'; כוזרי מאמר ה', אות י"ב; ספר אמונה רבה להראב"ד מטוליטולא.
  28. ^ לבבא בתרא דף י"א, ע"א
  29. ^ רש"י על בבא בתרא י"ב, ע"ב