ויקיפדיה

חביבה פדיה

משוררת וסופרת ישראלית, חוקרת תרבות ויהדות

חביבה פְּדָיָה (נולדה ב-5 בדצמבר 1957) היא משוררת וסופרת ישראלית, חוקרת תרבות ויהדות, קבלה וחסידות. פרופסור מן המניין במחלקה להיסטוריה של עם ישראל וחברת המועצה להשכלה גבוהה. מייסדת מכון רשימו ובית מדרש פתיחתא.

חביבה פדיה
לידה 5 בדצמבר 1957 (בת 67)
ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק חוקרת הקבלה והחסידות, משוררת וסופרת
מקום לימודים האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית, אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן זוג ד"ר דוד סורוצקין
מספר צאצאים 1
פרסים והוקרה
havivapedaya.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

חביבה פדיה נולדה ב-1957 כחביבה עובדיה לשמחה ואליהו עובדיה. סבה מצד אמה הוא שאול פתיה והיא נינתו של המקובל רבי יהודה פתיה. פדיה הושפעה בילדותה מסבה ולאחר פטירתו אימצה שם זה כשם משפחתה.

למדה קבלה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים והמשיכה במסלול ישיר לדוקטורט בחוג למחשבת ישראל במסגרת האוניברסיטה העברית. מאז שנת 1987 משמשת מרצה במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בן-גוריון. ב-1991 השלימה את לימודיה בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. ב-1995 נתמנתה למרצה בכירה במחלקה למחשבת ישראל, וב-1998 עברה למחלקה להיסטוריה של עם ישראל. ב-2002 הועלתה לדרגת לפרופסור מן המניין. ב-2009 מונתה לראש מרכז אליישר לחקר יהדות ספרד והפזורה באוניברסיטת בן-גוריון וכיהנה בתפקיד זה עד לשנת 2024.

נוסף לפעילות זו, מלמדת פדיה במכללת אחוה, ושימשה מרצה אורחת בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, בחוג לקולנוע במכללה האקדמית ספיר ובמכללת שנקר. עמדה בראש בית ספר הליקון לשירה (2015-2014) ושימשה יועצת אקדמית של מכללת עלמא בה לימדה (2015-2014). עובר לכך, הייתה חברת מועצת מרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון (2006–2007) ושימשה כעמיתה בכירה במכון ון ליר (2015-2006). בשנת 2016 התמנתה לחברת המועצה להשכלה גבוהה. בתפקיד זה הובילה פדיה יוזמה להביא להכרה בלימודי ספרד והמזרח כדיסציפלינה אקדמית עצמאית. בפברואר 2022 החליטה המועצה להשכלה גבוהה להכיר בלימודי יהדות ספרד ויהדות ארצות האסלאם כתחום מחקר אקדמי עצמאי.[1]

בשנת 2020 התמנתה ליו"ר הוועדה לקידום מדעי הרוח בישראל מטעם מל"ג-ות"ת. עובר לכך, שימשה כיו"ר המועצה לספריות ציבוריות בישראל מאז שנת 2016.

על מחקריה האקדמיים זכתה בפרס לחקר הקבלה ע"ש גרשם שלום לשנת 2018, המוענק מטעם האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.[2]

חייה האישיים

עריכה

פדיה נשואה לד"ר דוד סורוצקין, היסטוריון ומבקר של הדת והחילון ופוליטיקת הזהויות בישראל, ולהם בת. הם מתגוררים בבאר שבע. בן דודה המקובל הרב יצחק בצרי.

עבודתה המקצועית

עריכה

מחקריה האקדמיים

עריכה

ראשית הקבלה בפרובאנס במאה ה-12

עריכה

פדיה עסקה במחקריה הראשונים בראשית הקבלה בפרובאנס ובחוג הרמב"ן ותלמידיו בספרד במאה ה-12. פדיה טוענת כי עוד לפני חוג הזוהר היה משבר אלוהות אצל ר' יצחק סגי נהור[3] במאה ה-12.[4][5] המשבר מתואר בשתי מערכות סמלים בולטות: האחת, חוסר השלמות של השם המפורש; השנייה, חורבן המקדש שמדומה לחורבן פנימי או לחורבן בספירות. עד למחקרה נהגו לייחס את המשבר לשלבים מאוחרים יותר בקבלה, למשל גרשם שלום ייחס אותו למאה ה-16.[6] יהודה ליבס הקדים את הדיון במשיחיות לספרות הזוהר.[7] באמצעות מחקר על פגם ותיקון בקבלת ר' יצחק סגי נהור פדיה מקדימה מאוד את התפישה של המקובל כמתקן ומשפיע, המופיע כך מיד עם ראשית הקבלה בפרובנס.

הפנומנולוגיה של הקבלה והאקסטזה

עריכה

פדיה עוסקת רבות בפנומנולוגיה של הקבלה, איתם התחילה את מחקריה בתחום האקסטזה.[8] בתחום זה היא הציעה כיוון שונה מכיוון המחקר של אידל. משה אידל סבור שבשיאה של החוויה המיסטית נמצאת ההתאחדות עם האל, וקיים מדרג היררכי שבשיאו יש חוויה של האין.[9] לעומת זאת, לדעתה של פדיה בטיפולוגיה המיסטית קיימים שני אופנים: 1. במיסטיקה של האין, אקסטזת האיון הכרוכה בהיטמעות באל; 2. במיסטיקה של היש, אקסטזת הישות, הכרוכה בראיית תמונה.[10] תפישה זו עוברת כחוט השני בכל מחקריה של פדיה.

מורים ותלמידים והיחס בין התורה שבכתב והתורה שבעל פה

עריכה

פדיה במחקריה המוקדמים על ר' יצחק סגי נהור,[5] במחקריה על הרמב"ן,[11] ואחר כך במחקריה על חסידות הבעש"ט ורבי נחמן מברסלב,[12] עוסקת במורים שסביבם חוג של תלמידים, מורים שלא תמיד כתבו, אלא מסרו את משנתם בעל פה, ובמתח שהתקיים בין מסירה בכתב לעל פה בחוגים הללו.[13]

הסימבולי והיחס בין הסימבולי לקונקרטי

עריכה

בספרה "השם והמקדש" עוסקת פדיה ברעיון של ירושלים של מעלה, באפוקליפסה ובקבלה. במחקריה השונים דנה פדיה בהרמנויטיקה, בארץ ישראל, בסימטריה, בהתאמה בין רובדי מציאות לבין רובדי פרשנות, וכיצד היחס בין הסימבולי לקונקרטי מתבטא בקטגוריות שמופעלות על הטקסט, ובקטגוריות של חיוב או שלילת הגלות.

רמב"ן והזוהר

עריכה

לפי תורת השמיטות, הקוסמוס מתקיים במשך 6000 שנה וחרב באלף השביעי. הרמב"ן סובר כי בתורה הקדומה נוכחת ישות ספירתית שמקדימה את התורה שבידינו ונקראת בשם "התורה הקדומה". פדיה בודקת את הרצפים הליניאריים והמחזוריים של הזמן ההיסטורי והטקסט הקדוש לפיהם מתחוללת טרנספורמציה אדירה בתפישת הזמן, לפיה יורדת מרכזיות תפישת הזמן כזמן מחזורי-מעגלי לעומת הזוהר בו יש תפישה חדשה של הזמן היומיומי, זמן פרוגרסיבי ומיקוד רב יותר בזמן ההיסטורי כזמן של המשיחיות והתיקון. פדיה מקשרת תפישה זאת לתהליכים כלליים שהתרחשו באירופה, עליית העיר והאוריינות. פדיה דנה בחיבוריה על רמב"ן במתחים בין הרמב"ן למשה דה ליאון שנחשב לאחד ממחברי ספר הזוהר, והיא מעלה הסברים שונים לירידת משנתו של הרמב"ן ועליית כוחו של ספר הזוהר שהפך תוך כמה מאות שנים לטקסט הקנוני של המיסטיקה היהודית.

במחקריה היא דנה בעליית תפישת הזמן הפרוגרסיבית בספר הזוהר, ועורכת בירור של כל המתחים בין חוג הרשב"א, וחוג הרמב"ן ובין תיקוני הזוהר ודומיו. פדיה מפתחת את הדיון בקונפליקט בין חוג הרמב"ן ובין חוג הזוהר גם בזוהר על ספר איכה.[14] פדיה פרסמה סדרת מחקרים בהם היא מקבילה בין חוג הרמב"ן לחוג הזוהר.[15] ומאפיינת את השינוי שחל במיסטיקה היהודית באמצעות ברור אזורי הקונפליקט בין שני החוגים, ובאיתור הדיהם של החוגים השונים בספרות הזוהר ובכתבי תלמידי הרמב"ן.[16]

במאמרה על האם הגדולה[17] מראה פדיה את הקשר בין הזמן המחזורי-קוסמי של הרמב"ן לבין האם הגדולה. לקשר זה יש השלכות שונות גם לעניין דמותה של השכינה ולדחף המיסטי של האדם לשוב אל האם. כמו שהשאיפה של הקוסמוס היא להתבטל, כך כל התפישות המחזוריות קשורות ברמה הקונקרטית לזמן הקשור לפולחן האדמה. וברמה הסימבולית לספירת הבינה שמתוארת כאם הגדולה. לדעתה, בהמשך לעליית הזוהר מתרחשת לא רק השתחררות מהזמן הקוסמי הגדול, אלא גם עלייה של מימד יותר חזק של השכינה ואיתה גם עקרון הייחוד בין הספירות המופיע הרבה פעמים כמטפורה של זיווג.[18] החוקרת מעמידה את המיסטיקאי בעמדת התיקון שלו באחת משתי האופציות: כבן מול האם, התפישה המאפיינת את תיקוני הזוהר, או הצדיק כבן זוג מול השכינה (הזוהר). זו גם אחת הסיבות לכך שהיא רואה בספר תיקוני הזוהר, שהתחבר במאה ה-14, סינתזה בין הזוהר לבין הרמב"ן וכמה ממרכיבי הרמב"ן עולים בו מחדש.[19]

הבעש"ט והחסידות

עריכה

לדעת פדיה החסידות היא אחת הצורות הבולטות ביותר של המודרניזם היהודי.[20] היא מראה שעלייתה של החברה החסידית כרוכה בתמורה במבנה הקהילתי. פדיה רואה את עליית החסידות כצומת של מפגש בין האליטה החברתית לבין ההמונים; זו גם הסיבה שהיא רואה את החסידות כחברה מודרניסטית וגם את השילוב הקיים בין התהליכים הכלכליים, החברתיים והדתיים המתקיים בה. היא רואה את התמסדות החסידות כמעבר מהדגשים של החבורה אל הדגם של החצר. במחקרים אלה היא משתמשת במושג הקומוניטס של ויקטור טרנר ובהבחנה שעורך מקס ובר בין כריזמה לבין השגרה.[21] פדיה סבורה שהחסידות היא מודרנית בכל מאפייניה: בתפישת ההמון, בהתרחבותו של הקודש כנגד החילון, בעליית המרכיב האקזיסטנציאליסטי ובגורמים רבים נוספים.[22]

לדעתה הבעש"ט היה מיסטיקאי אקסטרוברטי.[23] רבים ממחקרי החסידות הראשונים של פדיה מוקדשים לבעש"ט, חוגו ותלמידיו, בהם היא דנה במיסטיקה של יש אקסטטית-שמאניסטית לבין מיסטיקה של אין.[24] היא ערכה מחקר פנומנולוגי מתודולוגי ב"איגרת הקודש" – איגרת עליית הנשמה של הבעש"ט, שם היא מציגה את הבעש"ט כעומד בין קו התפר של העולם המיסטי והחברתי כתופעה דתית-תרבותית-מודרנית ייחודית.[25]

רבי נחמן מברסלב

עריכה

פדיה מרבה לעסוק בניתוח התאולוגיה והפואטיקה של רבי נחמן מברסלב ובזיקתו לבעש"ט.[26] היא עורכת השוואה בין רבי נחמן מברסלב לקפקא.[27] פדיה פותחת בהליכה אל הארמון בספרות ההיכלות וממשיכה במודל של הטירה אצל קפקא. היא משווה את רבי נחמן מברסלב לקפקא, כשקירות הטירה הפנימיים והחיצוניים הופכים להיות תודעתיים.

תפישת הזמן בחסידות

עריכה

עיסוקה של פדיה בתפישת הזמן אותה הציגה במחקרי חוגי הזוהר והרמב"ן, ממשיך גם בחקר החסידות. היא מתייחסת למרכיב של תפישת עולם כללית ומדגישה את החשיבות של עליית האקסטזה והספיריטואליזציה החסידית לנוכח התהליכים המואצים של המהפכה התעשייתית, אותם ובר כינה בשם "הסרת הקסם מהעולם".[28] מבנים חדשים של קדושה שהביאה איתה החסידות מדגישים עוד יותר את הרגעי והעכשווי, שאף הוא כרוח המודרניזם.

גלות וטראומה

עריכה

לדעת פדיה גירוש ספרד הוא טראומה היסטורית מרכזית בדברי ימי היהדות והיא מיישמת את רעיון העברה בין-דורית המקובל בחקר השואה ומנתחת את המקובלים של המאה ה-16 על פי עיקרון זה.[29] פדיה דנה במוטיב היהודי הנודד - קיומו של הלך נצחי שחי באירופה הנוצרית לכל אורך ההיסטוריה. כמו כן היא מגדירה את הפרקטיקה של הגלות כהליכה.[30][31] פדיה מבחינה בין ההליכה של הרוצח קין לבין ההליכה של הפליט והקורבן. היא בודקת דפוסים של ענישה חברתית וענישה עצמית, מראה את הדומיננטיות של גירוש הפושע מחוץ לעיר ביהדות של ימי הביניים, שם הוא נידון להליכה מחוץ למרחב העירוני, שהיה חזות הכול באותה תקופה.[32] היא מבחינה גם בין ההליכה והענישה באירופה הנוצרית (אנגליה, צרפת וגרמניה), בהן פושעים ומומרים מוענשים בהליכה מחוץ לגבולות העיר; לבין עונשים בספרד הנוצרית, בה המיסטיקנים גזרו על עצמם הליכה מרצון. עוד היא מבחינה בין הוגים ויוצרים שרואים את ההליכה כפיזור וזריעה, לבין אלה שרואים את ההליכה כאיסוף. היא מקבילה בין אקט ההליכה לבין הפעולה של התודעה, בין ההליכה ברגליים לכתיבה בידיים. בפיזור ובאיסוף היא מאפיינת את הרמ"ק כאפוקליפסה, ומתייחסת לאר"י שמתאפיין בפרקטיקה של איסוף. פדיה מסתכלת על ההיסטוריה היהודית כטראומה ועוסקת בתאולוגיה של המשבר. גרשום שלום סבר כי גירוש ספרד הוא אירוע טראומטי בתולדות היהדות, שגם השפיע על תפישת הצמצום של האר"י. משה אידל התקיף תפישה זו בכמה מקומות.[33]

המודרניזם היהודי

עריכה

פדיה מתארת את ההתאמות בין עליית העיר המודרנית לבין תחושת השיטוט וההמון, מבודלר ועד ולטר בנימין והמעבר מהעיר שממנו מגורשים החוצה, לבין העיר כמושג שכולא בתוכו (בהתכתבות עם תפיסת הכלא של פוקו) ועד המרחב שמתאדה.[34]

מרחב ומקום: על הלא-מודע התאולוגי-פוליטי

עריכה

פדיה פרסמה מסה בנושא זה, שבה הציעה בדיקת עומק של דחפים, תמות וקונפיגורציות בתוך היהדות ומנסה להראות כיצד הם פועלים בתוך המרחב הישראלי המחולן לכאורה. בכתיבתה, נדרשה פדיה אל ניתוח מושג המקום והזהות דרך פריזמה רב-שכבתית, הנשענת על התאוריה הלקאניאנית של שלושת המרחבים: הממשי, המדומיין והסימבולי. היא מגדירה את המציאות כשדה התנגשות בין תפיסות מקום שונות ומיישמת תיאוריה זו לניתוח תופעות חברתיות ותרבותיות כגון טרור, קולוניאליזם, זהות מזרחית והמרחב החסר של קבוצות שוליים בישראל. בהמשך, היא בוחנת את הפנומנולוגיה של האמונה בזיקה לאימהות תוך דיאלוג עם ז'וליה קריסטבה, מנתחת מבנים דתיים תוך שרטוט הרצף שבין החסידות לבין ראשוני הציונות – ומציעה קריאה מחודשת בתולדות המיסטיקה היהודית דרך מקרה הבוחן של חסידות חב"ד, המדגימה תהליך הדרגתי של האצלת קדושה מהמופשט אל המקום.

פובליציסטיקה, ביקורת אמנות ומזרחיות

עריכה

מאז שנות התשעים פדיה כותבת מאמרים פובליציסטיים ומאמרים העוסקים במזרחיות, ביקורת חברה ואמנות בכתבי עת ובעיתונות היומית.

במאמר "העיר כטקסט והשוליים כקול - ההדרה מן הספר והניתוב אל הספר"[31] היא חוקרת את הפן המוזיקלי כמראה למזרחים ולאשכנזים בישראל. היא מתארת את הדיאלקטיקה בין הפריפריה בה נשמרים הזיכרון והקול האמיתי, לבין המרכז, אליו נוהרים הזמרים ומאבדים את קולם האמיתי בשל רצונם להתקבל על ידי הזרם המרכזי של המוזיקה. מאמריה הראשונים על שירה היו סוג של מניפסטים בנושא השירה המזרחית או המוזיקה המזרחית, למשל במאמר "הקול הגולה" בעיתון הארץ[35] תיארה את השיבה אל הזיכרון המודחק, אצל אשכנזים ואצל מזרחים שהם דור שלישי לעולים לישראל, כפי שהיא באה לידי ביטוי במוזיקה.

במאמרה "ההיסטוריה בוכה"[36] העוסק בתודעה המזרחית, היא טוענת שמושג ה"בכיינות" המתייג את המזרחי, כלומר מטרתו להשתיק את הבכי המהותי והאמיתי, אלא שייתכן כי זוהי מטרתו מלכתחילה. פדיה בוחנת ומפרקת את מרכיבי הביקורת על ה"בכיינות" של המזרחי לשני נושאים - האחד הוא המטפורה של הבכי כאופן של תיוג סטריאוטיפי והפנומנולוגיה של הבכי במסגרת הדיסציפלינה של העצמי ורגשות במערב ובמזרח. הנושא המרכזי השני הוא בדיקה מחודשת את מושג ההיסטוריה של המזרח ושל יהדות ארצות האסלאם. כמו כן היא בודקת זאת בזיקה להאשמת היהודי כבכיין וכבעל היסטוריה של דמעות (היסטוריה לקרימוסה).

במאמרה "גלות הלב ואובדן הקול"[37] פדיה דוחה את התפיסה השלילית של הגלות ורואה בה עושר שצריך לשאוב ממנו.

ב–2006 פרסמה בעיתון "הארץ" מאמר בשם "הגיע הזמן לומר 'אני' אחרת בשירה העברית".[38] פדיה הציעה לעזוב את ראיית האני האוניברסלי (האשכנזי והמערבי) מבית מדרשו של נתן זך וחבורתו כטריטוריה היחידה שבה מתחוללת שירה עברית "איכותית". פדיה ערכה הבחנה בין שירה רזה לשירה שמנה ושופעת. במאמר הזה אפיינה את השירה המזרחית כשירה שמחפשת את האנחנו, בהקשר המשפחתי והקהילתי ומתבטאת באמצעים פיגורטיביים ולא קונצפטואליים. פדיה ניסתה לשבור את ההבחנה בין שירה אוניברסלית לשירה האתנית. המאמר זכה לתהודה רבה.[39]

פדיה כתבה מאמרים שונים על אמנות, שמרביתם עסקו באמנות המזרחית, בהם עשתה ניסיון להמשיג ולתת שפה ומקום לאמנות המזרחית בשדה הכללי של האמנות הישראלית ולנסות למקם אותה בשדה הרחב יותר של האמנות היהודית.[40]

פדיה כתבה מאמרים שעסקו במתח שבין אמנות מזרחית לאמנות פלסטינית. במאמרה "שרטת הזהות: אמנות מזרחית – כרוניקה ופרובלמטיקה" טוענת פדיה שלפעמים זהות היא סוג של פצע.[41]

השתתפה בסרטים התיעודיים: "אבן השתייה" בבימויה של טלי אוחיון, "נוזלי חיים" בבימויו של פיני שץ, "שפת אם" (כל הטרילוגיה) בבימויה של נורית אביב"מלאך מקומי" בבימויו של אודי אלוני, "ביאליק - מלך היהודים" בבימויו של יאיר קדר ו"שיר ידידות – ר' דוד בוזגלו" בבימויו של רפאל בלולו.

יצירתה האומנותית

עריכה

מוזיקה

עריכה

בשנת 2003 הקימה פדיה את אנסמבל היונה להחייאת מוזיקה מיסטית וליטורגית מהמזרח ואף ניהלה אותו. האנסמבל הפסיק את פעילותו ב-2010. הייתה מהיוזמים והמפיקים של המופע "יהודה הלוי פינת אבן גבירול" שהתקיים בכ"ט בנובמבר 2004 בהיכל התרבות, תל אביב. יזמה וניהלה מוזיקלית את הפקת האלבום "נג'ארה" ב־2013 ובו פיוטים נוסח מקובלי בגדד, ברוח טורקית סוּפית לפי טקסטים של הפייטן בן המאה ה-16 ר' ישראל נג'ארה. שיתפה פעולה בפרויקטים שונים עם המוזיקאים דיקלה, אביב גדג' וברי סחרוף. פדיה יזמה את המופע "שיבת ציון: געגועים לישראל של מעלה" שהועלה בפסטיבל הולגאב ה-8, 2017. המופע התבסס על ספרה של פדיה: 'מוקדמים ומאוחרים' (2015). מופע "הגולם: יצירה מוזיקלית לפואמה עכשווית" שהועלה בפסטיבל העוד הבינלאומי בירושלים, 2021 אף הוא היה ביוזמתה. פדיה ערכה את הספר "הפיוט כצוהר תרבותי", שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2013.

ספרי שירה ופרסים

עריכה

השופטים שהעניקו לפדיה את פרס נשיא המדינה על ספרי השירה שלה כתבו בין היתר: 'מופת של כתיבה לירית… בלשון רב קולית ומרובדת היא פורצת דרך חדשה בשירה העברית'. אחדים משיריה אף זכו להלחנה על ידי מלחינים שונים.

פעילות ציבורית

עריכה

פדיה יזמה את פרויקט "זמן יהודי מלא",[42] אנציקלופדיה מקוונת של יהודי ארצות האסלאם.

בשנים 2007–2011 כיהנה כיו"ר עמותת "רשימו" לסביבה רוחנית חומרית ויו"ר עמותת 'חזון פתיה', לשיקום נפגעות נפש דרך אומנויות, שהקימו סבה ואימה. הייתה פעילה בעמותת "עמך" לניצולי שואה ויועצת לפרויקט הביאנלה בחיפה.

ב-2013 התמודדה בבחירות למועצת העיר באר שבע, ברשימת מרץ כח לתושבים בעירייה בראשות יהודה אלוש.

בשנים 2013–2014 הייתה פדיה שותפה להקמת המרכז למצוינות Icore: "דעת המקום", פרי שיתוף פעולה של אוניברסיטת בן-גוריון והאוניברסיטה העברית. במסגרתו היא אחראית על שני פרויקטים מוזיקליים: 'זהות יהודית, מקום והנעדר' – מוזיקה חסידית מפולין, 'דרומית מזרחית' – חזנות בדרום הארץ.

ביולי 2014 יזמה את אירוע המוזיקה "מוזיקה מדברת שלום", שהתקיים בבאר שבע. הפרויקט קרא להידברות בין ישראלים לפלסטינים ובין ישראלים לבין עצמם. חברו לה קואליציית “לבי במזרח” עם פרופ’ אבנר פיינגלרנט והמוזיקאי דויד פרץ.

במהלך מבצע צוק איתן פדיה יזמה את פרויקט "תיקון גבול", שהפך ל"תנועה הרוחנית לשלום", תוך ניסיון ליצור סולידריות בין קבוצות שונות בחברה הישראלית.

בנוסף, פדיה חברה בפורום הרמס הבינלאומי (בשילוב עם בית הספר לדתות "אליה") לקידום שלום בעולם הנפגש מדי שנה במרקש. הפורום עוסק בעיבוד מסרים תאולוגיים לשפה רוחנית ואוניברסלית של סובלנות והכלה.

ספריהּ

עריכה

ספרי מחקר

עריכה

ספרי פרוזה

עריכה
  • בעין החתול, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2008.
  • חותמות, הוצאת ידיעות ספרים, 2014.
  • אי M, הוצאת ידיעות ספרים, 2019.

ספרי שירה

עריכה
  • מתיבה סתומה, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1996.
  • מוצא הנפש, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2002.
  • דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.
  • מוקדמים ומאוחרים, הוצאת גמא, 2015.
  • הוא גן עדן ברוורס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016.
  • הודו: שירי מסע והשתוות, הוצאת פרדס, 2022.

אחדים משיריה זכו להלחנה.

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: חביבה פדיה

ממאמריה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^   אור קשתי, המועצה להשכלה גבוהה הכירה בלימודי יהדות ספרד והמזרח כתחום אקדמי עצמאי, באתר הארץ, 22 בפברואר 2022.
  2. ^ הזוכה בפרס ע"ש גרשם שלום בתחום חקר הקבלה לשנת 2018, המוענק מטעם האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים – פרופ' חביבה פְּדָיָה, באתר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, 17 באוגוסט 2017
  3. ^ "משבר באלוהות ותיקונו התיאורגי בקבלת ר' יצחק סגי נהור" הוא נושאו של הדוקטורט שכתבה בהדרכת פרופ' משה אידל (1990). העבודה היוותה בסיס לספר שיצא לאור בשנת 2001.
  4. ^ "פגם ותיקון של האלוהות בקבלת ר' יצחק סגי-נהור", בתוך: יוסף דן (עורך), דברי הכנס הבינלאומי השני לתולדות המיסטיקה היהודית — ראשית המיסטיקה היהודית באירופה [=מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, ו], תשמ"ז, עמ' 285-157.
  5. ^ 1 2 השם והמקדש במשנת ר' יצחק סגי-נהור ותלמידיו, ירושלים: מאגנס 2000.
  6. ^ שלום, גרשם,"רעיון הגאולה בקבלה", בתוך: דברים בגו, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1976, עמ' 191 - 216.
  7. ^ ליבס, יהודה. "המשיח של הזוהר: לדמותו המשיחית של ר' שמעון בר יוחאי", בתוך: הרעיון המשיחי בישראל ירושלים: הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשמב, עמ' 236-87.
  8. ^ המראה והדיבור – טבעה של חוויית ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג'לס: כרוב 2002.
  9. ^ קבלה: היבטים חדשים, ירושלים, הוצאת שוקן, תשנ"ג 1993, פרק רביעי.
  10. ^ תפישה זו פורסמה לראשונה במאמרים: 1. "ראיה, נפילה, שירה — השתוקקות ראיית האל והיסוד הרוחי במסתורין היהודי הקדום", אסופות 9, תשנ"ה, עמ' רל"ז-רע"ז. 2. "'אחוזים בדיבור' — לבירורו של הדפוס הנבואי המתפעל אצל ראשוני המקובלים", תרביץ ס"ה, ג, תשנ"ו, עמ' 565–636. ואחר-כך בספר המראה והדיבור – טבעה של חוויית ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג'לס: כרוב 2002.
  11. ^ הרמב"ן - התעלות: זמן מחזורי וטקסט קדוש, תל אביב: עם עובד 2003.
  12. ^ "החוויה המיסטית והעולם הדתי בחסידות", דעת 55, תשס"ה, עמ' 108-73.
  13. ^ 'Fathers and Sons: The Mirror Community and the Image Community', Rosenzweig Yearbook, 6 (2011), pp. 137-190.
  14. ^ "'והשתא אמא לית לן': קווים לגניאולוגיה של השכינה והאם; נספח: בני בבל ובני ארץ ישראל", בתוך:Bentsi Cohen (ed.), As a Perennial Spring: a Festschrift Honoring Rabbi Dr. Norman Lamm, New York 2013, עמ' 151-87.
  15. ^ 'The Great Mother: The Struggle between Nahmanides and the Zohar Circle', in: Silvia Planas Marcé (Coordinació), Temps i espais de la Girona jueva; actes del Simposi Internacional celebrat a Girona 23, 24 i 25 de març de 2009, Girona 2011, pp. 311-328.
  16. ^ "האלף השישי – מילינריזם ומשיחיות בספר הזוהר", דעת 72, תשע"ב, עמ' 98-51.
  17. ^ 'The Great Mother: The Struggle between Nahmanides and the Zohar Circle', in: Silvia Planas Marcé (Coordinació), Temps i espais de la Girona jueva; actes del Simposi Internacional celebrat a Girona 23, 24 i 25 de març de 2009, Girona 2011, pp. 311-328
  18. ^ פדיה, חביבה, "זמן מעגלי וזמן קווי: האם הגדולה והאם הקטנה, השכינה; בין חוג הרמב"ן לחוג הזוהר", בתוך: אביהו זכאי, פול מנדס פלור, זאב גריס (עורכים): "שדמות ורוח - מחוות הוקרה וידידות לאברהם שפירא", הוצאת כרמל, ירושלים 2015, עמ' 322 – 337.
  19. ^ "'והשתא אמא לית לן': קווים לגניאולוגיה של השכינה והאם; נספח: בני בבל ובני ארץ ישראל", בתוך: Bentsi Cohen (ed.), As a Perennial Spring: a Festschrift Honoring Rabbi Dr. Norman Lamm, New York 2013, עמ' 87–151. (עמ' 126)
  20. ^ זאת לעומת הסברה הרווחת מצד המשכילים ורבים מיורשיהם במחקר העכשווי, לפיה ההשכלה היא הביטוי המודרני ליהדות, בעוד שהחסידות היא ביטוי לא מודרני ולא מפותח.רפאל מאהלר, דברי ימי ישראל - דורות אחרונים, ספריית הפועלים, תשכ"א - 1961, כרך II ספר שני עמ' 118. Marcin Wodzinski, Haskalah and Hasidism in the Kingdom of Poland, A History of Conflict, The Littman Library of Jewish Civilization, 2009
  21. ^ "להתפתחותו של הדגם הדתי-כלכלי-חברתי בראשית החסידות: הפדיון, החבורה והעלייה לרגל", בתוך: מנחם בן ששון (עורך), דת וכלכלה: יחסי גומלין, ירושלים: מרכז שז"ר תשנ"ה, עמ' 311–373. (עמ' 327)
  22. ^ בתחום תפיסת האני הקיומי ופעילותו המיסטית: "החוויה המיסטית והעולם הדתי בחסידות", דעת 55, תשס"ה, עמ' 73–108. עמ' 96–97. בנוגע ליחס אל ה"המון" במובן שלילי וחיובי: "להתפתחותו של הדגם הדתי-כלכלי-חברתי בראשית החסידות: הפדיון, החבורה והעלייה לרגל", בתוך: מנחם בן ששון (עורך), דת וכלכלה: יחסי גומלין, ירושלים: מרכז שז"ר תשנ"ה, עמ' 311–373. עמ' 319–321. דוד סורוצקין, יסודותיה של החילוניות היהודית, תיאוריה וביקורת 42, אביב 2014, עמ' 293–312. עמ' 308.
  23. ^ על רקע זה, דנה באקסטזות שלו של עליית הנשמה וראיית חזיונות, זאת בהתאם לשיטתה שלפיה מיסטיקה של יש קשורה לראיית תמונות. ראו חיבורה המראה והדיבור – טבעה של חוויית ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג'לס: כרוב 2002, פרק א' – עמ' 2-10; פרק ד' – "ראיה נפילה שירה", עמ' 36-79.
  24. ^ "החוויה המיסטית והעולם הדתי בחסידות", דעת 55, תשס"ה, עמ' 73–108. עמ' 81, 101-103
  25. ^ "איגרת הקודש לבעש"ט: נוסח הטקסט ותמונת העולם — משיחיות, התגלות, אקסטזה ושבתאות", ציון ע, תשס"ה, עמ' 354-311.
  26. ^ Trauma, Crisis and Repair in Nachman of Braslav”, in: L. Fine, E Fishbane and O. Rose (eds.), Jewish Mysticism and the Spiritual Life: Classical Texts, Contemporary Reflections, Jewish Lights Publishing, Woodstock 2010.
  27. ^ "קפקא: הטירה וההיכלות – תוקף ומשמעות בראי המיסטיקה היהודית", בתוך: זיוה שמיר, יוחאי עתריה, חיים נגיד (עורכים), קפקא - פרספקטיבות חדשות: עיוני מחקר, תל אביב: ספרא, 2013, 346-392.
  28. ^ מרחב ומקום – מסה על הלא מודע התאולוגי פוליטי, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד - קו אדום כהה 2011. שער רביעי, פרק 2: " אופי תמורות הענק של החסידות" (עמ' 250-251).
  29. ^ פדיה, הליכה מעבר לטראומה.
  30. ^ "הליכה וטקסי גלות: ריטואלים של גירוש והבניית העצמי במרחבי אירופה וארץ ישראל", בתוך: חביבה פדיה ואפרים מאיר (עורכים), ספר רבקה — יהדות: סוגיות, פנים, קטעים, זהויות, באר-שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב 2007, עמ' 147-73.
  31. ^ 1 2 "העיר כטקסט והשוליים כקול - ההדרה מן הספר והניתוב אל הספר", בתוך: תמר גרוס, זאב דגני, ישראל כ"ץ (עורכים), אי-כאן: שפה זהות מקום, הקיבוץ המאוחד 2008, עמ' 167-128.
  32. ^ 'The Wandering Messiah and the Wandering Jew: Judaism and Christianity as a Two-Headed Structure and the Myth of his Feet and Shoes', in: Gesine Palmer und Thomas Brose (eds.), Religion und Politik; das Messianische in Theologien, Religionswissenschaften und Philosophien des zwanzigsten Jahrhunderts, Tübingen 2013, pp. 73-103
  33. ^ אידל, משה, "על תולדות מושג הצמצום בקבלה ובמחקר", בתוך: "מחקרי ירושלים במחשבת ישראל", כרך י', תשנ"ב, עמ' 60; "מקומו של הסמל בהגותו של גרשם שלום", "מדעי היהדות" 38 (תשנח) 43-72; זרזים חתרניים : "גנוסטיות ומשיחיות בהשקפת שלום על המיסטיקה היהודית", "זמנים" 61 (1998) 64-76.
  34. ^ "הליכה וטקסי גלות: ריטואלים של גירוש והבניית העצמי במרחבי אירופה וארץ ישראל", בתוך: חביבה פדיה ואפרים מאיר (עורכים), ספר רבקה — יהדות: סוגיות, פנים, קטעים, זהויות, באר-שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב 2007, עמ' 147-73.
  35. ^ הקול הגולה, באתר הארץ, 26 בספטמבר 2004 המאמר פורסם גם בכתב העת אפיריון 99, תשס"ז, עמ' 16-10.
  36. ^ ההיסטוריה הבוכה: הדיסציפלינה של ה"עצמי" והבניית ההיסטוריוגרפיה היהודית, בתוך (קציעה עלון, עורכת) המזרח כותב את עצמו, הוצאת גמא 2015, עמ' 25 – 126.
  37. ^ "גלות הלב ואובדן הקול: אגירה והגירה - דרשה הגותית על התפילה בדורנו", מסכת ז, תשס"ח, עמ' 97-79.
  38. ^ "הגיע הזמן לומר 'אני' אחרת בשירה העברית", פורסם בשני המשכים ב'מוסף ספרים' של עיתון 'הארץ' (גל' 688, 2 במאי 2006 וגל' 689, 10 במאי 2006, עמ' 12–13)
  39. ^ *עמוס לויתן. "עכשיו", נכון לעכשיו. עתון 77, גל' 311 (סיון תשס"ו, יוני 2006), עמ' 32–34.
    • גבריאל מוקד. השירה העברית מעולם לא הייתה מנותקת מהמקום. הארץ, מוסף ספרים, גל' (24 במאי 2006).
    • סיגל נאור פרלמן. השירה שאני מבקשת. הארץ, מוסף ספרים, גל' (24 במאי 2006).
    • חוה פנחס-כהן. תחילת מסע הניסוח של פני הדור בשירה. הארץ, מוסף ספרים, גל' (24 במאי 2006).
  40. ^ "ההופעה וההתגלות", בתוך: מרית בן ישראל (עורכת), קולה של המלה, הזירה הבין-תחומית, תל אביב: בבל, 2003; קטלוג התערוכה של שלמה ברוש, 2009.; "מולדת החיים היא הילדות" – קטלוג התערוכה של אמיר נווה, 2010; "תכולת בית", קטלוג הבינאלה הים-תיכונית של חיפה, 2010, עמ' 14–21. פדיה, חביבה; פדיה, חביבה, "איציק בדש, הכהן בשם האם", בתוך: "זאלה", מוזיאון פתח תקווה לאמנות, 2010, עמ' 27-39.
  41. ^ פדיה, חביבה, '"שרטת הזהות: אמנות מזרחית – כרוניקה ופרובלמטיקה", בתוך: קציעה עלון ושולה קשת (עורכות ואוצרות), שוברות קירות: אמניות מזרחיות עכשוויות בישראל, תל אביב: אחותי תשע"ד, עמ' 61 -108
  42. ^ הני זובידה, קול קורא לפרויקט האנציקלופדיה המקוונת של הזמן היהודי המלא בעת החדשה, 31 באוקטובר 2010
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חביבה_פדיה&oldid=41025001"