ויקיפדיה

חביבה פדיה

משוררת וסופרת ישראלית, חוקרת תרבות ויהדות
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
שכתוב

חביבה פְּדָיָה (נולדה ב-5 בדצמבר 1957) היא משוררת וסופרת ישראלית, חוקרת תרבות ויהדות, קבלה וחסידות. פרופסור מן המניין במחלקה להיסטוריה של עם ישראל, ראש מרכז אלישר לחקר תרבות יהדות ספרד והמזרח באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מופקדת קרן מתנאל בקמפוס וחברת המועצה להשכלה גבוהה. יו"ר הוועדה לקידום מדעי הרוח בישראל מטעם מל"ג-ות"ת. מייסדת מכון רשימו ובית מדרש פתיחתא. חוקרת עמיתה במרכז מצוינות "דעת המקום" – המרכז לחקר תרבויות מקום בעולם היהודי בעידן המודרני.

חביבה פדיה
לידה 5 בדצמבר 1957 (בת 65)
ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
havivapedaya.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיהעריכה

נולדה בשם חביבה עובדיה בשנת 1957 וגדלה בשכונת מקור ברוך בירושלים, בתם של שמחה ואליהו עובדיה. מצד אמה, היא נינתו של המקובל הרב יהודה פתיה, ונכדתו של המקובל חכם שאול פתיה. מילדות למדה קבלה ופיענוח חלומות מפי סבה, חכם שאול פתיה. לאחר פטירת סבה הוסיפה לכבודו את השם פְּדָיָה, ולאחר מכן אימצה שם זה כשם משפחתה.

אקדמיהעריכה

פדיה למדה קבלה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים (1991). למדה במסלול ישיר לדוקטורט בחוג למחשבת ישראל במסגרת האוניברסיטה העברית. נושא עבודת הדוקטור שלה הוא "משבר באלוהות ותיקונו התיאורגי בקבלת ר' יצחק סגי נהור" בהדרכת פרופ' משה אידל (1990). העבודה היוותה בסיס לספר שיצא לאור בשנת 2001.

פדיה התקבלה כמרצה במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בן-גוריון ב-1987, ב-1995 התמנתה למרצה בכירה במחלקה למחשבת ישראל, וב-1998 עברה למחלקה להיסטוריה של עם ישראל. ב-2002 התמנתה לפרופסור מן המניין במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון. משנת 2013 פדיה היא ראש תוכנית זוהר-מתנאל מייסודה של קרן מתנאל באוניברסיטת בן-גוריון.

פרופ' פדיה התמנתה ב-2009 לראש מרכז אליישר לחקר יהדות ספרד והפזורה באוניברסיטת בן-גוריון, תפקיד בו היא מכהנת (2021). מלמדת במכללת אחוה, ושימשה מרצה אורחת בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, בחוג לקולנוע במכללה האקדמית ספיר ובמכללת שנקר.

עמדה בראש בית ספר הליקון לשירה (2015-2014) ושימשה יועצת אקדמית של מכללת עלמא בה לימדה (2015-2014).

פרופ' פדיה הייתה חברת מועצת מרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון (2007-2006), שימשה כעמיתה בכירה במכון ון ליר (2015-2006), במסגרתו עמדה בראש שתי קבוצות מחקר (הפיוט, והמזרח כותב את עצמו). חברת ועדת ההיגוי של פסטיבל כיסופים (2015-2014).

בשנת 2016 התמנתה לחברת המועצה להשכלה גבוהה, ובשנת 2020 התמנתה ליו"ר הוועדה לקידום מדעי הרוח בישראל מטעם מל"ג-ות"ת.

היא זוכת הפרס לחקר הקבלה ע"ש גרשם שלום לשנת 2018, המוענק מטעם האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. [1]

הוראהעריכה

פרופ' פדיה לימדה ומלמדת במוסדות רבים, מהם: בית מדרש 'קולות' למנהיגות חינוכית; מכון מנדל למנהיגות חינוכית; המכון הישראלי לדמוקרטיה; בית מדרש 'במדבר', ירוחם; בית מדרש וקומונה עירונית 'בית ישראל' ירושלים; ישיבת הסדר 'מעלה הגלבוע'; סניף מכללת 'שובה' בירושלים; "ממזרח שמש"; ישיבת עתניאל; ישיבת תקוע; מכללת מוסררה; מכללת עלמא, תל אביב; ישיבת 'שיח יצחק', גבעת הדגן אפרת ובית ליבא, נווה צדק תל אביב.

מכון רשימו ובית מדרש פתיחתאעריכה

בשנת 2007 הקימה פדיה את מכון רשימו: סביבה רוחנית וחומרית, ובשנת 2017 ייסדה את בית מדרש פתיחתא המקדמים ערכי רוח ותרבות. מוסדות אלו מנוהלים כיום על ידי תלמידיהּ אברהם רבינוביץ', וחוקר האדמו"ר מפיאסצנ'ה, שלום (מתן) שלום. עם זאת פדיה נותרה פעילה בהוראה, הרצאות ותוכן[2].

במסגרת זו פדיה גיבשה את קבוצת הסמינר הים תיכוני[3], לימדה קורסים שונים וביניהם שיטת תרגול מקורית שפיתחה בשם 'העצמי והאינסופי'[4], ועומדת בראש מכון 'ממשקים בין קבלה ופסיכואנליזה' להקניית גישתה בתחומים אלו[5].

בתקופת הקורונה החל בית המדרש לתפקד באופן וירטואלי. במסגרת זו מלמדת פדיה שיעורי הכנה לפרשת השבוע[6], ומשתתפת כנציגת בית המדרש בערבי עיון הנערכים לזכר חוקרים וחוקרות, אנשי ונשות תורה ורוח[7], אירועי השקת ספרים[8], וערבי הכנה לחגים המשלבים הרצאות ומוזיקה[9].

משפחהעריכה

פדיה היא נינתו של המקובל רבי יהודה פתיה. אמה שמחה עובדיה-פתיה הייתה נכדתו של הרב ובתו של המקובל חכם שאול פתיה, שהיה בעל חנות ספרים קטנה מול שוק מחנה יהודה. אביה עלה מעיראק ואמה נולדה בישראל. סבה, שאול פתיה, הקים בשנת 1975 ביחד עם אמה את מפעל "חזון פתיה" לשיקום תעסוקתי של חולי נפש, שהיה מחלוצי השיקום התעסוקתי בישראל[10].

נשואה לחוקר ד"ר דוד סורוצקין, היסטוריון ומבקר של הדת והחילון ופוליטיקת הזהויות בישראל, ולהם בת. מתגוררת בבאר שבע.

פרסי שירהעריכה

מחקריםעריכה

ראשית הקבלה בפרובאנס במאה ה-12עריכה

פדיה עסקה במחקריה הראשונים בראשית הקבלה בפרובאנס ובחוג הרמב"ן ותלמידיו בספרד במאה ה-12. פדיה טוענת כי עוד לפני חוג הזוהר היה משבר של אלוהות אצל ר' יצחק סגי נהור במאה ה-12.[11][12] המשבר מתואר בשתי מערכות סמלים בולטות: האחת, חוסר השלמות של השם המפורש; השנייה, חורבן המקדש שמדומה לחורבן פנימי או לחורבן בספירות. עד למחקרה נהגו לייחס את המשבר לשלבים מאוחרים יותר בקבלה, למשל גרשם שלום ייחס אותו למאה ה-16.[13] יהודה ליבס הקדים את הדיון במשיחיות לספרות הזוהר.[14] באמצעות מחקר על פגם ותיקון בקבלת ר' יצחק סגי נהור פדיה מקדימה מאוד את התפישה של המקובל כמתקן ומשפיע, המופיע כך מיד עם ראשית הקבלה בפרובנס.

הפנומנולוגיה של הקבלה והאקסטזהעריכה

פדיה עוסקת רבות בפנומנולוגיה של הקבלה, איתם התחילה את מחקריה בתחום האקסטזה.[15] בתחום זה היא הציעה כיוון שונה מכיוון המחקר של אידל. משה אידל סבור שבשיאה של החוויה המיסטית נמצאת ההתאחדות עם האל, וקיים מדרג היררכי שבשיאו יש חוויה של האין.[16] לעומת זאת, לדעתה של פדיה בטיפולוגיה המיסטית קיימים שני אופנים: 1. במיסטיקה של האין, אקסטזת האיון הכרוכה בהיטמעות באל; 2. במיסטיקה של היש, אקסטזת הישות, הכרוכה בראיית תמונה.[17] תפישה זו עוברת כחוט השני בכל מחקריה של פדיה.

מורים ותלמידים והיחס בין התורה שבכתב והתורה שבעל פהעריכה

פדיה במחקריה המוקדמים על ר' יצחק סגי נהור,[12] במחקריה על הרמב"ן,[18] ואחר-כך במחקריה על חסידות הבעש"ט ורבי נחמן מברסלב,[19] עוסקת במורים שסביבם חוג של תלמידים, מורים שלא תמיד כתבו, אלא מסרו את משנתם בעל פה, ובמתח שהתקיים בין מסירה בכתב לעל פה בחוגים הללו.[20]

הסימבולי והיחס בין הסימבולי לקונקרטיעריכה

בספרה "השם והמקדש" עוסקת פדיה ברעיון של ירושלים של מעלה, באפוקליפסה ובקבלה.

בשני ספריה על הרמב"ן ובספרה על יצחק סגי-נהור דנה פדיה בהרמנויטיקה, בארץ ישראל, בסימטריה, בהתאמה בין רובדי מציאות לבין רובדי פרשנות, וכיצד היחס בין הסימבולי לקונקרטי מתבטא בקטגוריות שמופעלות על הטקסט, ובקטגוריות של חיוב או שלילת הגלות.

התפישה המחזורית של הרמב"ןעריכה

לפי תורת השמיטות, הקוסמוס מתקיים במשך 6000 שנה וחרב באלף השביעי. הרמב"ן סובר כי בתורה הקדומה נוכחת ישות ספירתית שמקדימה את התורה שבידינו ונקראת בשם "התורה הקדומה". פדיה בודקת את הרצפים הליניאריים והמחזוריים של הזמן ההיסטורי והטקסט הקדוש.

פדיה, בסוף ספרה על הרמב"ן, טוענת כי מתחוללת טרנספורמציה אדירה בתפישת הזמן –יורדת מרכזיות תפישת הזמן כזמן מחזורי-מעגלי; לעומת הזוהר בו יש תפישה חדשה של הזמן היומיומי, זמן פרוגרסיבי ומיקוד רב יותר בזמן ההיסטורי כזמן של המשיחיות והתיקון. פדיה מקשרת תפישה זאת לתהליכים כלליים שהתרחשו באירופה, עליית העיר והאוריינות.

המתחים בן הרמב"ן לר' משה דה ליאוןעריכה

ספרה על הרמב"ן מסתיים בדיון על המתחים בין הרמב"ן למשה דה ליאון שנחשב לאחד ממחברי ספר הזוהר, שם היא מנסה להסביר את הסיבות לירידת משנתו של הרמב"ן משליטה הגמונית ועלייתו של הזוהר, שהפך תוך כמה מאות שנים לטקסט הקנוני של המיסטיקה היהודית. את הדיון הזה היא מפתחת בשרשרת מאמרים שנכתבו ונכתבים מאז.

השוואה בין חוג הרמב"ן לחוג הזוהרעריכה

פדיה פרסמה סדרת מחקרים בהם היא מקבילה בין חוג הרמב"ן לחוג הזוהר.[21] היא מאפיינת את השינוי שחל במיסטיקה היהודית באמצעות ברור אזורי הקונפליקט בין שני החוגים, ובאיתור הדיהם של החוגים השונים בספרות הזוהר ובכתבי תלמידי הרמב"ן. כך למשל במאמרה "האלף השישי"[22] היא דנה בעליית תפישת הזמן הפרוגרסיבית בספר הזוהר, בו היא גם עורכת בירור של כל המתחים בין חוג הרשב"א, תיקוני הזוהר ודומיו.

פדיה מפתחת את הדיון בקונפליקט בין חוג הרמב"ן ובין חוג הזוהר גם בזוהר על ספר איכה.[23] בו המתחים חזקים מאוד בשאלת הבל ועבודות התיקון ומהי המשכיות ההיסטוריה.

במאמרה על האם הגדולה[24] מראה פדיה את הקשר בין הזמן המחזורי-קוסמי של הרמב"ן לבין האם הגדולה. לקשר זה יש השלכות שונות גם לעניין דמותה של השכינה ולדחף המיסטי של האדם לשוב אל האם. כמו שהשאיפה של הקוסמוס היא להתבטל, כך כל התפישות המחזוריות קשורות ברמה הקונקרטית לזמן הקשור לפולחן האדמה. וברמה הסימבולית לספירת הבינה שמתוארת כאם הגדולה.

פדיה טוענת שבהמשך לעליית הזוהר מתרחשת לא רק השתחררות מהזמן הקוסמי הגדול, אלא גם עלייה של מימד יותר חזק של השכינה ואיתה גם עקרון הייחוד בין הספירות המופיע הרבה פעמים כמטפורה של זיווג.[25]

פדיה מעמידה את המיסטיקאי בעמדת התיקון שלו באחת משתי האופציות: כבן מול האם, התפישה המאפיינת את תיקוני הזוהר, או הצדיק כבן זוג מול השכינה (הזוהר). זו גם אחת הסיבות לכך שהיא רואה בספר תיקוני הזוהר, שהתחבר במאה ה-14, סינתזה בין הזוהר לבין הרמב"ן וכמה ממרכיבי הרמב"ן עולים בו מחדש.[26]

מחקרי החסידותעריכה

מחקרי החסידות של פדיה מרבים לעסוק במיסטיקה אקסטרוברטית ואינטרוברטית, נושא אותו פיתחה בספר "המראה והדיבור", בו היא משתמשת בכלים טיפולוגיים לתיאור המיסטיקה. קטגוריות דיון אלו קיימות בתרבות הכללית במחקריו של סטייס, והיא פיתחה את הדיון בהן בתוך היהדות תוך כדי שקידמה את הדיון הכללי בכך לשלבים חדשים. פדיה מתארת את הבעש"ט כמיסטיקאי אקסטרוברטי, ועל רקע זה, דנה באקסטזות שלו של עליית הנשמה וראיית חזיונות, זאת בהתאם לשיטתה שלפיה מיסטיקה של יש קשורה לראיית תמונות.[27]

אחד הטיעונים שמייחדים את פדיה היא שהחסידות היא אחת הצורות הבולטות ביותר של המודרניזם היהודי, זאת לעומת הסברה הרווחת מצד המשכילים ורבים מיורשיהם במחקר העכשווי, לפיה ההשכלה היא הביטוי המודרני ליהדות, בעוד שהחסידות היא ביטוי לא מודרני ולא מפותח.[28] פדיה סבורה שהחסידות היא מודרנית בכל מאפייניה: בתפישת ההמון, בהתרחבותו של הקודש כנגד החילון, בעליית המרכיב האקזיסטנציאליסטי ובגורמים רבים נוספים.[29]

הבעש"ט וחוגועריכה

רבים ממחקרי החסידות הראשונים של פדיה מוקדשים לבעש"ט, חוגו ותלמידיו, בהם היא דנה במיסטיקה של יש אקסטטית-שמאניסטית לבין מיסטיקה של אין.[30]

פדיה עסקה בבעש"ט ובחוגו ובתחום הזה הקדישה מאמרים לפנומנולוגיה של הבעש"ט. היא ערכה דיון מתודולוגי ב"איגרת הקודש" – איגרת עליית הנשמה של הבעש"ט, שם היא מציגה את הבעש"ט כעומד בין קו התפר של העולם המיסטי והחברתי כתופעה דתית-תרבותית-מודרנית ייחודית.[31]

התופעה החסידיתעריכה

חלק אחר של מחקרי החסידות של פדיה נוגעים לשאלות המבניות העקרוניות של התופעה החסידית. כך למשל היא בודקת את ההתאמה בין שלוש הקונפיגורציות המרכזיות של החסידות: חברה, דת וכלכלה[32] ומראה שהחברה החסידית עולה תוך כדי תמורה במבנה הקהילתי. פדיה רואה את עליית החסידות כצומת של מפגש בין האליטה החברתית לבין ההמונים; זו גם הסיבה שהיא רואה את החסידות כחברה מודרניסטית וגם את השילוב הקיים בין התהליכים הכלכליים, החברתיים והדתיים המתקיים בה. היא רואה את התמסדות החסידות כמעבר מהדגשים של החבורה אל הדגם של החצר. במחקרים אלה היא משתמשת במושג הקומוניטס של ויקטור טרנר ובהבחנה שעורך מקס ובר בין כריזמה לבין השגרה.[33]

רבי נחמן מברסלבעריכה

פדיה מרבה לעסוק בניתוח התאולוגיה והפואטיקה של רבי נחמן מברסלב ובזיקתו לבעש"ט.[34] היא עורכת השוואה בין רבי נחמן מברסלב לקפקא.[35] פדיה פותחת בהליכה אל הארמון בספרות ההיכלות וממשיכה במודל של הטירה אצל קפקא. היא משווה את רבי נחמן מברסלב לקפקא, כשקירות הטירה הפנימיים והחיצוניים הופכים להיות תודעתיים.

תפישת הזמן בחסידותעריכה

עיסוקה של פדיה בתפישת הזמן אותה הציגה במחקרי חוגי הזוהר והרמב"ן, ממשיך גם בחקר החסידות. היא מתייחסת למרכיב של תפישת עולם כללית ומדגישה את החשיבות של עליית האקסטזה והספיריטואליזציה החסידית לנוכח התהליכים המואצים של המהפכה התעשייתית, אותם ובר כינה בשם "הסרת הקסם מהעולם".[36] מבנים חדשים של קדושה שהביאה איתה החסידות מדגישים עוד יותר את הרגעי והעכשווי, שאף הוא כרוח המודרניזם.

הליכה שמעבר לטראומהעריכה

בספר "הליכה שמעבר לטראומה" פדיה בודקת את מבנה היסוד של הגלות ואת המוסד של "לעשות גלות" מנקודת המבט של הפרקטיקה של הגלות. היא מגדירה את הפרקטיקה של הגלות כהליכה.[37][38]

פדיה מבחינה בין ההליכה של הרוצח קין לבין ההליכה של הפליט והקורבן. היא בודקת דפוסים של ענישה חברתית וענישה עצמית, מראה את הדומיננטיות של גירוש הפושע מחוץ לעיר ביהדות של ימי הביניים, שם הוא נידון להליכה מחוץ למרחב העירוני, שהיה חזות הכול באותה תקופה.[39]

פדיה מבחינה בין acting out (הפגן) לבין working though (עיבוד הכאב). היא מעמידה את הריטואל כקטגוריה שמאפשרת מעבר הדרגתי מההפגן הקיצוני של הטראומה לכדי עיבודה. על רקע זה היא מאירה את טקסי הערות וההתגרשות של מקובלים בני דור שני ושלישי לגירוש ספרד ומעמידה אותם בהקשר הבין-דורי והקשר העברת הטראומה.

היא מבחינה בין ההליכה והענישה באירופה הנוצרית (אנגליה, צרפת וגרמניה), בהן פושעים ומומרים מוענשים בהליכה מחוץ לגבולות העיר; לבין עונשים בספרד הנוצרית, בה המיסטיקנים גזרו על עצמם הליכה מרצון.

בהמשך, פדיה מבחינה בין הוגים ויוצרים שרואים את ההליכה כפיזור וזריעה, לבין אלה שרואים את ההליכה כאיסוף. היא מקבילה בין אקט ההליכה לבין הפעולה של התודעה, בין ההליכה ברגליים לכתיבה בידיים. בפיזור ובאיסוף היא מאפיינת את הרמ"ק כאפוקליפסה, ומתייחסת לאר"י שמתאפיין בפרקטיקה של איסוף.

המודרניזם היהודיעריכה

פדיה מתארת את ההתאמות בין עליית העיר המודרנית לבין תחושת השיטוט וההמון, מבודלר ועד ולטר בנימין והמעבר מהעיר שממנו מגורשים החוצה, לבין העיר כמושג שכולא בתוכו (בהתכתבות עם תפיסת הכלא של פוקו) ועד המרחב שמתאדה.[40]

מושג הטראומה ביהדותעריכה

פדיה מסתכלת על ההיסטוריה היהודית כטראומה ועוסקת בתאולוגיה של המשבר. גרשום שלום סבר כי גירוש ספרד הוא אירוע טראומטי בתולדות היהדות, שגם השפיע על תפישת הצמצום של האר"י. משה אידל התקיף תפישה זו בכמה מקומות.[41] פדיה חוזרת לדיון זה וטוענת שגירוש ספרד הוא טראומה היסטורית מרכזית בדברי ימי היהדות.

פדיה היא הראשונה שמכניסה לחקר המאה ה-16 את הרעיונות של טראומה והעברה בין-דורית, שהיו מופעלים בחקר השואה. באמצעות כלים אלה היא מנתחת את המקובלים של המאה ה-16.[42]

בספרה "הליכה מעבר לטראומה" דנה פדיה ביהודי באירופה הנוצרית ובמוטיב היהודי הנודד - קיומו של הלך נצחי שחי לכל אורך ההיסטוריה.

פדיה מוסיפה לדיון ביהודי הנודד את ההקשר הכפול של ההליכה של קין ושל הבל, ההליכה של הרוצח והנרצח. היא מציגה את הדיאלוג הבין-דתי בין נוצרים ליהודים, כאשר הנוצרי מתאר את רוצח המשיח כקין ואילו היהודי מראה עצמו כהבל, כלומר הדיון המשיחי היהודי הוא הדיון שרואה את היהודי כצאצא של הבל ומראה את היצור המשיחי כקורבן או כרוצח, כתוצר הדדי של התרבות הנוצרית-יהודית.

מרחב ומקום: מסה על הלא-מודע התאולוגי-פוליטיעריכה

הספר מציע בדיקת עומק של דחפים, תמות וקונפיגורציות בתוך היהדות ומנסה להראות כיצד הם פועלים בתוך המרחב הישראלי המחולן לכאורה.

הספר מחולק לארבעה שערים:

בבסיס השער ראשון עומדת התזה שלפיה מקום נתפש בצורה שונה על ידי אנשים שונים. מקום עבור אדם הוא נגזרת של הצירוף בין שלושה מרחבים: הממשי, המדומיין והסימבולי. בכך יש יישום של מבנה מהתאוריה הלקאניאנית להקשרים חברתיים וגאוגרפיים. במרחב הרביעי המוצג בספר נחתכים הצירים של תפישות המקום והזהות - הוא המציאות, שהיא סוג של שדה התנגשות בין רבדים שונים על מקום.

בהתבסס על התאוריה הזו פדיה מנתחת התפרצויות טרוריסטיות, מבנים קולוניאליסטיים, את הגורמים לאביב העמים ואת המערב החילוני בעצמו כסוג של קולוניאליזם. התאוריה הזו מאפשרת לפדיה להסביר מרחבים חסרים כמו המרחב החסר של המזרחיות ובאופן כללי להסביר דיסוננס של מרחב ומקום של קבוצות שונות בתוך החברה הישראלית.

השער השני של הספר עוסק בפנומנולוגיה של האמונה בזיקה לאימהות ומשם מפתח את הדיון לשאלת הקשר בין מושג הקרדו בנצרות, תוך כדי דיאלוג עם עבודתה של ז'וליה קריסטבה.

כותרת השער השלישי היא "אבות ובנים". פדיה עורכת אפיון סוציולוגי-פנומנולוגי של הדת, זיקה בין אב לבן במבנים חברתיים ביהדות ומעמיד את המתח בין המוסד לבין הקומיוניטס, כאשר הנטייה היא לתאר את המיסטיקאים בתוך הדת כמבטאים את המבנה של הקומיוניטס והמבנה של בן האם, לעומת המבנה המוסדי שמייצג בן האב. פדיה עורכת דיאלוג עם כתביהם של ויקטור טרנר, קלוד לוי שטראוס, מקס ובר ואחרים.

על בסיס תאוריה זו היא מתארת כצורה של קומיונטס את החסידות ואת ראשוני החלוצים הציוניים שנמצאים ברצף של הבן המורד באב בתוקף היותו בן האם.

בשער הרביעי פדיה עורכת דיון בתפישות שונות במיסטיקה היהודית: תפישות תאורטיות במחקר של גרשום שלום, תפישות בתיאוסופיה היהודית בזיקה למיסטיקה ותפישות של המיסטיקאים עצמם. פדיה מתמקדת כמקרה בוחן בתפישה של חב"ד ומדגימה את האופן שבו צילו הגדול של הזמן מטיל על המקום, כתהליך הדרגתי שבו עקרון האימננציה הופך בהדרגה ליצוגה של האדמה את האל.

יצירתה הספרותיתעריכה

ספרי פרוזהעריכה

בעין החתול

אסופת סיפורים על דמויות עירוניות המשולבים בחקירת החתול כנווד בתוך המרחב האורבני.

חותמות

אסופת סיפורים המושפעים מאוד מאגדות עם. הם נעים מהיבטים ריאליים להיבטים אלגוריים ופנטסטיים. רובם נוגעים בשאלות של הקיום הנשי: ילדה-נערה-אשה בתוך זוגיות, כשכל החתכים של חיי המשפחה מופיעים שוב ושוב, כשדמות משנית בסיפור אחד, היא ראשית בסיפור אחר. מעין קליידוסקופ שמקיף גיבורה אחת. ב"חותמות", בדומה לספרה הקודם, "בעין החתול", היבטים קבליים נכנסו לתוך הנראטיב ולתוך המבנה הספרותי.

אי M

ספר פרוזה הגותית, בו הגיבורה הראשית, אלינור נוסעת לאי בים הדרומי לצורך מחקר גנטי אנתרופולוגי לאחר שחוותה מספר משברים. מסע זה מתברר כמסע אל עצמה ואל חייה[43][44]

ביקורות

נטע הלפרין, ישראל היום:[45]

הסיפורים ב"חותמות" (הוצאת ידיעות ספרים) שולחים את הקורא בכל פעם לעולמות שונים - סיפור אהבה בין שני רובוטים; קינת אישה לאהובה־אויבה; דו־שיח בין מלאך ושטן הדנים בגורלם של זוג אוהבים - אך כל סיפור מערבב בדרכו בין היום־יומי והטרנסצנדנטי, בין שירה ופרוזה, ומשבץ בתוכו שברי משלים, אגדות והדים מהחסידות, מהקבלה, מהגמרא ומסיפורי אלף לילה ולילה.

אמרי סדן, ישראל היום:[46]

קריאתה של יצירה זו, שבה נשזרו יחד ריאליזם קיצוני שמובע דרך עיני החיה לצד תפיסת עולם המבוססת על תורת הסוד היהודית, לא הייתה חוויה של קריאת פרוזה קלאסית. אלא שהעוגנים המציאותיים, הבאים לידי ביטוי גם בכריכת הספר – צילום של שוק בבאר שבע – אפשרו לקורא לצעוד עם פדיה גם כשהיא חשפה לפניו את מבטה הייחודי, הפנימי והעמוק על חיי היומיום.

ב"חותמות" מיטשטשים ההבדלים בין שני הקטבים שעליהם נעה יצירתה של פדיה – הריאליזם והמיסטיקה. בחלק מהסיפורים מוזכרים מקומות ממשיים: שוק מחנה יהודה בירושלים, רמת גן, בגדד, פאבים, מוסדות השכלה ישראליים והנגב. אולם מוצקותם מיטשטשת ונעלמת בתוך הרצף הסיפורי שבו מתערבבים פשט, דרש, רמז וסוד.

"חותמות" אינו ספר קל לקריאה. צריך לגשת אליו בהלך הרוח הנכון, בסבלנות ובפתיחות. מי שיבחר להיכנס לתוך עולמה העשיר של פדיה ימצא, לצד ההיחשפות לעולם הפרוזה הייחודי שבנתה, גם משפטים יפהפיים בעלי ערך פסוקי ופתגמי, פניני חוכמה של אחת היוצרות המעניינות ביותר בישראל כיום. בחלקם ניתן למצוא תובנות מרתקות על הקשר בין היצירה, היוצרת, יוצר העולם והחיים עצמם.

ספרי שירהעריכה

בנימוקי השופטים לפרס נשיא המדינה נכתב:

'מופת של כתיבה לירית… בלשון רב קולית ומרובדת היא פורצת דרך חדשה בשירה העברית'.

שיריה הולחנו על ידי ברי סחרוף, שי צברי, דוד מנחם, אסתי קינן עופרי, מירב הלינגר, מורין נהדר וא"ב דן.

מתיבה סתומה

מצטיין בשירה סימבולית. חלק משירי הספר הולחנו ובוצעו ובהם השיר "הלוחש במכוניות", הולחן על ידי ברי סחרוף ופורסם במסגרת הדיסק "אתה נמצא כאן".

מוצא הנפש

השירים ב"מוצא הנפש" רוויים בתמה של הזהב המטפיזי, ובדגמים של החוויה המיסטית עם איתגור השפה הטמון בה.

חמוטל בר-יוסף, הארץ:[47]

ספר שיריה של חביבה פדיה "מוצא הנפש" הוא אחד הגילויים העזים, המרוכזים והאותנטיים ביותר של החוויה המיסטית בספרות הישראלית העכשווית.

דיו אדם

הספר מתאפיין באינטגרציה או פיצול בין המטפיזי לבין הקונקרטי או הפוליטי. יש בו שירה מטפיזית כמו בשני הספרים הקודמים, אבל יש בו גם שירת מחאה פוליטית חזקה.

מתוך הספר "דיו אדם" הולחן השיר "המלך" על ידי שי צברי.

מוקדמים ומאוחרים

שירים שנכתבו ב-4–2013.

הגיהנום הוא גן עדן ברוורס

השירים בספר זה כוללים הן שירים מוקדמים מאוד (לפני פרסום "מתיבה סתומה") והן שירים עדכניים (שירים שנכתבו בין 2011 ל-2013).

מוזיקהעריכה

נעם בן זאב, הארץ:[48]

"בבסיס התודעה העשירה של פדיה נמצאת המוסיקה. את הגבול בין העיסוק במוסיקה בביתה ובעולמה הפרטי לבין הפניית המבט החוצה והנחלת המוסיקה לציבור חצתה פדיה לפני כעשור. היה זה מהלך דרמטי שחולל שינוי סגנוני בזמר העברי, ויש המגדירים אותו כמהפכה."

בשנת 2003 הקימה פדיה את אנסמבל היונה להחייאת מוזיקה מיסטית וליטורגית מהמזרח, אנסמבל היונה היה פעיל עד לשנת 2010 ופדיה שימשה בו כמנהלת ומפיקה מוזיקלית. ההרכב הוזמן לפסטיבל מוזיקה יהודית בקרקוב. הזמר הראשי בהרכב הוא החזן יהודה עובדיה פדיה, אחיה של חביבה פדיה.

פדיה הייתה מהיוזמים והמפיקים של המופע "יהודה הלוי פינת אבן גבירול" שהתקיים בכ"ט בנובמבר 2004 בהיכל התרבות, תל אביב, בו השתתפו בין השאר מיכה שטרית וליאור אלמליח, שאנן סטריט, חוה אלברשטיין, קובי אוז, יונתן רזאל, אביתר בנאי, ברי סחרוף, רע מוכיח, ארז לב ארי, שי צברי, אהוד בנאי, מורין נהדר, שם טוב לוי, דוד ד'אור, אהובה עוזרי, מוש בן ארי ואנסמבל היונה; המופע הוקלט ונמכר בדיסק.

פדיה יזמה וניהלה מוזיקלית את הפקת האלבום "נג'ארה" ב־2013 ובו פיוטים נוסח מקובלי בגדד, ברוח טורקית סוּפית לפי טקסטים של הפייטן בן המאה ה-16 ר' ישראל נג'ארה. שיתפה פעולה בפרויקטים שונים עם המוזיקאים דיקלה, אביב גדג' וברי סחרוף.

הייתה חברה בוועדות ההיגוי של אתר "הזמנה לפיוט" (במכון ון ליר בצוותא עם מאיר בוזגלו), של פרויקט 'קהילות שרות' ושל פסטיבל השירה במטולה. העניקה ייעוץ אקדמי לתזמורת האנדלוסית.

פדיה יזמה את "הילולה לאם - אופרת רוק אוריינטלית", תפילת אשכבה לאמה. שהועלתה בפסטיבל ישראל, 2015. פדיה כתבה את המילים, את הלחן חיבר פרץ אליהו והעיבוד הוא של מארק אליהו, היצירה היא בסגנון מוזיקה קלאסית ערבית ורוק אוריינטלי. במופע השתתפו: דיקלה, שי צברי, יהודית אנושי ויעל דקלבאום. הנגנים היו: פרץ אליהו ובנו מארק אליהו, ולצידם משה ינקובסקי, עידן ערמוני ואסף תלמודי.

פדיה יזמה את המופע: "שיבת ציון: געגועים לישראל של מעלה". שהועלה בפסטיבל הולגאב ה-8, 2017. המופע התבסס על ספרה של פדיה: 'מוקדמים ומאוחרים' (2015). פדיה כתבה את המילים וניהלה אומנותית ומוזיקלית, הלחינו ועיבדו והשתתפו כנגנים יוצרי המוזיקה האלקטרונית: רוחמה כרמל ופיקה מגריק. המופע הוגדר: "רב-קולי ורב-שכבתי", ושילב מלודיות מהמסורת המוזיקלית של קייסים מהעדה האתיופית, בשילוב עם ראפרים צעירים בני העדה. במופע השתתפו: אבטה בריהון, קיס צהיה גונול, קיס מנטסנוט (אלי) ממו וונדה, קיס ברוך מסרט, קיס עזריה אביו, אורית טשומה, רוני עברין ומיטל ברכה.

פדיה יזמה את מופע "הגולם: יצירה מוזיקלית לפואמה עכשווית". שהועלה בפסטיבל העוד הבינלאומי בירושלים, 2021, והופקה על ידי מכון רשימו, ומנהל ההפקה היה יאיר כוכב. פדיה כתבה את המילים וניהלה אומנותית ומוזיקלית, הלחינו ועיבדו והשתתפו כנגנים יוצרי המוזיקה האלקטרונית: רוחמה כרמל ופיקה מגריק. היצירה היא בסגנון רפסודיה, אופרת טכנו, רוק ופיוטי סול, המשלבת מוזיקה פרסית עם מוזיקת פופ וראפ אלקטורני. במופע השתתפו: אמיר שהאסאר, הרב אייל סעיד מאני, ויקטוריה חנה. נגנים נוספים היו: אלכס מהריק, דניאל סלבוסקי, מעיין דוארי, מיטל ברכה, אלכסנדר יוניברג, איתן רפואה וערן בנימיני.

בעקבות מופע "הגולם" התאגדו פדיה, אמיר שהאסאר, הרב אייל סעיד מאני, רוחמה כרמל, פיקה מגריק וסשה יוניברג להרכב קבוע בשם אנסמבל האלף השישי.

פדיה ערכה את הספר "הפיוט כצוהר תרבותי", שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2013. הפרק "הפיוט כחלום וכחלון: מרחבי זיכרון" שכתבה בספר מבהיר את מהותו של הפיוט.[49]

פעילות ציבוריתעריכה

פדיה יזמה את פרויקט "זמן יהודי מלא"[50] , אנציקלופדיה מקוונת של יהודי ארצות האסלאם.

בשנים 2007–2011 כיהנה כיו"ר עמותת "רשימו" לסביבה רוחנית חומרית ויו"ר עמותת 'חזון פתיה', לשיקום נפגעות נפש דרך אומנויות, שהקימו סבה ואימה. הייתה פעילה בעמותת "עמך" לניצולי שואה ויועצת לפרויקט הביאנלה בחיפה.

ב-2013 התמודדה בבחירות למועצת העיר באר שבע, ברשימת מרץ כח לתושבים בעירייה בראשות יהודה אלוש.

בשנים 2013–2014 הייתה פדיה שותפה להקמת המרכז למצוינות Icore: "דעת המקום", פרי שיתוף פעולה של אוניברסיטת בן-גוריון והאוניברסיטה העברית. במסגרתו היא אחראית על שני פרויקטים מוזיקליים: 'זהות יהודית, מקום והנעדר' – מוזיקה חסידית מפולין, 'דרומית מזרחית' – חזנות בדרום הארץ.

ביולי 2014 יזמה את אירוע המוזיקה “מוזיקה מדברת שלום”, שהתקיים בבאר שבע. הפרויקט קרא להידברות בין ישראלים לפלסטינים ובין ישראלים לבין עצמם. חברו לה קואליציית “לבי במזרח” עם פרופ’ אבנר פיינגלרנט והמוזיקאי דויד פרץ. השתתפו בה המוזיקאים מארק אליהו, יאיר דלאל, רקפת אמסלם ופרץ אליהו וההרכב “קדמה”.

במהלך מבצע 'צוק איתן' פדיה יזמה את פרויקט "תיקון גבול", שהפך ל״תנועה הרוחנית לשלום״, תוך ניסיון ליצור סולידריות בין קבוצות שונות בחברה הישראלית.

חביבה פדיה חברה בפורום הרמס הבינלאומי (בשילוב עם בית הספר לדתות "אליה") לקידום שלום בעולם הנפגש מדי שנה במרקש. הפורום עוסק בעיבוד מסרים תאולוגיים לשפה רוחנית ואוניברסלית של סובלנות והכלה.

מכהנת כיו"ר המועצה לספריות ציבוריות בישראל מאז שנת 2016.

בדצמבר 2016 מינה אותה שר החינוך נפתלי בנט לחברת המועצה להשכלה גבוהה.[51] בתפקיד זה הובילה פדיה יוזמה להביא להכרה בלימודי ספרד והמזרח כדיסציפלינה אקדמית עצמאית. בפברואר 2022 החליטה המועצה להשכלה גבוהה להכיר בלימודי יהדות ספרד ויהדות ארצות האסלאם כתחום מחקר אקדמי עצמאי[52].

פובליציסטיקה, ביקורת אמנות ומזרחיותעריכה

מאז שנות התשעים פדיה כותבת מאמרים פובליציסטיים ומאמרים העוסקים במזרחיות, ביקורת חברה ואמנות בכתבי עת ובעיתונות היומית.

במאמר "העיר כטקסט והשוליים כקול - ההדרה מן הספר והניתוב אל הספר"[38] היא חוקרת את הפן המוזיקלי כמראה למזרחים ולאשכנזים בישראל. היא מתארת את הדיאלקטיקה בין הפריפריה בה נשמרים הזיכרון והקול האמיתי, לבין המרכז, אליו נוהרים הזמרים ומאבדים את קולם האמיתי בשל רצונם להתקבל על ידי הזרם המרכזי של המוזיקה. מאמריה הראשונים על שירה היו סוג של מניפסטים בנושא השירה המזרחית או המוזיקה המזרחית, למשל במאמר "הקול הגולה" בעיתון הארץ[53] תיארה את השיבה אל הזיכרון המודחק, אצל אשכנזים ואצל מזרחים שהם דור שלישי לעולים לישראל, כפי שהיא באה לידי ביטוי במוזיקה.

במאמרה "ההיסטוריה בוכה"[54] העוסק בתודעה המזרחית, היא טוענת שמושג ה”בכיינות" המתייג את המזרחי, כלומר מטרתו להשתיק את הבכי המהותי והאמיתי, אלא שייתכן כי זוהי מטרתו מלכתחילה. פדיה בוחנת ומפרקת את מרכיבי הביקורת על ה”בכיינות” של המזרחי לשני נושאים - האחד הוא המטפורה של הבכי כאופן של תיוג סטריאוטיפי והפנומנולוגיה של הבכי במסגרת הדיסציפלינה של העצמי ורגשות במערב ובמזרח. הנושא המרכזי השני הוא בדיקה מחודשת את מושג ההיסטוריה של המזרח ושל יהדות ארצות האסלאם. כמו כן היא בודקת זאת בזיקה להאשמת היהודי כבכיין וכבעל היסטוריה של דמעות (היסטוריה לקרימוסה).

במאמרה "גלות הלב ואובדן הקול"[55] פדיה דוחה את התפישה השלילית של הגלות ורואה בה עושר שצריך לשאוב ממנו.

ב–2006 פרסמה בעיתון "הארץ" מאמר בשם "הגיע הזמן לומר 'אני' אחרת בשירה העברית".[56] פדיה הציעה לעזוב את ראיית האני האוניברסלי (האשכנזי והמערבי) מבית מדרשו של נתן זך וחבורתו כטריטוריה היחידה שבה מתחוללת שירה עברית "איכותית". פדיה ערכה הבחנה בין שירה רזה לשירה שמנה ושופעת. במאמר הזה אפיינה את השירה המזרחית כשירה שמחפשת את האנחנו, בהקשר המשפחתי והקהילתי ומתבטאת באמצעים פיגורטיביים ולא קונצפטואליים. פדיה ניסתה לשבור את ההבחנה בין שירה אוניברסלית לשירה האתנית. המאמר זכה לתהודה רבה.[57]

פדיה כתבה מאמרים שונים על אמנות, שמרביתם עסקו באמנות המזרחית, בהם עשתה ניסיון להמשיג ולתת שפה ומקום לאמנות המזרחית בשדה הכללי של האמנות הישראלית ולנסות למקם אותה בשדה הרחב יותר של האמנות היהודית.[58]

פדיה כתבה מאמרים שעסקו במתח שבין אמנות מזרחית לאמנות פלסטינית. במאמרה "שרטת הזהות: אמנות מזרחית – כרוניקה ופרובלמטיקה" טוענת פדיה שלפעמים זהות היא סוג של פצע.[59]

השתתפה בסרטים התיעודיים: "אבן השתייה" בבימויה של טלי אוחיון, "נוזלי חיים" בבימויו של פיני שץ, "שפת אם" (כל הטרילוגיה) בבימויה של נורית אביב, "מלאך מקומי" בבימויו של אודי אלוני, "ביאליק - מלך היהודים" בבימויו של יאיר קדר ו"שיר ידידות – ר' דוד בוזגלו" בבימויו של רפאל בלולו.

ספריהּעריכה

ספרי מחקרעריכה

  • השם והמקדש במשנת ר' יצחק סגי נהור - עיון משווה בכתבי ראשוני המקובלים, ירושלים: מאגנס 2000.
  • המראה והדיבור – טבעה של חוויית ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג'לס: כרוב 2002.
  • הרמב"ן - התעלות: זמן מחזורי וטקסט קדוש, תל אביב: עם עובד 2003.
  • הליכה שמעבר לטראומה - מיסטיקה, היסטוריה וריטואל, תל אביב: רסלינג 2011.
  • מרחב ומקום – מסה על הלא מודע התאולוגי פוליטי, קו אדום כהה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד 2012.
  • קבלה ופסיכואנליזה - מסע פנימי בעקבות המיסטיקה היהודית, הוצאת ידיעות אחרונות, 2015.
  • שיבתו של הקול הגולה - זהות מזרחית: פואטיקה, מוזיקה ומרחב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016.

ספרי פרוזהעריכה

  • בעין החתול, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2008.
  • "חותמות", הוצאת ידיעות ספרים, 2014.
  • "אי M", הוצאת ידיעות ספרים, 2019.

ספרי שירהעריכה

  • מתיבה סתומה, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1996.
  • מוצא הנפש, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2002.
  • דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.
  • מוקדמים ומאוחרים, הוצאת גמא, 2015.
  • הגיהנום הוא גן עדן ברוורס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016.
  • הודו: שירי מסע והשתוות, הוצאת פרדס, 2022.

ספרים בעריכתהעריכה

ספרי מחקרעריכה

  • המיתוס ביהדות, באר-שבע: מוסד ביאליק והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב 1996.
  • ספר רבקה - יהדות: סוגיות, פנים, קטעים, זהויות (עורכת עם פרופ' אפרים מאיר), באר-שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2007.
  • הפיוט כצוהר תרבותי: כיוונים חדשים להבנת הפיוט ולהבנייתו התרבותית, הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף מכון ון ליר, 2013[60].
  • המזרח כותב את עצמו, ירושלים: מכון ון-ליר והוצאת גמא, 2015[61].
  • חלמיש למעיינו מים – מחקרים בקבלה, הלכה, מנהג והגות מוגשים לפרופ’ משה חלמיש, (עורכת עם אבי אלקיים) הוצאת כרמל, 2016.
  • Interdisciplinary Handbook of Trauma and Culture, (ed: Yochai Ataria; David Gurevitz; Haviva Pedaya; Yuval Neria), Cham: Springer International Publishing, 2016

ספרי שירהעריכה

  • מוריה רחמני, לב ממשש דרך קיר עיר ללא צל, הוצאת הקיבוץ המאוחד וגמא (ספר שירים בעברית גרמנית ויידיש), 2016[62].
  • אלחי סולמון, קטיפא קומי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020.

ספר דיסקעריכה

  • ר' ישראל נג'ארה – פיוטים מיסטיים, אנסמבל היונה, הוצאת נענע דיסק, 2013.
  • רישומי פחם בצבע (ביצועים מחודשים לאלבום 'רישומי פחם' למאיר אריאל), (עבודה עברית, 2010) - ייעוץ על הצד היהודי, מאמרים.
  • אדומי השפתות, ברי סחרוף ורע מוכיח (נענע דיסק, 2009) – ייעוץ מבואות וביאורי השירים.
  • יונת רחוקים, 2003.

לקריאה נוספתעריכה

על "מרחב ומקום"
  • מוריה רחמני, "על האם: על ספרה של חביבה פדיה מרחב ומקום: מסה על הלא מודע התאולוגי פוליטי", מקף: כתב עת לספרות, 2 (2013).
על "בעין החתול"
על "דיו אדם"
  • אביחי הלפרן. לשים את הנשמה על הדף. ארץ אחרת, גיליון 56, אפריל-מאי 2010, עמ' 84–85.
על "הרמב"ן
התעלות – זמן מחזורי וטקסט קדוש
  • חננאל מאק. 13 העיקרים של חקר הרמב"ן. הארץ, תרבות וספרות, 10 באוקטובר 2003, עמ' ה 3."
  • אסף גולן. שכבת הסוד מתלבשת בתוך הפשט. הצופה, המוסף, 27 ביוני 2003, עמ' 1.
על "השם והמקדש"
  • יהודה ליבס. על זמן כמקום: בספרה של חביבה פדיה, "השם והמקדש". דימוי, גיליון 22 (2003), עמ' 34–36, 74.
  • אלי שי. שלהביות בפקעת האלוהות השבורה. הארץ, מוסף ספרים, גיליון 499, בספטמבר 2002, עמ' 8, 13.
  • יהודה ליבס. מקדש שמו של השם ־ מקדש של מעלה ומקדש של מטה. הארץ, תרבות וספרות, 9 בנובמבר 2001, עמ' ב 14; 16 בנובמבר 2001, עמ' ב 15.
על "מוצא הנפש"
  • חמוטל בר-יוסף. "הקצב הקבוע של הבא והולך איננו ידוע לזה שחסר ־ על כן הוא חסר". הארץ, מוסף ספרים, גיליון 499 ( 18 בספטמבר 2002), עמ' 8.
  • חיים נגיד. נצרות וקבלה. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת ־ תרבות, ספרות, אמנות, 9 באוגוסט 2002, עמ' 28.
  • קציעה עלון. "לא ידענו שזה ככה, להיות בני אדם". עתון 77, גיליון 270–271 (2002), עמ' 8.
על "חותמות"
  • רויטל מדר. כוהנת גדולה. הארץ, גלריה 23 בינואר 2015, עמ' 9 (שיחה עם הסופרת עם צאת ספרה לאור).
על "המיתוס ביהדות"
  • יורם ברונובסקי (יוחנן רשת). מיתוס ויהדות. הארץ, תרבות וספרות, 4 באפריל 1997, עמ' ד 2.
על "מתיבה סתומה"
  • דורון ב. כהן. הלילה הארוך של הנשמה. הארץ, מוסף ספרים, גיליון 225 (18 ביוני 1997), עמ' 8 <חזר ונדפס בספרו יש לך משהו לקרוא?: ביקורות ומאמרים על ספרים וסופרים (ירושלים: כרמל, תשס"ג 2003), עמ' 173–177.
  • אידה צורית. כדבר עם האל בשפתו. חדרים, גיליון 14 (2002), עמ' 127–131.
  • שמעון שלוש. להיות משורר או שוער. דימוי, גיליון 16 (1998–1999), עמ' 50–51.
  • רמי סערי. ארבע נשים ואימת האהבה. הארץ, תרבות וספרות, 7 במרץ 1997, עמ' ד 2.
  • איריס לעאל. שירה השואפת לגדולה. מעריב, מוסף שבת ־ ספרות וספרים, 28 בפברואר 1997, עמ' 29.
  • נעמי גוטקינד. הנה משוררת. הצופה, 13 בדצמבר 1996, עמ' 6.
  • יהודה קורן. כמה שחורים חיי. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת ־ תרבות, ספרות, אמנות, כ"ו בחשוון תשנ"ז, 8 בנובמבר 1996, עמ' 28.

קישורים חיצונייםעריכה


מכתביה

על "בעין החתול"
על "דיו אדם"
על "חותמות"
על "מוצא הנפש"

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הזוכה בפרס ע"ש גרשם שלום בתחום חקר הקבלה לשנת 2018, המוענק מטעם האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים – פרופ' חביבה פְּדָיָה, באתר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, 17 באוגוסט 2017
  2. ^ https://reshimo.co.il/
  3. ^ https://reshimo.co.il/הסמינר-הים-תיכוני/
  4. ^ https://reshimo.co.il/העצמי-והאינסופי/
  5. ^ https://reshimo.co.il/מכון-גבוה-לממשקים-בין-פסיכואנליזה-ויה/
  6. ^ פלייליסט ההרצאות ביוטיוב: https://www.youtube.com/watch?v=fRKnbfqBUd0&list=PLkpFQ_MC88TYH0U8MtEeWsZNdcRNFeedn
  7. ^ https://youtube.com/playlist?list=PLkpFQ_MC88TaBn-h5-S_mZf7KH4K8ZXWL
  8. ^ https://youtube.com/playlist?list=PLkpFQ_MC88TbFFfjCGRT9Rb38KXuLdVcS
  9. ^ https://www.youtube.com/watch?v=AY2CyxlXbBw&list=PLkpFQ_MC88TbH594i6bH7hoEPhHW8iJSw
  10. ^ מקס לכמן, נעמי הדס לידור, קריאה מנקודת מבט שונות בשיקום ובהחלמה בבריאות הנפש: פרקטיקה, מדיניות ומחקר, מכללת ספיר 2007; אברהם בן יעקב, בית זבידה, מכון בני יששכר: ירושלים, 1994, עמ' 44; חביבה פדיה, שושלת נשית | חביבה פדיה על אמה, הארץ, 7.3.2012; ברוך מאירי, "חזו"ן פתיה: פה קיבלו אותי בזרועות פתוחות", מגזין אזורי מעריב: ירושלים, 14.9.1979, עמ' 11.
  11. ^ "פגם ותיקון של האלוהות בקבלת ר' יצחק סגי-נהור", בתוך: יוסף דן (עורך), דברי הכנס הבינלאומי השני לתולדות המיסטיקה היהודית — ראשית המיסטיקה היהודית באירופה [=מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, ו], תשמ"ז, עמ' 285-157.
  12. ^ 1 2 השם והמקדש במשנת ר' יצחק סגי-נהור ותלמידיו, ירושלים: מאגנס 2000.
  13. ^ שלום, גרשם,"רעיון הגאולה בקבלה", בתוך: דברים בגו, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1976, עמ' 191 - 216.
  14. ^ ליבס, יהודה. "המשיח של הזוהר : לדמותו המשיחית של ר' שמעון בר יוחאי", בתוך: הרעיון המשיחי בישראל ירושלים: הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשמב, עמ' 236-87.
  15. ^ המראה והדיבור – טבעה של חוויית ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג'לס: כרוב 2002.
  16. ^ קבלה: היבטים חדשים, ירושלים, הוצאת שוקן, תשנ"ג 1993, פרק רביעי.
  17. ^ תפישה זו פורסמה לראשונה במאמרים: 1. "ראיה, נפילה, שירה — השתוקקות ראיית האל והיסוד הרוחי במסתורין היהודי הקדום", אסופות 9, תשנ"ה, עמ' רל"ז-רע"ז. 2. "'אחוזים בדיבור' — לבירורו של הדפוס הנבואי המתפעל אצל ראשוני המקובלים", תרביץ ס"ה, ג, תשנ"ו, עמ' 565–636. ואחר-כך בספר המראה והדיבור – טבעה של חוויית ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג'לס: כרוב 2002.
  18. ^ הרמב"ן - התעלות: זמן מחזורי וטקסט קדוש, תל אביב: עם עובד 2003.
  19. ^ "החוויה המיסטית והעולם הדתי בחסידות", דעת 55, תשס"ה, עמ' 108-73.
  20. ^ 'Fathers and Sons: The Mirror Community and the Image Community', Rosenzweig Yearbook, 6 (2011), pp. 137-190.
  21. ^ 'The Great Mother: The Struggle between Nahmanides and the Zohar Circle', in: Silvia Planas Marcé (Coordinació), Temps i espais de la Girona jueva; actes del Simposi Internacional celebrat a Girona 23, 24 i 25 de març de 2009, Girona 2011, pp. 311-328.
  22. ^ "האלף השישי – מילינריזם ומשיחיות בספר הזוהר", דעת 72, תשע"ב, עמ' 98-51.
  23. ^ "'והשתא אמא לית לן': קווים לגניאולוגיה של השכינה והאם; נספח: בני בבל ובני ארץ ישראל", בתוך:Bentsi Cohen (ed.), As a Perennial Spring: a Festschrift Honoring Rabbi Dr. Norman Lamm, New York 2013, עמ' 151-87.
  24. ^ 'The Great Mother: The Struggle between Nahmanides and the Zohar Circle', in: Silvia Planas Marcé (Coordinació), Temps i espais de la Girona jueva; actes del Simposi Internacional celebrat a Girona 23, 24 i 25 de març de 2009, Girona 2011, pp. 311-328
  25. ^ פדיה, חביבה, "זמן מעגלי וזמן קווי: האם הגדולה והאם הקטנה, השכינה; בין חוג הרמב"ן לחוג הזוהר", בתוך: אביהו זכאי, פול מנדס פלור, זאב גריס (עורכים): "שדמות ורוח - מחוות הוקרה וידידות לאברהם שפירא", הוצאת כרמל, ירושלים 2015, עמ' 322 – 337.
  26. ^ "'והשתא אמא לית לן': קווים לגניאולוגיה של השכינה והאם; נספח: בני בבל ובני ארץ ישראל", בתוך: Bentsi Cohen (ed.), As a Perennial Spring: a Festschrift Honoring Rabbi Dr. Norman Lamm, New York 2013, עמ' 87–151. (עמ' 126)
  27. ^ המראה והדיבור – טבעה של חוויית ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג'לס: כרוב 2002, פרק א' – עמ' 2-10; פרק ד' – "ראיה נפילה שירה", עמ' 36-79.
  28. ^ רפאל מאהלר, דברי ימי ישראל - דורות אחרונים, ספריית הפועלים, תשכ"א - 1961, כרך II ספר שני עמ' 118. Marcin Wodzinski, Haskalah and Hasidism in the Kingdom of Poland, A History of Conflict, The Littman Library of Jewish Civilization, 2009
  29. ^ בתחום תפיסת האני הקיומי ופעילותו המיסטית: "החוויה המיסטית והעולם הדתי בחסידות", דעת 55, תשס"ה, עמ' 73–108. עמ' 96–97. בנוגע ליחס אל ה"המון" במובן שלילי וחיובי: "להתפתחותו של הדגם הדתי-כלכלי-חברתי בראשית החסידות: הפדיון, החבורה והעלייה לרגל", בתוך: מנחם בן ששון (עורך), דת וכלכלה: יחסי גומלין, ירושלים: מרכז שז"ר תשנ"ה, עמ' 311–373. עמ' 319–321. דוד סורוצקין, יסודותיה של החילוניות היהודית, תיאוריה וביקורת 42, אביב 2014, עמ' 293–312. עמ' 308.
  30. ^ "החוויה המיסטית והעולם הדתי בחסידות", דעת 55, תשס"ה, עמ' 73–108. עמ' 81, 101-103
  31. ^ "איגרת הקודש לבעש"ט: נוסח הטקסט ותמונת העולם — משיחיות, התגלות, אקסטזה ושבתאות", ציון ע, תשס"ה, עמ' 354-311.
  32. ^ "להתפתחותו של הדגם הדתי-כלכלי-חברתי בראשית החסידות: הפדיון, החבורה והעלייה לרגל", בתוך: מנחם בן ששון (עורך), דת וכלכלה: יחסי גומלין, ירושלים: מרכז שז"ר תשנ"ה, עמ' 373-311.
  33. ^ "להתפתחותו של הדגם הדתי-כלכלי-חברתי בראשית החסידות: הפדיון, החבורה והעלייה לרגל", בתוך: מנחם בן ששון (עורך), דת וכלכלה: יחסי גומלין, ירושלים: מרכז שז"ר תשנ"ה, עמ' 311–373. (עמ' 327)
  34. ^ Trauma, Crisis and Repair in Nachman of Braslav”, in: L. Fine, E Fishbane and O. Rose (eds.), Jewish Mysticism and the Spiritual Life: Classical Texts, Contemporary Reflections, Jewish Lights Publishing, Woodstock 2010.
  35. ^ "קפקא: הטירה וההיכלות – תוקף ומשמעות בראי המיסטיקה היהודית", בתוך: זיוה שמיר, יוחאי עתריה, חיים נגיד (עורכים), קפקא - פרספקטיבות חדשות: עיוני מחקר, תל אביב: ספרא, 2013, 346-392.
  36. ^ מרחב ומקום – מסה על הלא מודע התאולוגי פוליטי, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד - קו אדום כהה 2011. שער רביעי, פרק 2: " אופי תמורות הענק של החסידות" (עמ' 250-251).
  37. ^ "הליכה וטקסי גלות: ריטואלים של גירוש והבניית העצמי במרחבי אירופה וארץ ישראל", בתוך: חביבה פדיה ואפרים מאיר (עורכים), ספר רבקה — יהדות: סוגיות, פנים, קטעים, זהויות, באר-שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב 2007, עמ' 147-73.
  38. ^ 1 2 "העיר כטקסט והשוליים כקול - ההדרה מן הספר והניתוב אל הספר", בתוך: תמר גרוס, זאב דגני, ישראל כ"ץ (עורכים), אי-כאן: שפה זהות מקום, הקיבוץ המאוחד 2008, עמ' 167-128.
  39. ^ 'The Wandering Messiah and the Wandering Jew: Judaism and Christianity as a Two-Headed Structure and the Myth of his Feet and Shoes', in: Gesine Palmer und Thomas Brose (eds.), Religion und Politik; das Messianische in Theologien, Religionswissenschaften und Philosophien des zwanzigsten Jahrhunderts, Tübingen 2013, pp. 73-103
  40. ^ "הליכה וטקסי גלות: ריטואלים של גירוש והבניית העצמי במרחבי אירופה וארץ ישראל", בתוך: חביבה פדיה ואפרים מאיר (עורכים), ספר רבקה — יהדות: סוגיות, פנים, קטעים, זהויות, באר-שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב 2007, עמ' 147-73.
  41. ^ אידל, משה, "על תולדות מושג הצמצום בקבלה ובמחקר", בתוך: "מחקרי ירושלים במחשבת ישראל", כרך י', תשנ"ב, עמ' 60; "מקומו של הסמל בהגותו של גרשם שלום", "מדעי היהדות" 38 (תשנח) 43-72; זרזים חתרניים : "גנוסטיות ומשיחיות בהשקפת שלום על המיסטיקה היהודית", "זמנים" 61 (1998) 64-76.
  42. ^ פדיה, הליכה מעבר לטראומה.
  43. ^ איילת קליין כהן, ‏משא עצמי, באתר ישראל היום, 16 אוגוסט 2019
  44. ^   חביבה פדיה, וזה פשוט הים, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2019
  45. ^ נטע הלפרין, בעיני רוחה ישראל היום, 26 בדצמבר 2014.
  46. ^ אמרי סדן, מעשיות ישראליות המוסף לשבת בעיתון מקור ראשון, 27 בפברואר 2015.
  47. ^ חמוטל בר-יוסף, "הקצב הקבוע של הבא והולך איננו ידוע לזה שחסר/ על כן הוא חסר", הארץ, 17 בספטמבר 2002.
  48. ^   נעם בן זאב, המסע של חביבה פדיה על כנפי הפיוט, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2013
  49. ^ "הפיוט כחלום וכחלון: מרחבי זיכרון", בתוך: חביבה פדיה (עורכת), הפיוט כצוהר תרבותי: כיוונים חדשים להבנת הפיוט ולהבנייתו התרבותית, ירושלים: מכון ון-ליר, הקיבוץ המאוחד תשע"ג, עמ' 384-367.
  50. ^ הני זובידה, קול קורא לפרויקט האנציקלופדיה המקוונת של הזמן היהודי המלא בעת החדשה, 31 באוקטובר 2010
  51. ^ תמר טרבלסי חדד, "בעקבות דו"ח ביטון - פרופ' חביבה פדיה מצטרפת למל"ג", ידיעות אחרונות, 22 בדצמבר 2016.
  52. ^   אור קשתי, המועצה להשכלה גבוהה הכירה בלימודי יהדות ספרד והמזרח כתחום אקדמי עצמאי, באתר הארץ, 22 בפברואר 2022.
  53. ^ הקול הגולה, באתר הארץ, 26 בספטמבר 2004 המאמר פורסם גם בכתב העת אפיריון 99, תשס"ז, עמ' 16-10.
  54. ^ ההיסטוריה הבוכה: הדיסציפלינה של ה"עצמי" והבניית ההיסטוריוגרפיה היהודית, בתוך (קציעה עלון, עורכת) המזרח כותב את עצמו, הוצאת גמא 2015, עמ' 25 – 126.
  55. ^ "גלות הלב ואובדן הקול: אגירה והגירה - דרשה הגותית על התפילה בדורנו", מסכת ז, תשס"ח, עמ' 97-79.
  56. ^ "הגיע הזמן לומר 'אני' אחרת בשירה העברית", פורסם בשני המשכים ב'מוסף ספרים' של עיתון 'הארץ' (גל' 688, 2 במאי 2006 וגל' 689, 10 במאי 2006, עמ' 12–13)
  57. ^ *עמוס לויתן. "עכשיו", נכון לעכשיו. עתון 77, גל' 311 (סיון תשס"ו, יוני 2006), עמ' 32–34.
    • גבריאל מוקד. השירה העברית מעולם לא הייתה מנותקת מהמקום. הארץ, מוסף ספרים, גל' (24 במאי 2006).
    • סיגל נאור פרלמן. השירה שאני מבקשת. הארץ, מוסף ספרים, גל' (24 במאי 2006).
    • חוה פנחס-כהן. תחילת מסע הניסוח של פני הדור בשירה. הארץ, מוסף ספרים, גל' (24 במאי 2006).
  58. ^ "ההופעה וההתגלות", בתוך: מרית בן ישראל (עורכת), קולה של המלה, הזירה הבין-תחומית, תל אביב: בבל, 2003; קטלוג התערוכה של שלמה ברוש, 2009.; "מולדת החיים היא הילדות" – קטלוג התערוכה של אמיר נווה, 2010; "תכולת בית", קטלוג הבינאלה הים-תיכונית של חיפה, 2010, עמ' 14–21. פדיה, חביבה; פדיה, חביבה, "איציק בדש, הכהן בשם האם", בתוך: "זאלה", מוזיאון פתח תקווה לאמנות, 2010, עמ' 27-39.
  59. ^ פדיה, חביבה, '"שרטת הזהות: אמנות מזרחית – כרוניקה ופרובלמטיקה", בתוך: קציעה עלון ושולה קשת (עורכות ואוצרות), שוברות קירות: אמניות מזרחיות עכשוויות בישראל, תל אביב: אחותי תשע"ד, עמ' 61 -108
  60. ^ מאיר בוזגלו, אבי לא רצה שאלמד מוזיקה. אבל פעם אחת הוא לא התאפק, באתר "העוקץ", 5 בנובמבר 2013
  61. ^ איתן כהן, מקום מזרחי בצפת, באתר "העוקץ", 8 ביולי 2015
      אריה קיזל, ספרים על זהות מזרחית שכדאי לכם לקרוא, באתר הארץ, 2 ביוני 2015
  62. ^   לילך לחמן, לב ממשש דרך קיר: מוריה רחמני אוספת קולות מהעבר, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2016
      אילן ברקוביץ', יידיש, גרמנית ועברית בספר שירים אחד, באתר הארץ, 16 במאי 2016


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חביבה_פדיה&oldid=35751045"