שממית הבתים

לטאה ממשפחת השממיתיים; הנפוצה בין הלטאות במגורי האדם בארץ ישראל. ידועה גם בתור סימן למזל טוב

שממית הבתים (שם מדעי: Hemidactylus turcicus, בתרגום: Hemi - חצי, Dactylus - אצבע, Turcicus - טורקי) היא לטאה ממשפחת השממיתיים, הנפוצה בין הלטאות במגורי האדם בארץ ישראל.

קריאת טבלת מיוןשממית הבתים
Hemidactylus turcicus-Israel2010.jpg
פרט צעיר
מצב שימור
נכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חששconservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
קבוצה: זוחלים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: זוחלים
סדרה: קשקשאים
תת־סדרה: דמויי שממית
משפחה: שממיתיים
סוג: Hemidactylus
מין: שממית הבתים
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Hemidactylus turcicus
ליניאוס, 1758
תחום תפוצה
Mapa Hemidactylus turcicus.png
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
שממית על אגודל אנושית
שממית צדה יקרונית
שממית הבתים במארב על קן של טיחת שחורת-חזה (תל אביב)

תיאורעריכה

עורה רך, שקוף למחצה, מכוסה בקשקשים וצבעו משתנה. לעיתים הוא ורדרד, כתום בהיר, או חום בהיר ולעיתים מפוספס או מכוסה בכתמים. אצבעותיה מכוסות בעשרות מיליוני שערות מיקרוסקופיות שמאפשרות לה לטפס על קירות ועל עצמים אנכיים. גודלה המקסימלי הוא 14 ס"מ, ואורך חייה כתשע שנים.

אזור מחיהעריכה

השממית מבלה את רוב זמנה בחללים קטנים ומוסתרים בבית כגון ארונות חשמל, ארגזים של תריסי גלילה ומדפים מוסתרים. לעיתים מסתתרות מספר שממיות באותה נקודת מסתור.

מזוןעריכה

השממית ניזונה מחרקים קטנים כגון פרפרים, יתושים, זבובים ועוד, ונוהגת לתור אחריהם בסביבת נקודת המסתור שלה ובמקומות בעלי סבירות גבוהה להימצאות חרקים; למשל, בקרבה למקור אור מלאכותי. השממית נוהגת להתקרב באיטיות לטרפה, ואז מזנקת עליו ולוכדת אותו בלסתותיה.

התגוננותעריכה

כאשר השממית חשה בסכנה, היא נוקטת פעולה אוטוטומית: היא משחררת את זנבה באמצעות כיווץ של שריר המכופף אותו עד ליצירת שבר וניתוק. בזנב נוצרת פעולה עצבית עצמאית, שיוצרת תנועת התפתלות ובכך מסיחה את תשומת הלב של הטורף מהשממית ומאפשר לה להימלט מהמקום. בתוך שבועות עד חודשים מגדלת השממית זנב חדש. מתחת לזנב המתנתק, השממית בעלת זנב קבוע קטן יותר מזה המתנתק. הזנב הפנימי הקבוע הוא איבר הבנוי משרירים, עצם ושומן, לעומת הזנב החיצוני המתנתק, שהוא סחוס חסר תחושה. בתקופה שבה לשממית אין זנב מתנתק, שרידותה נפגעת, עקב כך שאינה יכולה להשתחרר אם תפסו בזנבה. לזנב תפקיד ביציבותה בעת התנועה והטיפוס, ומצויים בו מאגרי שומן. אם נטילת הזנב אינה מועילה, השממית עלולה גם לנשוך. נשיכה זו אינה מכאיבה או מסוכנת לאדם.

רבייהעריכה

בין החודשים מאי-יוני מטילה הנקבה במקום מסתור בדרך כלל שתי ביצים בגודל של אפון בכל הטלה. כעבור כחודשיים בוקעות מהביצים שממיות עצמאיות שאינן נסמכות על הוריהם כלל. השממית מגיעה לבגרות מינית בגיל שנתיים.

בתרבותעריכה

במקראעריכה

ישנם זיהויים של השממית עם האנקה המקראית[2].

במקרא מופיע השם "שממית" במשלי (ל 28):

שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ.

עם זאת, על-פי פרשנים מסוימים, הכוונה היא לעכביש ולא ללטאה הנקראת היום בשם זה.

אמונותעריכה

היות שאיננה מזיקה לאדם אלא להפך - ניזונה מרמשים ומזיקים הנוטים להתרבות בסביבת האדם (כגון תיקנים), הרי שביחס לשממית נתפתחה אמונה טפלה לפיה הימצאותה במגורי אדם היא סימן למזל טוב עבור דיירי הבית ויש להניח לה לנפשה. קיימת גם האמונה המשלימה, כי פגיעה בשממית מביאה מזל רע.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ שממית הבתים באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ אהרן שולוב אנציקלופדיה עולם התנ"ך כרך 3 ויקרא. הוצאת רביבים, רמת גן, 1987, עמוד 79