שקנאי (סוג)
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
| |
שקנאי (שם מדעי: Pelecanus) הוא סוג יחיד במשפחת השקנאיים (Pelecanidae) שבסדרת השקנאים של עופות מים גדולים החיים הן במים מתוקים והם במי הים. השקנאים מצויים בכל היבשות, פרט לאנטארקטיקה והם מבין הגדולים שבעופות המעופפים והגדולים שבבני סדרתם. הם יכולים לדאות לזמן רב ללא מאמץ תודות למבנה כנפיהם הרחבות. גופם מצופה בשמן העוזר להם לצוף על פני המים כמו ברווזים.
 שַׂקְנַאי
| |
|---|---|
 שקנאי חום | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | עופות |
| סדרה: | שקנאים |
| משפחה: | שקנאיים |
| סוג: | שקנאי |
| שם מדעי | |
 Pelecanusליניאוס, 1758 | |
| |
_-_Weltvogelpark_Walsrode_2012-02_cropped.jpg)
השקנאים ניזונים בעיקר מדגים ויצורי מים דומים שהם תופסים בעזרת שק שנמצא בתחתית מקורם הארוך, ונתן להם את שמם. לעיתים נדירות נצפו שקנאים ניזונים מעופות קטנים או מגוזלים שנמצאים ללא השגחה, כנראה מהתמעטות מזון אחר[1][2].
השקנאי ניזון בדומה לברווזים מסוימים בטבילת הראש במים ומילויים בדגים קטנים, לעיתים תוך שיתוף פעולה הדדי. השקנאי החום ולעיתים גם השקנאי הפרואני יוצאים דופן בכך שהם צוללים מגבוה לעבר דגים קטנים ויכולים להגיע לדגים המצויים עד מטר מתחת, מה שמאפשר להם לאכול הרחק יותר מהחוף.
טקסונומיהעריכה
ישנם שמונה מינים בסוג שקנאי. המינים שקנאי מצוי, שקנאי מסולסל ושקנאי קטן מגיעים לישראל:
| שם | שם מדעי | תמונה | משקל | מוטת כנפיים |
|---|---|---|---|---|
| שקנאי מצוי | Pelecanus onocrotalus |  |
9-15 ק"ג |
226-360 ס"מ |
| שקנאי מסולסל | Pelecanus crispus |  |
7.25-15 ק"ג |
245-351 ס"מ |
| שקנאי קטן | Pelecanus rufescens |  |
4-7 ק"ג |
215-290 ס"מ |
| שקנאי פיליפיני | Pelecanus philippensis | _690V0093_-_Flickr_-_Lip_Kee.jpg) |
4.1-6 ק"ג |
213–250 ס"מ |
| שקנאי אוסטרלי | Pelecanus conspicillatus | .jpg) |
4-13 ק"ג |
2.3-2.6 מטר |
| שקנאי אמריקני | Pelecanus erythrorhynchos | .jpg) |
3.5-13 ק"ג |
240-300 ס"מ |
| שקנאי פרואני | Pelecanus thagus |  |
5-7 ק"ג |
2.03-2.28 ס"מ |
| שקנאי חום | Pelecanus occidentalis | .jpg) |
2-5 ק"ג |
228 ס"מ |
השקנאי בנצרותעריכה
באמנות הליטורגית-נוצרית מסמל השקנאי את ישו, שהקריב את עצמו למען מאמיניו. סמל זה התקבל כנראה בעקבות התבוננות בשקנאית-האם, המאכילה את גוזליה, על ידי מילוי השק שבתחתית מקורה. הגוזלים מכניסים את ראשם הזעיר אל פיה הפעור ואוכלים ממנה. נראה כי בעת העתיקה נראה הדבר כאילו הגוזלים אוכלים את גוף האם עצמו, ומכאן קצרה הדרך לדימוי הנוצרי. דוגמאות לכך ניתן למצוא בפסיפסים, ציורים וכותרות עמודים, דוגמת זו המצויה בחדר הסעודה האחרונה בירושלים.
השקנאי במקראעריכה
בספר ויקרא מפורטים העופות הטמאים שאסור לאוכלם: "וְאֶת-אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן-הָעוֹף, לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם: אֶת-הַנֶּשֶׁר, וְאֶת-הַפֶּרֶס, וְאֵת, הָעָזְנִיָּה. וְאֶת-הַדָּאָה--וְאֶת-הָאַיָּה, לְמִינָהּ. אֵת כָּל-עֹרֵב, לְמִינוֹ. וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה, וְאֶת-הַתַּחְמָס וְאֶת-הַשָּׁחַף; וְאֶת-הַנֵּץ, לְמִינֵהוּ. וְאֶת-הַכּוֹס וְאֶת-הַשָּׁלָךְ, וְאֶת-הַיַּנְשׁוּף. וְאֶת-הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת-הַקָּאָת, וְאֶת-הָרָחָם. וְאֵת, הַחֲסִידָה, הָאֲנָפָה, לְמִינָהּ; וְאֶת-הַדּוּכִיפַת, וְאֶת-הָעֲטַלֵּף"[3]. כמה תרגומים חשובים כמו תרגום השבעים והוולגטה תרגמו את הקאת-לשקנאי[4]. מנגד הרבה פרשנים וחוקרים (ביניהם הנרי בייקר טריסטרם) חולקים על דעה זאת ומתרגמים את הקאת ללילית או דורס לילה אחר[5]
גלריית תמונותעריכה
שקנאי מסולסל
שני שקנאים חומים
שקנאי חום
שקנאי פיליפיני
שקנאים אמריקנים
שקנאי מצויים באפריקה
שקנאים מצויים באגמון החולה
שקנאי בפסיפס הציפורים בקיסריה
_RWD3.jpg)
.jpg)
לקריאה נוספתעריכה
- משה גלעד - תיק שקנאי מורעב - כתבה במוסף "גלריה" שלעיתון "הארץ",יום א 9 באוקטובר, ע' 1–2, 2016
קישורים חיצונייםעריכה
- שקנאי, באתר ITIS (באנגלית)
- שקנאי, באתר NCBI (באנגלית)
- שקנאי, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- שקנאי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- שקנאי, באתר GBIF (באנגלית)
הערות שולייםעריכה
- ^ כתבה ב-BBC
- ^ מחקר על שינוי התזונה של השקנאים
- ^ ספר ויקרא, פרק י"א, פסוקים י"ג-י"ט
- ^ מנחם דור, לכסיקון זואולוגי, עמוד 293, הוצאת דביר, 1976.
- ^ קאת וקפוד הוכפלו, לראות בשוד ושבר הבא משנער – לילית מתוך פורטל דף יומי