שרפתו של יהודה
שרפתו של יהודה הוא מנהג נוצרי קדום המתקיים בשבוע הקדוש ובפסחא. נוהגים לקיים תהלוכות ציבוריות עם בובה בדמותו של יהודה איש קריות, ולשרוף אותה במהלך התהלוכה.
מקור המנהג עריכה
ביום שבת שלפני חג הפסחא היו מכבים בכנסיות קתוליות את כל האורות כדי להדליק אש חדשה[1]. את הבעירה החדשה הציתו באבן צור ופלדה או באמצעות עדשה. מבעירה זו הדליקו את אבוקת הפסחא הגדולה, שבתורה שמשה להדלקת כל אורות הכנסייה. בגרמניה נהגו להדליק גם מדורות בשטחים פתוחים בקרבת הכנסייה. את האש היו מקדשים, ואנשים נהגו להביא שבבי עץ גדולים כדי שאלו יתפחמו ויוכלו לאחר מכן לשמש להצתת בעירה חדשה בקמין הביתי תוך תפילה לאל שיציל את הבית מאסונות כגון ברק, ברד ושרפה. כמה משבבי העץ המפוחמים היו נשמרים להמשך השנה כדי להסיק עמם את התנור בימי סופות גדולות.
במדורות נהגו לשרוף לעיתים גם דמות עץ שסמלה את יהודה איש קריות, לכן כונתה בשם "השרפה של יהודה". מנהג שרפתו של יהודה היה נפוץ מאוד בחצי האי האיברי וממנו עבר גם לאמריקה הלטינית, שם נערך לראשונה בוונצואלה בשנת 1499.
הבדלים מקומיים עריכה
.jpg)
בטקס נהוג ליצור את דמותו של יהודה לפי דמותו של יהודי מקומי מוכר או סתם מנהיג לא אהוד, להוביל אותו ברחובות העיר ולבסוף לערוך לו משפט, להקריא את גזר הדין ולשרוף את הדמות[2].
המנהג מתקיים גם ביוון, שם שורפים את דמותו של יהודה בו זמנית עם הקריאה המסורתית: "ישו שב לחיים"[3]. בכל קהילה נוצרית ביוון מקובל להכין בובה בדמות אדם בימים שלפני החג. בשבת שלפני הפסחא מושיבים את הבובה על כיסא לפני הכנסייה, בידה כוס אוזו ומולה שולחן ועליו צלחת זיתים. ביום החג עצמו גוררים את הבובה בחוצות העיר, תוך הכאתה, דקירתה ולבסוף שרפתה או הטלתה לתוך הים. שרפת הבובה נעשית על מוקד בגובה 6 עד 7 מטרים כך שהמדורה נראית למרחקים[4].
במקסיקו ביום הפסחא המונים הולכים ברחובות עם ציורים של יהודה איש קריות. הם קורעים את דמותו לגזרים ושורפים את הגזרים במדורות[5].
אלימות אנטישמית עריכה
לעיתים כלל המנהג גילויי אנטישמיות כלפי יהודי הקהילות המקומיות. בקהילות היווניות השתמשו לצורך הלבשת בובות האדם בבגדים שנלקחו או נגנבו מיהודים ונשאו סימני היכר אופייניים למלבושי יהודים. כן היו מוסיפים סימני היכר יהודיים דוגמת זקן, אף כפוף ופאות. את הבובה נהגו להציג לפני ביתו של יהודי מקומי עשיר, שהיה צריך לשלם כדי שישנו את מיקומה.
ניקולאה סוצו, מי שהיה לוגופט גדול של נסיכות מולדובה תיאר את רשמיו מהמנהג שראה בנמל יווני ליד קונסטנטינופול (אזור בשליטה עות'מאנית באותה תקופה). לדבריו יהודים לא העזו לצאת לרחובות באותם ימים כי "פרחחי הבוספורוס האלה" זכו לרישיון להעלות באש בובת אדם בדמות יהודי בליל יום שישי הגדול שלפני הפסחא, ולשם כך הובילו את הבובה ברחובות תוך שירת מזמורים והשמעת העלבונות הגרועים ביותר כלפי עם ישראל.
למנהג זה לא היו שורשים קדומים בנסיכות מולדובה ובנסיכות ולאכיה והובא אליהם על ידי מלחים יוונים במהלך המאה ה-19. המלחים היוונים הפיצו את המנהג בנמלי הדנובה ובעיקר בגאלאץ, הנמל העיקרי על הדנובה, שם הייתה גם קהילה יוונית גדולה, שחבריה התחרו בסוחרים היהודים המקומיים. ספינות יווניות רבות נהגו לעגון בגאלאץ[6] ובשנת 1839 שני מיסיונרים סקוטים שעברו במקום ציינו שהמנהג נמשך אף על פי ששלטונות נסיכות מולדובה אסרו אותו בשנה הקודמת. באביב שנת 1840, כשהרוחות בגאלאץ להטו בהשפעת עלילת דמשק, השלטונות בגאלאץ הוציאו לרחוב את המשטרה והצבא, כדי להפסיק את הבערת הבובה, מחשש שזה עלול להתפתח לפרעות ביהדות גאלאץ.
ב-1853, בכתב עת גרמני, שהופיע בברלין, מתואר אירוע דומה, שהתרחש בגאלאץ. המלחים של כמה ספינות יווניות, שעגנו בגאלאץ, התקינו בובת יהודי, כמתואר, כתבו עליה את שמו של אחד מעשירי היהודים של גאלאץ ותלו אותה על התורן של אחת הספינות. למרות התערבות המשטרה, הבובה התלויה נשארה במקומה עד למחרת, כאשר המלחים, מזוינים בפגיונות ואקדחים, ליוו אותה עד לחזית של כנסייה ושם שרפו אותה תוך השמעת צעקות פראיות וגידופים כלפי היהודים. הכוח הצבאי המקומי ניסה להתערב, אך המלחים היוונים איימו בטבח, אם יפריעו להם. הקונסול היווני והרשויות המקומיות לא הצליחו למנוע את הטקס ואת הפרות הסדר, אך הרגיעו את הרוחות ומנעו את התפשטות התופעה[7].
לקריאה נוספת עריכה
- Andrei Oişteanu, Imaginea evreului în cultura română (אנדריי אוישטאנו, דימוי היהודי בתרבות הרומנית), הוצאת HUMANITAS, בוקרשט.
קישורים חיצוניים עריכה
- מנהגי פסחא (ברומנית)
הערות שוליים עריכה
- ^ מדובר בתקופה בה השתמשו בנרות ובמנורות לא חשמליות
- ^ סיפורי מסע
- ^ מנהגי פסחא באיים היוונים
- ^ חגיגת פסחא עם זיקוקי די נור באי היווני סאלאמינה
- ^ על חג הפסחא
- ^ אוישטאנו מציין בספרו שבשנת 1840 עגנו בגאלאץ 926 ספינות ומתוכן 410 היו ספינות יווניות.
- ^ Nene Preussische Kreuzzei-tung, Berlin, nr. 124, 1853; cf. 327, p. 54 כפי שצוין בספר של אוישטאנו