תאודור רוזוולט, הבן
תאודור רוזוולט הבן (באנגלית: Theodore Roosevelt, Jr; 13 בספטמבר 1887 – 12 ביולי 1944) היה איש עסקים, פוליטיקאי ואיש צבא אמריקאי, אשר עוטר במדליית הכבוד של הקונגרס על פעולתו ביום הפלישה של בעלות הברית לצרפת במלחמת העולם השנייה.
 | |||||||||
| לידה |
13 בספטמבר 1887 אויסטר ביי, ניו יורק, ארצות הברית  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
12 ביולי 1944 (בגיל 56) נורמנדי, צרפת | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה |
בית הקברות הצבאי והאנדרטה האמריקניים בנורמנדי | ||||||||
| השכלה |
| ||||||||
| מפלגה |
המפלגה הרפובליקנית | ||||||||
| בן או בת זוג |
Eleanor Butler Roosevelt (29 ביוני 1910–12 ביולי 1944) | ||||||||
| שושלת משפחת רוזוולט | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
| |||||||||
  | |||||||||
קורות חייו
עריכהתאודור רוזוולט, שכינויו היה "טדי", היה בנו הבכור של תאודור רוזוולט, הנשיא ה-26 של ארצות הברית (1901–1909), ואשתו השנייה אדית. פרנקלין דלאנו רוזוולט, הנשיא ה-32 של ארצות הברית (1932–1945), היה קרוב משפחתו מדרגה רחוקה.[1]
רוזוולט נולד באחוזת המשפחה באויסטר ביי קוב (Oyster Bay Cove) שבמדינת ניו-יורק, כאשר אביו היה בתחילתה של הקריירה הפוליטית שלו. לרוזוולט היו שלושה אחים, אחות ואחות-למחצה (אליס, בתה של אשתו הראשונה המנוחה של אביו). רוזוולט היה קרוב ביותר בילדותו אל אחותו-למחצה אליס. הוא הושפע מאוד מאביו, שציפה ממנו לגדולות, דבר שגם העיק על האיש הצעיר.[2]
רוזוולט שקל ללמוד במכללה צבאית, אך במקום זאת החל ללמוד באוניברסיטת הרווארד וסיים את לימודיו בה ב-1908.
ב-1910 נישא רוזוולט לאלינור בטלר אלכסנדר (1888 – 1960). נולדה להם בת אחת (גרייס) ולאחריה שלושה בנים (תאודור, קורנליוס וקוונטין).
שירותו במלחמת העולם הראשונה
עריכהב-1915 השתתפו רוזוולט ושניים מאחיו במחנה קיץ בניו-יורק שבו ניתן אימון צבאי לאנשי עסקים. מקורס זה צמח חיל קציני המילואים (Officers' Reserve Corps) של צבא ארצות הברית. כשהצטרפה ארצות הברית למלחמה ב-1917 הוצעו לבוגרי קורס זה מינויים כקצינים. לרוזוולט ניתן מינוי כקצין בדרגת מייג'ור (רב-סרן). הוא היה מראשוני האמריקנים שיצאו לצרפת, שם שימש כמפקד גדוד, הוביל אותו בקרב ומילא את תפקידו בהצטיינות. הוא היה מסור לשלום אנשיו, ואף רכש מגפיים צבאיים עבור כל חיילי גדודו מכיסו שלו.
בהמשך מונה רוזוולט לפקד על הרגימנט ה-26 של הדיוויזיה ה-1, בדרגת לויטננט קולונל (סגן-אלוף). הוא נלחם במספר קרבות גדולים ונפגע בהתקפת גז בסואסון (Soissons) בקיץ 1918. שניים מאחיו השתתפו גם הם במלחמה, וביולי 1918 נהרג בקרב האח הצעיר ביותר, קוונטין (Quentin), שהיה טייס בחיל התעופה החדש של הצבא.
לאחר המלחמה היה רוזוולט בין מייסדיו של ארגון ותיקי המלחמה הלגיון האמריקני (American Legion). רוזוולט סירב להצעה להתמודד על ראשות הארגון מחשש שהדבר יתפרש כציניות פוליטית מצדו ויפגע בעתידו הציבורי.
בשנים שבין שתי מלחמות העולם השתתף רוזוולט באימוני קיץ צבאיים, בקורס קציני חיל רגלים בסיסי וכן בקורס קציני חיל רגלים מתקדם, וסיים את לימודיו במכללה לפיקוד ומטה של צבא ארצות הברית (Command and General Staff College). בזכות כל אלו הוא היה כשיר למלא תפקידים צבאיים בכירים במלחמת העולם השנייה.
קריירה פוליטית ועסקית
עריכהלאחר סיום לימודיו באוניברסיטת הרווארד נכנס רוזוולט לעולם העסקים. הוא עבד במשרות בתעשיות הפלדה והשטיחים ולאחר מכן היה למנהל סניף של חברת השקעות. היה לו חוש לעסקים והוא צבר הון לא מבוטל בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. הון זה סייע לו מאוד כאשר החליט להיכנס לחיים הפוליטיים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה החל רוזוולט את הקריירה הפוליטית שלו. ב-1919 נבחר לבית הנבחרים של מדינת ניו-יורק. ב-1921, בראשית כהונתו של הנשיא וורן הרדינג, מונה רוזוולט לעוזר מזכיר הצי (Assistant Secretary of the Navy) ושימש בתפקיד זה עד 1924. בשל המשימות שמילא שם נכרך שמו עם פרשת שחיתות שהתרחשה באותו זמן בקשר למתן זיכיונות לקידוחי נפט, שנודעה בשם שערוריית טיפוט דום, ואף על פי שהוא נוקה מכל אשם פלילי, נפגמה תדמיתו עקב כך.
ב-1924 היה רוזוולט מועמד מטעם המפלגה הרפובליקנית בבחירות למשרת מושל מדינת ניו-יורק אך הפסיד לאל סמית'. פרנקלין דלנו רוזוולט ואשתו אלינור (שהייתה בת דודתו של רוזוולט מצד אביו הנשיא) יצאו בגלוי ובחריפות נגד מועמדותו בעקבות פרשת השחיתות במחלקת הצי, ויש טענה שהפסדו נבע במידה רבה מהתערבותם.
בספטמבר 1929 מינה הנשיא הרברט הובר את רוזוולט למושל האי פוארטו ריקו. בתפקידו זה הוא פעל ללא לאות על מנת להקל את העוני שם, והצליח למנוע משבר כלכלי שנבע מסגירת בנק מרכזי באי, על ידי שמנע סגירת בנק אחר כאשר העמיד ערובה לחובותיו מכספו שלו, בסכום שהגיע לרבע מכלל הונו (של רוזוולט).[2]
הובר התרשם מעבודתו של רוזוולט בפוארטו ריקו, ומינה אותו ב-1932 להיות המושל הכללי של הפיליפינים.
במהלך מערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1932 (בה התמודדו הנשיא הובר ופרנקלין ד. רוזוולט), שקל רוזוולט ליטול פסק זמן מתפקידו בפיליפינים על מנת לסייע למערכת הבחירות של הובר, אך לבסוף נמנע מכך. לאחר בחירתו של פרנקלין ד. רוזוולט לנשיא התפטר רוזוולט מתפקידו ובכך תמה למעשה הקריירה הפוליטית שלו.
ב-1935 חזר רוזוולט לארצות הברית ומונה לסגן נשיא בית ההוצאה לאור דאבלדיי, דורן ושות' (Doubleday, Doran & Company). כמו כן כיהן במועצות המנהלים של ארגונים שונים ללא כוונת רווח.
שירותו במלחמת העולם השנייה
עריכהב-1940, לאחר שהשתתף בקורס ריענון צבאי, מונה רוזוולט לקולונל (אלוף-משנה) בצבא ארצות הברית. באפריל 1941, בגיל 53, חזר לשירות פעיל בצבא, למרות בריאותו הלקויה - הוא סבל מדלקת מפרקים ועקב כך הסתייע במקל הליכה ; כמו כן היה חולה במחלת לב.
רוזוולט מונה שוב כמפקד הרגימנט ה-26 של הדיוויזיה ה-1 – אותה חטיבה שעליה פיקד במלחמת העולם הראשונה. בשלהי שנת 1941 הועלה לדרגת בריגדיר גנרל (תת-אלוף).
המערכה בצפון אפריקה ואיטליה
עריכהרוזוולט השתתף במערכה בצפון אפריקה ובמהרה יצא לו שם של גנרל המעדיף להימצא בקו החזית ולא במוצב הפיקוד. רוזוולט בז לחלוטין לסיכון אישי, קיבל החלטות חשובות במהירות, הרבה לבקר את החיילים בקו הקדמי וזכה להערצת פקודיו.
רוזוולט הוביל את חטיבתו בהתקפה על העיר אוראן במסגרת מבצע לפיד בנובמבר 1942, וב-1943 שימש כסגן מפקד הדיוויזיה ה-1 בעת המערכה בתוניסיה.
לוטננט גנרל ג'ורג' פטון, שהיה מפקד הקורפוס של רוזוולט בצפון אפריקה, העריך את אומץ לבו אך התנגד לסגנון הפיקוד שלו ושל מפקד הדיוויזיה שלו, מייג'ור גנרל טרי אלן, וייחס לשניהם התנהגות בלתי-חיילית (פאטון דגל במשמעת נוקשה). ביולי 1943 העביר הגנרל עומר ברדלי, שהחליף את פאטון כמפקד הקורפוס, את אלן מהפיקוד על הדיוויזיה ה-1, וכן העביר אז גם את רוזוולט מתפקידו.
רוזוולט השתתף בפלישת בעלות הברית לסיציליה ביולי 1943, פיקד על כוחות בעלות הברית באי סרדיניה, והשתתף בקרבות הראשונים לאחר פלישת בעלות הברית לאיטליה בספטמבר 1943. הוא שימש כקצין הקישור האמריקני הראשי לצבא הצרפתי באיטליה, וכל העת חזר ודרש לשוב לתפקיד קרבי.
הפלישה לצרפת
עריכה
בפברואר 1944 נשלח רוזוולט לבריטניה להשתתף בהכנות לפלישה לצרפת, ומונה כסגן מפקד הדיוויזיה ה-4, אשר לה יועדה המשימה לנחות בחוף יוטה. שם הביא רוזוולט את השקפתו אודות מנהיגות קרבית לביטויה המלא.
לקראת יום הפלישה פנה רוזוולט מספר פעמים אל מפקד הדיוויזיה, מייג'ור גנרל ריימונד בארטון, (Raymond O. Barton) בבקשה להתיר לו לנחות בחוף עם גל המסתערים הראשון, אך נדחה. לבסוף שלח לו בקשה כתובה בכתב-יד, שבה טען בין השאר כי הוא מכיר אישית את החיילים והמפקדים של היחידות שינחתו ראשונות וכי נוכחותו אתם בחוף תשרה עליהם ביטחון. ברטון אישר לבסוף באי רצון את בקשתו של רוזוולט, וציין לאחר מעשה שאז הוא לא ציפה שרוזוולט יישאר בחיים.[3]
רוזוולט היה הגנרל היחיד בצבאות בעלות הברית אשר הגיע לחוף הפלישה בגל הנחיתה הראשון.[4] הוא נחת יחד עם חיילי הרגימנט ה-8 של הדיוויזיה ה-4 ; ההיסטוריון הצבאי סטיבן אמברוז כתב שרוזוולט נמצא בנחתת הראשונה שהגיעה אל חוף יוטה. במהרה הוא נוכח שהנחיתה לא נערכה באתר המתוכנן לה, אלא למעלה מקילומטר וחצי דרומה ממנו, וזאת עקב זרם ים צפוני שהסיט את הנחתות דרומה, עשן שהסתיר את החופים, טביעת סירות בקרה ועוד. כשבידו מקל הליכה ובידו השנייה אקדח הוא ערך אישית סיור לעורף החוף על מנת לאתר את דרכי הסוללה ששימשו כדרכי היציאה לרכב מהחוף לפנים הארץ (בעורפו של חוף יוטה היו שטחי ביצות בלתי עבירים לכלי רכב). הוא חזר לחוף, נועד עם מפקד החטיבה ומפקדי הגדודים שלה והחליט מיד במשותף עמם לא להסיט את הכוחות צפונה אל אתר הנחיתה המתוכנן אלא להמשיך את הפעולה באזור בו נחתה הדיוויזיה בפועל.[5] החלטה זו הוכיחה את עצמה בהמשך לחלוטין.[6]
רוזוולט קידם את פני הגלים הבאים של חיילים שנחתו בחוף. תוך שהוא מפגין רוגע ואף הומור הוא הפנה את חטיבות הדיוויזיה אל יעדיהן (לאחר שתוכנית הקרב המקורית השתנתה לאור השינוי במיקום הנחיתה), עסק מדי פעם בכיוון שיירות כלי הרכב הרבות שעלו על החוף ובהתרת פקקי תנועה שנוצרו בהן, וכל זאת בעת שאש אויב עדיין נורתה על החוף.[7]
פעולתו של רוזוולט בחוף יוטה הותירה רושם רב על מפקד הדיוויזיה ה-4, גנרל ברטון, ועל מפקד הארמייה האמריקנית הראשונה שנחתה בנורמנדי, גנרל ברדלי (אשר העביר את רוזוולט מתפקידו בדיוויזיה ה-1 כשנה קודם לכן). ברטון המליץ להעניק לרוזוולט על פעולתו בחוף את אות צלב השירות המצוין (Distinguished Service Cross). דרגי פיקוד בכירים יותר החליטו לשנות את ההמלצה ולהעניק לרוזוולט את מדליית הכבוד של הקונגרס – עיטור הגבורה הגבוה ביותר של ארצות הברית. כמו כן החליט הגנרל אייזנהאואר, מפקד חיל המשלוח של בעלות הברית לאירופה, לקדם את רוזוולט לדרגת מייג'ור-גנרל ולמנות אותו למפקד הדיוויזיה ה-90.[8]
רוזוולט לא הספיק לשמוע על כל זאת. ב-12 ביולי 1944, חמישה שבועות לאחר הנחיתה, לאחר שהדיוויזיה ה-4 לכדה את העיר שרבור ובעת שהשתתפה בקרבות בקרבת העיר סן-לו, הוא נפטר מהתקף לב.
רוזוולט היה בן 56 במותו. הוא נקבר בבית הקברות הצבאי האמריקני בנורמנדי. אחיו קוונטין, שנהרג במלחמת העולם הראשונה ונקבר בצפון צרפת, קבור כעת לצידו.
מדליית הכבוד של הקונגרס
עריכה
מדליית הכבוד הוענקה לרוזוולט לאחר מותו, ב-28 בספטמבר 1944. אלמנתו של רוזוולט קיבלה את המדליה בשמו מידי הנשיא רוזוולט, אשר אמר בפשטות (ובכך סיים את הסכסוך בין המשפחות) "אביו היה גאה בו יותר מכולם".[9]
זה היה נוסח כתב העיטור:
על גילוי גבורה ועוז רוח תוך סיכון חייו, מעל ומעבר לחובתו, ב-6 ביוני 1944, בצרפת. לאחר שנדחו שתי בקשות בעל-פה שלו להתלוות אל היחידות המסתערות הקדמיות בפלישה לנורמנדי, אושרה בקשתו בכתב של בריגדיר גנרל רוזוולט לצאת למשימה זו והוא נחת עם הגל הראשון של הכוחות שהסתערו על החופים שהיו מוחזקים על ידי האויב. פעם אחר פעם הוא הוביל קבוצות חיילים מן החוף מעבר לחומת הים והביא אותן לפנים הארץ. גבורתו ואומץ לבו, נוכחותו בחוד ההתקפה והתעלמותו המוחלטת מהעובדה שהוא חשוף לאש אויב כבדה נתנו לחיילים השראה עד לשיאים של התלהבות והקרבה עצמית. אף על פי שהחוף היה נתון לאש אויב ישירה ורצופה, נע בריגדיר גנרל רוזוולט מנקודה לנקודה, אסף סביבו חיילים, כיוון והוביל אותם באופן אישי לעבר האויב. תחת מנהיגותו המנוסה, המדויקת, הרגועה ונטולת ההיסוסים התגברו הכוחות המסתערים על העמדות המבוצרות על החוף ונעו במהירות לפנים הארץ במחיר מינימלי של נפגעים. על ידי כך הוא תרם באופן ניכר לביסוסו המוצלח של ראש החוף בצרפת.
רוזוולט קיבל את מדליית הכבוד כמו אביו הנשיא, אשר עוטר בה על פעולתו במלחמת ארצות הברית–ספרד ב-1898 (למעשה המדליה הוענקה לו רק בשנת 2001 על ידי הנשיא קלינטון). מלבדם רק אב ובן נוספים קיבלו שניהם את המדליה – ארתור מקארתור ובנו דאגלס.
בנוסף למדליית הכבוד עוטר רוזוולט בעיטורים אלו:
- צלב השירות המצוין (על פעולתו במלחמת העולם הראשונה)
- כוכב הכסף
- לב הארגמן
- אות לגיון הכבוד
- צלב המלחמה
פעולתו של רוזוולט בחוף יוטה זכתה לתיאור בסצנה מסרט הקולנוע "היום הארוך ביותר" משנת 1962, המבוסס על הספר בשם זה מאת קורנליוס ראיין. בתפקידו של רוזוולט הופיע בסרט השחקן הנרי פונדה.
מקורות
עריכה- סטיבן אמברוז (2002), יום הפלישה, אור יהודה: זמורה-ביתן.
- קורנליוס ראיין (1982), היום הארוך ביותר, תל אביב: משרד הביטחון
- אתר Theodore Roosevelt Association. תאריך כניסה: 22 בינואר 2010
- אתר Medal of Honor Recipients Portrayed On Film. תאריך כניסה: 22 בינואר 2010
קישורים חיצוניים
עריכה
- ביוגרפיה של תאודור רוזוולט, באתר Theodore Roosevelt Association
- תאודור רוזוולט, הבן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- כתבי תאודור רוזוולט, הבן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
תאודור רוזוולט, הבן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ במאה ה-18 יצרו שני בניו של ניקולס רוזוולט (1658–1742) שני ענפים של המשפחה – ענף הייד פארק וענף אויסטר ביי קוב, שניהם במדינת ניו-יורק. פרנקלין ד. רוזוולט השתייך לענף הראשון; הנשיא תאודור רוזוולט ובניו וכן אלינור רוזוולט (אשתו של פרנקלין ד. רוזוולט) השתייכו לענף השני.
- ^ 1 2 אתר Theodore Roosevelt Association.
- ^ ראיין, עמ' 207.
- ^ גם בנו של רוזוולט, קוונטין, השתתף בפלישה (Medal of Honor Recipients Portrayed On Film: Theodore Roosevelt, Jr., באתר של Lyle Francis Padilla).
- ^ רוזוולט היה לאגדה בשל אמירה שיוחסה לו באותו מעמד - "נתחיל את המלחמה מכאן!" (We'll start the war from here!), אך יש טענה שהוא כלל לא אמר אותה (אמברוז, עמ' 245).
- ^ אמברוז, עמ' 243–245; ראיין, עמ' 207–208.
- ^ אמברוז, עמ' 249; ראיין, עמ' 263.
- ^ ראיין, עמ' 263.
- ^ Medal of Honor Recipients Portrayed On Film: Theodore Roosevelt, Jr., באתר של Lyle Francis Padilla