תוכחת מגולה

תוכחת מגולה היא יצירה פיוטית ספרותית מאת שמחה קאלימאני, מרבני קהילת יהודי ויניציאה במאה ה-18, המתארת את ה"מידות הרעות של בני זמנו".

שמחה בן אברהם קאלימאני

מהות הספר

תוכנו העיקרי של הספר הם דברי תוכחה וביקורת על התופעות השליליות שנתגלו בחברה בה הוא התגורר. במקרים אחדים הוא מתאר לא רק את הצד המכוער בהתנהגות בני האדם אלה גם את המגוחך שבאותן התופעות. הוא לועג למעשיהם תוך הוקעת הפגמים במטרה לחנך את הקוראים באמצעות יצירתו. אפשר לראות ביצירתו ביטוי לחיים החברתיים בגטו היהודי בוונציה במאה ה-18.

הוא לועג לבורים מבני עם ישראל, המנסים להראות שהם בקיאים בלשון העברית וכלליה, בלימוד מקרא, בהכרת ההלכה ובתורת הקבלה. בניגוד לאנשים המחמירים לדעת הכל, הוא מציג לדוגמה ולמופת את המקובלים האמיתיים, אלה הצדיקים שהתמסרו ללימוד התורה מתוך ענווה ויראת שמים.
כמו כן, הוא מתייחס גם לליקויים מהסביבה האיטלקית. דבר המעיד על מעורבות יהדות איטליה בתרבות המקומית. בין השאר, הוא לועג להתלהבות מזמרות מצטיינות, הזוכות לכל הכיבודים, אפילו יהיו הן מדלת העם, החסרות חינוך והשכלה ומהוות דוגמה שלילית להתנהגות. או, מהתפעלות מזמרים סריסים המסוגלים להפיק צלילים שדומים לקולות נשים. היה בזה תגובה לשגשוג האופרה בזמנו.
יצירתו "תוכחת מגולה" כתובה בצורה של דו-שיח בין שני אזרחים משכילים, המכונים, כלכל ודרדע. דבריהם מראים שדעתם צלולה ומיושבת והם נוחים לבריות. אולם, לא עד כדי כך שישלימו עם התכונות המגונות המתפשטות בחברה שמסביבם, ובראש וראשונה בגילויי הצביעות והחנופה, היוהרה והרשעות. השיחה השלישית, מבין הארבעה, נפתחת בביקורו של דרדע בגינתו של כלכל. שניהם נהנים מאוד מהנוי המתגלה לעיניים, מן האילנות והפרחים ומהמיית פלגי המים הזורמים בין הערוגות. עולם נהדר זה מעיד על גדולת בוראו - אין צייר כמו צורנו - וכאן בא מעבר טבעי ביותר להרהורים על תאוותן של הבריות לספק הנאה לעיניהם ולאוזניהם.

היצירה כוללת 27 עמודים והיא מצויה באוסף משה מונטפיורי השמור עתה בספריית ה"ג'וס קולג" שבלונדון ובמוזיאון הבריטי.

סגנון היצירה

מדברי הדו-שיח שהוא שם בפי כלכל ודרדע, מתגלה במלואה שליטתו של קאלימאני באוצרות השפה העברית ויכולתו לכתוב בסגנון עשיר ושורשי. הוא ומשוררים בני זמנו מדגימים את רמתה הגבוהה של תרבות ישראל באירופה. היא הושגה על ידי חינוך עברי יסודי וממושך שתוצאותיו הורגשו באיטליה עד המאה ה-19.
בכל דף מהספר יש 20-21 טורים, הכתובים באותיות מרובעות בתוספת ניקוד מלא. בארבע השיחות, יש 800 טורים שקולים, אך ללא חרוזים בסיומם. קאלימאני מקפיד, למראית עין, על מסורת "המשקל" של שירת ימי הביניים של יהדות ספרד.

שורה א: ~ - - - - - ~ - - - -
שורה ב: - - - - - - - - ~ - -
שורה ג: - - - - ~ - - - - - -
שורה ד: - - - - - - - - - - -

למעשה נשקלו כולן במשקל אחד-עשר הברות, הוא ה-endecasillabo שמשוררי ישראל קבלו משכניהם האיטלקים.

מטרת היצירה

היצירה נפתחת בהקדמה המבהירה את מטרתו של מחבר הספר:

ספר תוכחת מגולה, מגלה אֹזן אנשים ובמֹסרם יחתום בהראותו את הדרך, ילכו בה בני אדם המלפתים ארחות דרכים, לבלתי יכשלו בם הישרים בלבותם ותהלתם, עומדת לעד, חברו המחבר יצ"ו, לתשוקת האמת ולאהבת היושר לזכות את הרבים.

ועל החתום:
ה"ה כמהר"ר שמחה קאלימאני נר"ו. אחד מרבני ויניציאה.

תוכן היצירה

חלק א': אגרופה של חנופה

בחלק הראשון מחליפים כלכל ודרדע דעות על התנהגותם של החנפנים והצבועים למיניהם. כאשר הם אומרים לשומעיהם את מה שהם רוצים לשמוע הם זוכים להוקרה ולהצלחה. שכן, אנשים לא ששים לחשוף את חסרונותיהם, אפילו מוצגים לעיני כולם כמו במקרים של: חיגרים, עיוורים וחרשים. כל שכן, על הפגמים שלהם שאינם נראים בפרהסיה.
הצבוע נכון לשקר, להביע דברי הבל ואפילו יהיה נכון לבזות את חברו, אם הוא יהיה סבור שהמעשה יהיה לרוחו של הגביר שחיבתו דרושה לו כרגע. אבל אם הגביר לא יגיב ויתן תמורה לחנפן-צבוע, הוא עלול להפוך לשונאו של הגביר. וכך הוא כותב:

הלא כלו מרמה וְהַוַּת רוח
להרבות לו הונו באון וכחד
נשיקות פיו כי נחזה לאלף
נשיכות הן ובנות עלוקה הנה
אשר הב הב דמים לבד תאמרנה
ועת ראשו יכוף לפניו ארצה
שעפיו אז יזקוף עלי עשרהו
זרועותיו החונקות רעהו
כבלים הנה חונקות הדעת
למלאות נפש כאשר שוקקת

צבוע מסוג זה מסוגל לגמול לרעהו רעה, אפילו אם קודם לכן עשה לו טובה ואפילו להרוג את איש חסדו - בדומה למעשהו של יואב בעמשארבים הם המשכימים לביתו של עשיר כדי להשתחוות לו. כאשר הוא עובר ברשות הרבים, זקן עלול להשפיל עצמו בפני ילד וחכם - בפני סכל.
והוא מסכם: רצוי שהתמימים יגרשו את הצבועים ויתרחקו מהם כמו מאש, מחרב ומארס נחש. מה עוד שלא קשה לעמוד על קנקנם. ורק הפתאים נופלים למלכודת הטמונה להם.

חלק ב': חנף ומרע

השיחה היא המשך לחלק א'. חנף ומֵרָע מצביע על יכולת הצבועים לרכוש את לבם של התמימים. הם נוהגים כאילו הם בזים לזהב ולאבני חן. ולכן, הציבור מפקיד בידם הון תועפות, לכאורה למטרות נעלות כמו: צדקה, תמיכה בעניים ולפדיון שבויים. הם משתלטים על האוצרות המופקדים בידם, מבלי שיצטרכו לתת דין וחשבון על מעשיהם.
הצבועים נוהגים כך גם לגבי הנשים. לכאורה, הם סולדים מהן, לא מסתכלים בהן בפרהסיה, שמה יחשבו שהם שטופים בזימה. אפילו מתרשלים בלבושם ואינם מטפחים את שערם וזקנם. לאחר שהם יוצרים לעצמם תדמית כזאת, הם לא מהססים להתייחד עם נשים בסתר ואפילו לחדור ללא פחד לחדרה של אישה נשואה, כאשר בעלה יצא מהבית. כך נהגו אחאב וצדקיה כשנאפו את נשי רעיהם. מתחת למסוה הענווה מסתירים רמאים אלה מידה גדושה של יהירות ושאפתנות.

והנה תיאור התחסדות של אחד מהם:

כי יעזוב מִטָּה השכם בבוקר
יום יום ולא יחדל בית אל ללכת
שלש פעמים שח כל יום יַשׂוּחַ
כפוף בראש יושב ושתום העין
לפני אלקים שם ושתי ידיים
אחת עלי אחת על לב יניח
תבוא אלי ביתו שם תמצאהו
הוגה בתורת אל יומם וליל
פעם בספר משנה בידיים
פעם במזמורי דוד שוחח
גם יחזיק אותו עומד עודנו
נושא ונותן על יתרון הכסף
ובעוד ידבר פֶּה לרבות הבצע
יהיה לעיניו אז ספר הקדש
הנה קצות דרכי הגבר אלה

דבקות מדומה בדת אינה מונעת ממנו לחשוק ב"בתולות יופי". יש המתהלכים בעיניים עצומות ואז ראשם ניגף בקיר. הם עלולים להטיל על עצמם עינויים וצומות ושואלים אחרים מה עוד יוכלו לעשות לצדקתם. הם דומים בצביעותם ובורותם לעשו השואל את יצחק אבינו (לפי האגדה) כיצד מעשרים מלח. הם דורשים גמול כפינחס בעוד הם נוהגים כמו זמרי !

חלק ג': הבל בני אדם

השיחה השלישית דנה בכל אלה המחפשים תענוגות לחושיהם - לשמיעה, לריח ולטעם, כל מה שהוא מכנה "הבל בני אדם". הם נהנים לצפות בתמונות המקשטות קירות, למראה לבושי נשים ובייחוד מתבוננים בתלבושות צבעוניות של נשים המצופות בציורי צמחים, כסף וזהב.
יש המשתוקקים לצלילים ערבים ומשום כך הם מזניחים את השינה, האכילה וענייני ביתם. לדברי המחבר, תשוקה מוגזמת לשירה (כמו באופרה בזמנו) מרחיקה את האדם מן החכמה והמוסר. הוא מציע למכורים לזמרה להאזין לצפצוף הציפורים בגינתם ובכך ישמרו על כספם ועל טוהר המידות.
כלכל ודרדע משוחחים גם על בולמוס המאכלים. לאדם יש פירות וירקות בשפע. מדוע יקנה מוצרים מארץ רחוקה, אפילו כאשר הם מקולקלים וחסרי טעם. רודפי המזון דווקא מחפשים בשר של חיות יער, דגי הים ועוף השמים. הוא מזכיר קיסר רומאי בשם "להליוֹגוֹבעל" אשר נהג לאכול דגי ים בשבתו על הר גבוה ולסעוד את ליבו בחיות השדה בהיותו בלב ים - ביטוי לטֵרוּף יוצא דופן. תוך מאמציו לתת סיפוק ליצרו אין האדם חש שחייו חולפים וקיצו קרב.
גם זקנים עלולים להיות במצב דומה: "איש זה העומד על סף הקבר אחוז בהלה משום שגנבים עלולים לגנוב את כספו". עוד דבר מופלא, הזקן המנסה להסתיר את גילו. מניח פאה צהובה על ראשו, לובש בגדי חמודות ורץ כבחור צעיר אחרי עלמה יפהפייה. אינו חס על כספו וכל תשוקתו לתת סיפק ליצרו. לעיתים, התבונה סרה מלב הזקנים.

חלק ד': חכם בעיניו

החלק האחרון היא השיחה הארוכה ביותר. בה הוא מנסה להסביר כיצד ינהג החכם שעיניו בראשו. כלכל מספר כי היה בחברת מכירים ואדם זר הצטרף אליהם. חבריו עזבו את המקום והזר נשאר עמו. ואז, האורח פתח את פיו בדברי איוולת שפרצו ממנו ללא הפסקה. הוא הצליח להימלט ממנו רק בעמל רב.
שני הידידים דנים באותם טיפשים הסבורים שהם יודעים הכל: חכמת השמים, אומנויות ומדעים, מסוגלים לבנות בנינים ואפילו מתמצאים בחכמת הלחימה, למרות שלא אחזו נשק מימיהם. כמובן יש להם יכולת לתת עיצות כיצד לטפל בחולים. והנה תיאור של פעולתם.

הביטו עוד דַּוָּי מוטל על ערש
כי בסביביו למצא מרפא לחולי
זקני דעת ונבוני לב יֵשֶבוּ
אחר לכתם ממנו נקרב שמה
איש שולל מחכמה ומחוסר דעת
כי איננו מבחיו בין גיד לעורק
כי דלתי בטן אל עיניו נסגרו
הנה ידו יד החולה אוחזת
אם בו קדחת מַנֶה לגמור אומר
יגיד עליו דיעו ויחוה דעת
וא/שר רופא חכם יאמר אפוּנָה
מתפאר בער על נכון לדעת

הם טוענים כי יש בעלי מלאכה בורים העוסקים בדברים שאינם מבינים בהם. הם מדגימים זאת בסיפור על אומן שצייר דמות אדם בתלבושתו והציג אותה בפומבי. סנדלר שעבר במקום העיר לאמן על פרט לא נכון בציור הנעלים. האמן תיקן את הפרט. ראה הסנדלר כי הוא פועל לפי המלצתו הוא המשיך ולעג על פרטים אחרים בתלבושתו של האדם שבציור. עד אשר האמן פסק: "אמן, פה לא תרחיב הלאה מהנעל". בעבר אנשים נהגו להתבייש ושתקו כאשר הם לא הכירו את נושא הדיון. היום הם בטוחים בעצמם ומשמשים כמופת ודוגמה לטיפשים אחרים.
למחנה הגדול של המומחים שייכים גם אלה הסבורים שהם מכירים את תורת היהדות ומצוותיה. לא כל מלמד תינוקות, היודע מקרא ותרגום יכול להבדיל בין טמא לטהור או בין קודש לחול. אמנם יש להם "צניפים ומעילים ארוכים ומטפחים את זקנם". ואם הם יודעים קצת תלמוד. הרי אין גבול לביטחונם ולגאוותם והם תובעים כיבוד והוד מן האחרים.
ברם הגרועים שבחבורה מגוונת זו הם המקובלים המדומים. בימים הקדומים היו חכמי הקבלה ישרי לב ויראי שמים. הם לא התפארו בידיעותיהם בחכמת הנסתר ושמרו אותן בסוד. אלו שבאו במקומם היום מוכנים לגלות את הקבלה לכל אחד, לחכם ולטיפש. כאשר אחד לומד את הזוהר הוא מדמה עצמו לישעיהו הנביא או ליחזקאל הנביא וסבור שהוא עולה לשמים.

כקרוא הזהר איש שכלו בחשך
יחשוב כי אור גדול נגה עליהו
כי מראות בן-בוזי לו לא נסתרו
וכבן-אמוץ יאמר הנה ראיתי
כסא נשר ורם ואלוהי שמה
אי לזאת יחרד לב כל השומע
כי הן גאון בא עקב ענוה צדק
אל אמר האדם חי לא יראני
ובדעתו זה עולה על השמים
רואה כל שרפי אל וגדודי שחק
יבחו הצור צמים ודמות וצלם
יתן לאשר אין לו תבנית וערך

בעבר הקבלה נקראה "חכמת החן והאמת". היום הסכלים השתלטו עליה ומבלים את זמנם בצרפם אותיות הא'ב' ובהמציאם סודות. ויש אחד אפילו חושב כי האלוקים השמיע לו את דברו.

ראו גם

• הגטו היהודי בוונציה
• שמחה קאלימאני (Simcha Calimani)

לקריאה נוספת

• חיים שירמן, "משורר עברי-איטלקי על המידות הרעות של בני זמנו - 'תוכחת מגולה' לשמחה קאלימאני" בספר: ראובן בונפיל, מריה מאיר מודנה, יוסף ברוך סרמוניטה, דניאל קארפי, ג'ורג'ו רומאנו (עורכים), ספר זיכרון לשלמה אומברטו נכון, קובץ מחקרים לתולדות היהודים באיטליה, מוסד שלמה מאיר, מוסד רפאל קאנטוני, תשל"ח