תוכנית לאנדסאט

תוכנית לאנדסאטאנגלית: Landsat) היא תוכנית חלל של ארצות הברית המופעלת על ידי נאס"א והמכון הגאולוגי של ארצות הברית, להשגת תצלומי לוויין של כדור הארץ לשימושים שונים. התוכנית החלה עם שיגור הלוויין Earth Resources Technology Satellite (לוויין משאבי ארץ) ב-23 ביולי 1972, ששמו שונה לאחר מכן ל-Landsat 1.[1] לוויין הלאנדסאט האחרון ששוגר, לאנדסאט 8, שוגר ב-11 בפברואר 2013. לווייני הלאנדסאט צילמו מיליוני תמונות המאורכבות במאגרי מידע ברחבי העולם, המשמשים לבחינת שינויים גלובליים בתחומים כגון חקלאות, קרטוגרפיה, גאולוגיה, יערנות, ביטחון לאומי ועוד. כיום ישנם שני לוויינים פעילים - לאנדסאט 7 ולאנדסאט 8.

לאנדסאט 7 במהלך בדיקות לפני שיגורו ב-1999.

היסטוריהעריכה

 
איור של לאנדסאט 1 (ERTS-1).

תוכנית לאנדסאט החלה את דרכה ב-1965 כאשר נאס"א החלה את תוכנית Earth Resources Survey (סקר משאבי כדור הארץ), שמטרתה הייתה לפתח דרכים ושיטות לחישה מרחוק של משאבי כדור הארץ מהחלל. מחלקת החקלאות של ארצות הברית הצטרפה גם היא לתוכנית עם מחקרים שערכה על יישום החישה מרחוק בתחומי הגאולוגיה, ההידרולוגיה, הגאוגרפיה והקרטוגרפיה. ב-1966 הצטרפה גם מחלקת המסחר של ארצות הברית בהקימה קבוצה למחקרים סביבתיים בתוך מנהלת שירותי המדע הסביבתי (הדוכנות שקדמה ל-NOAA), ומחלקת הפנים של ארצות הברית החלה תוכנית רב-ארגונית לתצפית על משאבי כדור הארץ באמצעות לוויינים חישה מרחוק. ב-1967 החלה נאס"א את השלב הראשון בתוכנית ERTS - ביצוע מחקרים לבחינת היתכנות ויעילות התצפיות מהחלל, לשם כך היא מקבלת 2 מיליון דולר מלשכת התקציבים. בשנתיים לאחר מכן (1968-9) המשיכה נאס"א במחקרים והחלה לבחון את השימוש במצלמות מולטי-ספקטרליות, וב-1969 חתמה נאס"א על חוזה עם חברת יוז איירקראפט שתבנה עבורה את מערכת הסורקים המולטי-ספקטרליים - MSS‏ (Multispectral Scanner System).

ב-1970 אושר תקציב לבניית מרכז מעקב לתוכנית במרכז טיסות החלל גודארד, ופורסמו מכרזים על ידי נאס"א לבניית מערכות הלוויינים ERTS-1 ו-2, בהם זוכות ג'נרל אלקטריק ו-RCA. ב-23 ביולי 1972 שוגר הלוויין הראשון בתוכנית - ERTS-1 (לאנדסאט 1).

ב-1973 ו-1974 נעשו מספר דיונים בממשלת ארצות הברית בשאלה האם תוכנית ERTS היא נסיונית או מבצעית, ולבסוף הוחלט כי התוכנית היא ניסיונית. נאס"א ומחלקת הפנים התבקשו להמשיך לאסוף ולשמור את המידע שהתקבל מ-ERTS-1. עד 1974 שידרה ERTS-1 יותר מ-100,000 תצלומים של כדור הארץ, שכיסו יותר מ-75% מהשטח היבשתי של כדור הארץ, בהם נעזרו יותר מ-300 ארגונים בארצות הברית ומחוצה.

ב-22 בינואר 1975 שיגרה נאס"א את ERTS-2. בהמשך השנה שינתה נאס"א את שם התוכנית מ-ERTS ללאנדסאט, ואושר התקציב לבניית ושיגור לוויין לאנדסאט שלישי.

ב-6 בינואר 1978 כיבתה נאס"א את לאנדסאט 1 וב-5 במרץ רותה שנה שיגרה את לאנדסאט 3.

 
שיגור לאנדסאט 5 על גבי משגר דלתא 3920 ב-1 במרץ 1984. לאנדסאט 5 פעיל גם היום, והוא נחשב ל"סוס העבודה" של תוכנית לאנדסאט.

ב-1979 יצאה ההנחיה הנשיאותית ה-54 (שהוצאה על ידי נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר), אשר העבירה את ניהול התוכנית מידי נאס"א לידי NOAA (המינהל האוקייני והאטמוספירי הלאומי), המליצה על פיתוח מערכת מבצעית ארוכת טווח עם ארבעה לוויינים נוספים מעבר ללאנדסאט 3, והמליצה על העברת ניהול התוכנית אל המגזר הפרטי. עם זאת, ב-1981 מבטל הממשל החדש (בראשות רונלד רייגן) את ההתחיבות להמשך מימון התוכנית ולההעברה הדרגתית של התוכנית למגזר הפרטי, ולמעשה מחליט להפסיק כל מימון ממשלתי לתוכנית. מחלקת המסחר מתבקשת לפתוח בשלושה מחקרים עצמאיים ונפרדים שיבחנו את העברת התוכנית לחברות פרטיות. ב-22 בינואר 1981 כיבתה נאס"א את לאנדסאט 2.

ב-16 ביולי 1982 שיגרה נאס"א את לאנדסאט 4, וב-31 במרץ 1983 כיבתה נאס"א את לאנדסאט 3. במשך 1983 מתפרסמים המחקרים בנושא העברת התוכנית למגזר הפרטי, המסכמים כי העברת התוכנית לידי חברות פרטיות בצורה מושלמת לא אפשרית, כלומר הממשל תמיד יצטרך לתמוך כספית בתוכנית.

ב-1984 אושרו מספר חוקים שהסדירו את צורת המסחור במידע שהתקבל מלווייני לאנדסאט, וב-1985 קיבלה חברת EOSAT, שותפה של יוז איירקראפט וRCA, חוזה בן 10 שנים מ-NOAA להפעלת תוכנית לאנדסאט. EOSAT תיפעלה את לאנדסאט 4 ו-5, החזיקה בכל הזכויות על המידע והנתונים שהתקבלו מהם, והייתה עתידה לבנות את לאנדסאט 6 ו-7. כמו כן התחייבה הממשלה לספק 250 מיליון $ במשך 5 שנים לפיתוח החלליות.

ב-1986 ביקשה EOSAT לשנות את תצורת לווייני הלאנדסאט שפיתחה, כך שיתבססו על לווייני ה-OMNISTAR ולא על לווייני ה-TIROS. המיוחד בלווייני ה-OMNISTAR היה שהם התאימו לשיגור על גבי מעבורות החלל. בעקבות אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר ובעקבות כך ביטול תוכנית שיגורי מעבורות החלל מהחוף המערבי של ארצות הברית (בסיס חיל האוויר ונדנברג), שהייתה מאפשרת את שיגור המעבורות למסלול קוטבי (בו היו יכולות להציב ולטפל בלווייני הלאנדסאט), בוטלה גם הצעתה של EOSAT.

ב-1988 אישר הקונגרס האמריקאי תקציב לבניית לאנדסאט 6, אך לא סיפק תקציב להמשך תפעול לאנדסאט 4 ו-5, שזמן הפעילות שהוקצב להם הסתיים.

ב-1989 הופסק החוזה בין NOAA ל-EOSAT מפני שמימון NOAA ללווייני הלאנדסאט הפעילים (4 ו-5) הופסק, ובעקבות כך כובו לאנדסאט 4 ו-5.[2] מועצת החלל הלאומית שהוקמה באותו זמן בראשותו של סגן נשיא ארצות הברית דן קווייל ארגנה במהירות מימון ובכך שמרה על ארכיוני התוכנית פעילים.[3][2][4][5]

ב-1990 לא ביקשה NOAA מימון להמשך הפעלת התוכנית, אך למרות זאת הקונגרס מעניק לה תקציב לשמירת ארכיוני התוכנית פעילים למשך שישה חודשים, ומבקש מהסוכנויות השונות המשתמשות במידע מהלוויינים לספק ל-NOAA כסף כדי שתשמור על המידע (אותו הדבר התרחש ב-1991). NOAA גם לא ביקשה תקציב להמשך פיתוח לאנדסאט 6 שפיתוחו הופסק לבינתיים. בנוסף וויתרה EOSAT על זכויותיה על מידע בן יותר משנתיים שהתקבל מהלוויינים.

בפברואר 1992 נחתמה על ידי נשיא ארצות הברית דאז ג'ורג' הרברט ווקר בוש "מדיניות החלל הלאומית" (מס' 5) שהבהירה את חשיבות תוכנית לאנדסאט והנחתה להמשיך את הפעלתם של לאנדסאט 4 ו-5 לפחות עד לשיגור לאנדסאט 6, לבנות ולשגר לוויין נוסף - לאנדסאט 7 - לפני תום תקופת הפעילות של לאנדסאט 6, ועוד מספר הנחיות בקשר למסחוור ושמירת המידע שהתקבל מהלוויינים.

באוקטובר 1992 אישר הקונגרס את "חוק מדיניות החישה מרחוק של הקרקע ל-1992" (Land Remote Sensing Policy Act of 1992) והוא נחתם על ידי הנשיא בוש. החוק הכיר בכך כי מסחור תוכנית לאנדסאט לא עבד, וככל הנראה גם לא יעבוד בעתיד. תוך הכרה החשיבות המידע שמתקבל מתוכנית לאנדסאט, הוחלט כי נאס"א ומחלקת ההגנה של ארצות הברית ימשיכו להפעיל את התוכנית. באותו חודש חותמים מחלקת ההגנה וג'נרל אלקטריק על חוזה לבניית לאנדסאט 7.

ב-5 באוקטובר 1993 שוגר לאנדסאט 6 מבסיס חיל האוויר ונדנברג אך שיגורו נכשל. ב-14 בדצמבר אותר שנה איבדה לאנדסאט 4 את היכולת לשדר מידע מדעי (מידע לא מדעי המשיך להתקבל עד ל-15 ביוני 2001).

לווייניםעריכה

נתונים טכנייםעריכה

ה-MSS היו בעלי צלחת מראה אפוקסית מסגסוגת סיליקה שחוברה על ידי שלושה מוטות לבסיס מסבך מניקל וזהב. מבנה זה הבטיח שהמראה המשנית תתנדנד תמיד מעל ציר הראייה הראשי של המראה הראשית שהייתה עשויה בריליום ובקוטר 360 מ"מ. טכנולוגיה זו איפשרה לארצות הברית לשגר את לאנדסאט 5 שנים לפני שיגור SPOT הצרפתי שהשתמש בטכנולוגיית CCD.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא תוכנית לאנדסאט בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה