תומאס סנואו
תומאס ד'אולי סנואו (באנגלית: Sir Thomas D’Oyly Snow; 5 במאי 1858 – 30 באוגוסט 1940) היה גנרל בריטי במלחמת העולם הראשונה.
 | |
| לידה |
5 במאי 1858 ניוסטון ואלנס, המפשייר, הממלכה המאוחדת   |
|---|---|
| פטירה |
30 באוגוסט 1940 (בגיל 82) לונדון, הממלכה המאוחדת |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, הממלכה המאוחדת |
| השכלה |
|
| בן או בת זוג |
Geraldine Charlotte Coke (12 בינואר 1897–ערך בלתי־ידוע) |
| צאצאים |
John FitzGerald Snow |
| השתייכות |
 צבא בריטניה |
| תקופת הפעילות | 1879–1919 (כ־40 שנה) |
| דרגה |
 לוטננט גנרל |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד הדיוויזיה ה-4 מפקד הדיוויזיה ה-27 מפקד הקורפוס ה-7 מפקד פיקוד המערב | |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת הזולו מלחמת העולם הראשונה | |
| עיטורים | |
 אביר מפקד מסדר האמבט אביר מפקד של מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש אות השירות המצוין | |
  | |
ביוגרפיה
עריכהמשפחתו
עריכהסנואו נולד ב-5 במאי 1858 בניוטון ואלנס, המפשייר, והיה בנם הבכור של הכומר של לנגטון לודג', ג'ורג' ד'אולי סנואו ומריה ג'יין, בתו של רוברט ברלו. הוא למד באיטון קולג' בשנים 1871–1874, ולאחר מכן, עד 1878, במכללת סנט ג'ון, קיימברידג'. ב-12 בינואר 1897 התחתן עם שרלוט ג'רלדין, בתו של מייג'ור גנרל ג'ון טלבוט קוק מטרוסלי, בקתדרלת סנט ג'ורג' באלדרשוט. נולדו להם שני בנים ושתי בנות. אחד מבניו היה ג'ורג' ד'אולי סנואו, מנהל בית ספר ובישוף ויטבי, סבו של ההיסטוריון ומגיש הטלוויזיה דן סנואו.
קריירה צבאית
עריכהבשנת 1879 התגייס סנואו לצבא הבריטי, ולחם כלוטננט משנה במלחמת הזולו בדרום אפריקה עם רגימנט הרגלים ה-13 (לימים חיל הרגלים הקל של סומרסט). במהלך המלחמה המהדית הוא לחם עם גדודו באזור הנילוס התחתון, ואף נפצע קשה במהלך הקרבות. בשנת 1887 הוא הועלה לדרגת קפטן ובין השנים 1892–1893 למד במכללה לפיקוד ומטה בקימברלי. בשנת 1895 הוא הועלה לדרגת מייג'ור, ובמאי 1897 הצטרף לרגימנט הפוסילירים המלכותי (העיר לונדון). בינואר 1898 הוא הפך לעוזרו של לורד קיצ'נר במהלך המערכה בסודאן, ושירת תחת פיקודו של גנרל גאטקר במערכת הנילוס של 1898 והשתתף בקרב אטברה ובמהלך המצור על חרטום.
בשנת 1899 הועלה סנואו לדרגת לוטננט קולונל, ומונה למפקד הגדוד ה-2, רגימנט נורת'המפטון בהודו ולכן לא נטל חלק במלחמת הבורים. במרץ 1903 הועלה לדרגת קולונל, וביוני מונה קצין אג"ם של הקורפוס ה-4 (לימים פיקוד המזרח). הוא נשאר שם עד 1905, ובשנת 1906 הצטרף כקצין למטה הכללי. באוקטובר 1909 הוא מונה למפקד חטיבת הרגלים ה-11 והועלה לדרגת בריגדיר, ובמרץ 1910 הוא הועלה לדרגת מייג'ור גנרל. במאי 1911 הוא מונה למפקד הדיוויזיה ה-4 של פיקוד המזרח בסאפוק, ובשנת 1912 הוא הוביל במסגרת התמרון הצבאי את "הכוח הכחול" תחת סר ג'יימס גרירסון, והשיג ניצחון ברור על "הכוח האדום" בהנהגתו של הגנרל דאגלס הייג.
מלחמת העולם הראשונה
עריכהעם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא הוביל את הדיוויזיה ה-4 כחלק מחיל המשלוח הבריטי באוגוסט 1914, ולחם עימה בקרב מונס, קרב לה קאטו והקרב הראשון על המארן. במהלך הקרב הראשון על האן הוא נפגע בתאונת רכיבה קשה, ובשל כך נשלח להחלמה בבריטניה. לאחר חזרתו לחזית המערבית הוא קיבל את הפיקוד על הדיוויזיה ה-27 באזור סנט אלואי בחזית בפלנדריה בנובמבר 1914. ב-22 באפריל 1915, היום בו הגרמנים השתמשו לראשונה בגז רעיל בקרב איפר השני בפלנדריה, הושפעה גם אוגדתו ותמכה בקווים הצרפתיים באזור איפר נגד קריסה מוחלטת. ביוני נמנה עם המועמדים לפקד על הקורפוס הקנדי, יחד עם גנרל ג'וליאן בינג וגנרל אדווין אלדרסון, מפקד הדיוויזיה הקנדית הראשונה. אלדרסון מונה לתפקיד. כהוקרה על הישגיו, הוא קיבל את תואר אביר מפקד מסדר האמבט, וב-15 ביולי 1915 קיבל פיקוד על הקורפוס ה-7 החדש.
הוא הרשה לעצמו היעדרות של עשרה ימים זמן קצר לאחר פתיחת הקרב על הסום, כאשר כוחותיו (הדיוויזיות ה-46 וה-56) הובילו את ההתקפה בגומקור כחלק מהארמייה השלישית בתחילת יולי 1916. גיסו של סנואו, הגנרל אדוארד דצ'וורל ד'וס קוק, מפקד חטיבת הרגלים ה-169, היה כפוף לסנואו כחלק מהדיוויזיה ה-56 בגומקור. עמדתו של סנואו החלה להתערער בגלל אופיים הלא מוצלח של מתקפותיו, וגנרל ארתור הולנד, ראש המטה של הארמייה השלישית, ניסה לשכנע את גנרל אלנבי לפטר אותו מכיוון שתכנון ההתקפה שלו נראה יותר חובבני. סנואו הוביל את הקורפוס שלו בקרבות אראס וקמברה בשנת 1917. הוא הועלה לדרגת לוטננט גנרל וקיבל את תואר אביר מפקד מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש בהוקרה על שירותיו בחזית המערבית. אחרי מתקפת הנגד הגרמנית בקמברה, הסתבכו יחידותיו של סנואו בלחימה קשה ביער בורלון החל מה-30 בנובמבר 1917, וב-2 בינואר 1918 פרש סנואו מתפקידו וחזר לאנגליה.
לאחר המלחמה
עריכהבין אוגוסט 1918 לספטמבר 1919 הוא פיקד על פיקוד המערב ולאחר מכן פרש מהצבא. הוא היה קולונל הכבוד של רגימנט סאפוק מיולי 1919 עד 1929, וכן היה קולונל הכבוד של חיל הרגלים הקל של סומרסט. לאחר שעזב את בלנדפורד, עבר ללונדון והקדיש חלק גדול מחייו שנותרו לעבודות צדקה. הוא נפטר ב-30 באוגוסט 1940 בביתו בקנסינגטון, לונדון, בגיל 82.